לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃
רד"ק
ברא, לשון בריאה נופל לפעמים על דבר שאינו ממש כמו (כמדבר ט״ז) ״ואם בריאה יברא הי ופצתה האדמה את פיה׳' ואין פתיחת האדמה דבר, וכן ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בראם מלא דבר. ותכלית בריאתם הוא רצונו, כמו שאמר (איוב כ״ג) ״ונפשו אותה ויעש" וכן אמר ישעיה הנביא (מ״ג) ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" אמר כל העולם הוא הנקרא כשמי שיאמרו שאני בראתיו, רצה לומר, הוצאתיו מאין ליש, יצרתיו, העמדתיו על צורתו ותכונתו, אף עשיתיו, ר״ל תקנתי פרטיו על פי מה שהם נפרדים זה מזה. ומה שאמר לכבודי, פירש החכם הגדול הרב רבינו משה ז״ל, כמו לרצוני, ויש לפרש כמשמעו, כי העולם מלא כבוד האל הוא, אמרו מלא כל הארץ כבודו, כי אין אנו מכירים בו ובכבודו אלא ממעשיו ומנבראיו והם ידונו עליו.
אור החיים
ז׳) שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב טָהוֹר וְנָקִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתְפַּלֵּל דָּוִד (תהלים נא:יב) ״לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי״ וְגוֹ׳, וְיַרְחִיק מִמֶּנּוּ שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת וְהַקִּנְאָה וְתַחֲרוּת וְהַמַּשְׂטֵמָה, וְהוּא מַה שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ וְלָבָן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב טָהוֹר שֶׁיִּתְיַחֵס לְטַהֲרָה כִּנּוּי זֶה שֶׁל לָבָן.
אברבנאל
ואמנם סבת איסור המאכלים האלה ותיעובם כבר חשבו רבים מחכמי אומתנו שהי' לענין בריאת הגוף ורפואתו. כי היה ענין המאכלי' האסורי' ההם שהם מולידי' ליחות רעות ומביאים אל החלאים וכבר כתב זה הרמב"ן בפרשת שמיני על פסוק ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וזולתו מהחכמי' קיימו כזה. וחלילה לי מהיות מאמין בדבר הזה. שאם היה כי יהיה ספר תורת האלהית כדמות סדור קטן מספר הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמיה'. ותתמעט מדרגת התור' האלהית וסדור עומק טעמיה גם כי יאמר האומר שהיזק המאכלים ההם הטבעי אפש' שיתוקן במיני טבולים כמו שיתוקן כח הסמים הממיתם ויעשו מהם התרופות כלם ולא ישאר א"כ האיסור במקומו. גם שעינינו הרואות הגוים בלתי נשמרי' מזה אוכלי' בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר הבהמו' והעופו' והדגים הטמאי' שהם שלמים וכן רבים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק. אין עיף ואין כושל בהם הלא תראה שיש בהמות אחרות שהזקם מפורסם כמו האפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בפרשת את זה לא תאכלו. וכל זה ממה שיורה שלא באת התור' לרפאות את הגופות ולבקש בריאות'. אבל היתה כונתה באמת לבקש בריאות הנפש ולבקש רפואת תחלואיה ולכן אסרה המאכלי' האלה הטמאי' לפי שיהיו מתעבים ומשקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת הטהור'. ומולידים בה האטימות וקלקול התאוות. בעשות' באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח טומא' המטמא הדעות והמעשי' ומגרש רוח הטהרה והקדושה. אשר עליו בקש דוד (תהלי' נ"א) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ומפני זה אמר בסיום פרשת המאכלו' אל תשקצו את נפשותיכ' בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשת' והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. כי בזה היה ענין האטימות והטמא'. ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאי' כי אם טמאים ותועבה להורו' כי טעם איסורם הוא מפאת הנפש כמו שזכרתי ולא מפאת רפואות הגוף ובריאותו: