פרשנות מצטטת על תהילים עט:א

בס' תהלות ישראל כתב וז"ל, שמעתי משם הבעל שם טוב פירוש מזמור לאסף וגו' (תהילים ע״ט:א׳) כי כשהאדם שהוא היכל ה' (זוה"ק תרומה דקמ"ז ע"א, וילך דרפ"ג ע"ב) נטמא ח"ו, אז כל מה שהוא עובד ה' הוא בעיניו כגדלות גדול, וזהו שמו את ירושלים לעיים ולגאות גדולה, נתנו את נבלת עבדיך, שלפעמים עובדים להקדוש ברוך הוא ומזמרין קמיה, ותיכף אומר במחשבתו שמיניה מתזנין כל עלמין עילאין וזהו מאכל לעוף השמים הם המאכלים קדישין, וכל זה הוא גלות הנשמות וכו' ע"ש [עיין מה אשר העירותי בפ' נח בעמוד התפלה בהגה קל"ב]. ובס' מאור עינים פ' ואתחנן וז"ל. כמו שאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים זכותו יעמוד לנו, על פסוקי (תהילים ע״ט:א׳) אלהים באו גוים בנחלתיך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים וגו' שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר וגו', ואמר הוא ז"ל נשמתו בגנזי מרומים, שכוונת המשורר לקונן כו' אלהים באו גוים בנחלתיך, שבמקום קדושתך וצמצום מדותיך שבכל התענוגים הגשמיים וכסף וזהב הוא הכל נחלתו יתברך שמו, כי שם צמצום מדותיו, ובפרט בדברי התפלה ואותיות התורה אשר כוונתו היה שעל ידי זה יתעלו ישראל ויתוקנו, ואדרבה שם בנחלתך האמור באו גוים, שהן הקליפות ויצר הרע, וטמאו את היכל קדשך, שהן אותיות ודיבורי תורה ותפלה (עי' לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות צ"ד ואות צ"ז) שעבור שבאו לשם הקליפות מפיל האדם את עצמו ואת אותן הדברים עוד יותר למטה כביכול, וזהו טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים וגו' ופירש ואמר כל זה גרם להם עבור ששפכו דמם כמים סביבות ירושלים, כי נודע שהלב הוא בחינת ירשלים, שהוא באמצע העולם כמבו' בספרים ונודע שהתפלה נקרא שפיכה כמו שנאמר (תהילים ק״ב:א׳) ולפני ה' ישפוך שיחו וגו' ונקרא שפיכות הנפש [כמש"נ (בשמואל א') ואשפוך את נפשי], ונודע מה שאמרו בפסוק (ספ' קדושים) לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י' ע"ב) נמצא ששייך לומר על תפלה ל' שפכו דמם, וזהו שפכו דמם כמים, שהוא כינוי לתפלה, סביבות ירושלים, פירוש, סביב הלב, היינו שאין דיבורי תפלתו יוצאין מן הלב, כי לבו בל עמו כאמור, ורק דיבורו הוא סביב הלב ולא מתוך הלב, וזהו סביב ירושלים ואין קובר פירוש שאין קובר וחופר את הדיבור לבחינת ירושלים שהוא הלב רק מן השפה לחוץ אחד בפה ואחד בלב עכ"ל.

מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו: דרשו בו רבותינו, זכרם לברכה (מדרש שוחר טוב במקומו; בבלי ברכות ז ב): כי כשהיה עולה במעלה הזיתים אמר דוד זה המזמור, שנאמר (שמואל ב טו ל): ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה. אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה? אלא כיון שאמר לו הנביא (שם יב יא): הנני מקים עליך רעה מביתך, אמר: שמא עבד [או נתין] או ממזר הוא מבני הבית שאינו מרחם עלי? כיון שראה שבנו הוא חשב שירחם עליו ואמר: מזמור. ועוד אמרו (מדרש שוחר טוב במקומו): [כך] אמר דוד: יעקב אבינו ברח (בראשית כז מג), שנאמר (הושע יב יג): ויברח יעקב שדה ארם; משה ברח שנאמר (שמות ב טו): ויברח משה; ואני בורח כמותם. סבור הייתי שנתחייבתי מיתה; ועכשיו שאני גולה גלות מכפרת עון (בבלי ברכות נו א; סנהדרין לז ב). אמר: זכרתי משפטיך מעולם יי' ואתנחם (תהלים קיט נב): זכרתי הראשונים והתנהגת עמי כמו שהתנהגת עמם והנחמתי וידעתי כי בברחי נמחל לי העון; התחיל ואמר מזמור לדוד. ולפי דרך הפשט: כי המזמורים לא היו נקראים בשעת מעשה אלא על שם שהיו מזמרים בהם בבית המקדש. וכן בבוא דואג האדומי ויגד לשאול (תהלים נב ב); וכן בבוא הזיפים (תהלים נד ב); וכן וישמרו את הבית להמיתו (תהלים נט א). וכן הנאמרים על לשון הגלות ועל חרבן ירושלם כמו, מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים עט א). וכן כלם הנאמרים על דוד בשעת מעשה שהיה דוד בהם בסכנה: אלא לאחר שנצל מכלם היו מזמורים ושבח והודיה לאל יתברך. והנאמרים על הגלות היו מזמורים בשוב הגלות. ואפשר כי נסמך זה המזמור לאשר לפניו לפי שפלשתים באו על דוד לעורר על המלוכה ולהלחם עמו, וכן אבשלום בנו חשב לקחת המלוכה מיד אביו ולהמיתו והוא נצח הכל ונשאר במלכותו. ורבותינו זכרם לברכה, שפרשו המזמור השני על גוג ומגוג, אמרו (בבלי ברכות ז ב): למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג? שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו! אמור לו: כלום יש בן שמורד באביו! אלא הוה, הכא נמי הוה.

מעי. כמו לעיים (תהלים ע"ט א') והמ"ם נוסף:

איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א):