תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ׃
אברבנאל
וחכמי הקראים הרחיבו פה האריכו לשון כנגד חכמי ישראל בהיותם מקדשים את החדשים על פי החשבון וסוד העיבור באמר' שהתורה צותה שיקדשו את החדש על פי הראיה ושעל זה אמרה החדש הזה לכם ראש חדשים כי חדש לא נקרא אלא מפני התחדשות הלבנה ובראייתה בחדושה כמו שאמר (תהלים פ"א ד') תקעו בחדש שופר (עמוס ה) מתי יעבור החדש וצוה השם שבראיית הלבנה בחדושה יקדשו את החדש וכן נאמר על זה שמור את חדש האביב שישמרו בראייתם התחדשות אור הלבנה לקבוע חדש ניסן. ואם צוה השם שיקדשו את החדש על פי ראיית הלבנה וזאת לפנים בישראל בהיותם על אדמתם איך עלה על רוח חכמיהם להמיר את המצוה לבטל מה שצותה תורה ממצות הראייה ולקבוע החדשים על פי החשבון כחפצם עד שיאמרו שבהעדר ב"ד הגדול תתבטל הראייה והמה בקשו חשבונות רבים כרצונם כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו דור דור ופרנסיו והלא כל ישראל עד רבן גמליאל היו קובעין בראיית הלבנה ואין לחשוב שהראייה לא תעשה אלא בארץ ישראל בלבד כי הנה ר' עקיבא עבר שנים וקבע חדשים חוצה לארץ לא בחשבונם ולא כמו שקבעו הם וכלם דרשו (ר"ה כ"ה) אשר תקראו אתם במועדם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אין לי מועדות אלא אלו שיקדשו ואם היה חשבונם מפי הגבורה כמו שקבלו איך יהיו שוגגין ומוטעין והנה הוקשה לראשונים ממקרא מגלה ממה שכתוב אלה המצות אשר צוה ה' ביד משה ואין נביא אחר רשאי לחדש דבר עוד ואיך מרדכי ואסתר הוסיפו מקרא מגלה ולא הוקשה להם דבר מחשבונות העיבור ובטול קדוש החדש על פי ראיית הירח וכמו שהטענות האלה וזולתם בדברי מפרשיהם על ספריהם כלם יכתבו ועל כן ראוי להשיב עליהם דברי שלום ואמת משום ענה כסיל כאולתו:
מלבי"ם
הרנינו, חג זה נבדל מכל המועדים במה שמתריעים בו בשופר, והשופר סימן חרדה תמיד, והיה דרך להריע בשופר בתענית גשמים או על כל צרה, כמ"ש במס' תענית, ובעת ההיא לא היו מנגנים ומזמרים בכלי שיר, אבל בר"ה שהלוים משוררים בבהמ"ק וגם מריעים בשופר, עד שתרועת השופר לא יחרידם כמ"ש (נחמיה ח׳:י׳) אכלו משמנים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר הרנינו לאלהים מצד שהוא עזנו, תרננו בשיר, וגם הריעו בשופר מצד שהוא אלהי יעקב, וצוה לתקוע ביום זה, ומפרש (ג-ד) שאו זמרה ותנו תוף, לשיר בשיר, וגם תקעו בחדש שופר שבא השיר ותרועת השופר ביחד, ובאר שנמצא ביום זה ג' סימנים מובדלים, א. בחדש שהוא חג ביום שהירח מתחדש בו, ב. בכסה, שהוא יום המוכן למשפט, ג. ליום חגנו שהוקבע ליום חג ומועד:
תוספות יום טוב
בראש השנה כו'. מדברי קבלה למדנו. דכתיב (דברים י"א) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה. וילפינן דתשרי הוא. מדכתיב (תהלים פ"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה בו. הוי אומר זה ר"ה. וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וכדאיתא בגמרא בפירקין ד' ח'. וקשיא לי כיון שאדם נדון בר"ה. ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו. על תבואתו. ופירותיו. ושאר עסקיו. וכיון שכן הכל נדון בר"ה. וניחא לי שג' דברים נדונין לכל העולם. בשלשה זמנין אלו השנויין במשנתינו. וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור. שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו. אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד. וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו. והטעם שנדון האדם בר"ה. דבשלמא ג' דברים הללו כל אחד נדון בזמנו. כדאמר שהפסח זמן תבואה כו'. אבל ר"ה מה נשתנה. אלא טעמא אי כמ"ד בתשרי נברא העולם. כלומר נברא האדם ביום הששי לימי בראשית. והוא ר"ח תשרי. ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים. לפיכך קבעו הקב"ה לכל בניו שידונו בו לרחמים. כדאיתא במדרש בפסיקתא. ואי למ"ד בניסן נברא העולם. י"ל לפי שביה"כ נתרצה הקב"ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יוה"כ לימי הדין. כל זה מדברי הר"ן: