אֲהַלְלָ֣ה יְהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃
אדרת אליהו
בהבראם. ביאורו כי לא נזכר אצל תולדות הארץ בריאה. אפס עשי' ויצירה. עשי' שנאמר ויעש. יצירה כמשרז"ל כל מקום שנא' ויהי אינו אלא לשון יצירה. והודיע לנו בזה שהם אצלינו ג"כ בריאה. ביום עשות. ביאורו שכולן נבראו ביום הראשון ואצל התולדות הי' הבריאה ביום הראשון והיצירה והעשי' בשאר ימי המעשה. ה' אלקים כאן הזכיר שם הוי"ה ב"ה. מפני ששם אלהים מורה על ההשגחה כאשר ביארנו. ושם הוי"ה ב"ה מורה על שם שהוא נותן חיות לכל ואינו שורה אלא על עולם מלא כמשה"כ והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כ״ג:י״ג) פי' באחד שאינו שורה אפס כשהעולם אחד באחדות. וכן שמע ישראל כו' שיהיו ישראל מיחדים עצמם ומחברים עצמם במחשבה. ה' מורה על קדמותו קודם בריא' העולם. אלהינו. מורה על זמן הווה. כמשה"כ אני ראשון ואני אחרון הוא מורה על עבר ועתיד. ומבלעדי אין אלהים מורה על הווה וכן אזמרה לאלהי בעודי (תלים קמ"ו) הוא על זמן הווה. וה' השני מורה על זמן העתיד. אחד הוא שורה כשהעולם אחד ושלם אז מיחד את שמו עליו: והקדים ארץ לשמים שתולדת הארץ מבואר ותולדת השמים באו ברמז:
רמב"ן
ובשמו תשבע אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר על כן כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא אמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן ובו תדבקון (דברים י״ג:ה׳) תנהו ענין לשבועה דחול וראיתי עוד בתנחומא אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב ואותו תעבוד שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד׳:כ״ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל מדות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע עד כאן לשון אגדה זו והנה פירוש הכתוב לדעתם ובשמו תשבע רשות שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד כאלו אמר את ה' אלהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו או יאמר את ה' אלהיך תירא ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שתהיה שמו לך לשבועה כי גם ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר ויהיה פירוש ואותו תעבוד לדעתם שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי עד שיבא מזה מה שאמרו (אבות ב יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה' כענין שאמרו (בראשית רבה ט ו) והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה ויתכוין בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי וגו' וזה פירוש נכון:
ביאור הרד"ל
(לח) עד שאני בעודי אברכך. הוא פי' מ"ש תברכך נפשי בטרם אמות, שאין פירושו בטרם אמות ממש סמוך למיתה (שכן דרך לברך קודם מותו, כמו יעקב ומשה, וכ' בליקוטיי בס"ד הטעם לפי שאז רואין השכינה לפני מותם כדאי' בת"כ ולכן הברכה אז מקויימת ביותר, ועיין זהר בראשית [נ.] לענין הפקידה ביציאה לדרך) וכמו שתפסה רבקה בלשונה ליעקב לפני ה' לפני מותו, שבאמת א"א לפרש כן שהרי יצחק היה אז בן קכ"ג וחי עוד נ"ז שנה, אלא הכוונה כמ"ש לקמי' הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי (ופן אמות פתאום, דעד יעקב לא הוי חולשא, וכמ"ש באגדה דבראשי' שהגיע לפרק אמו ויש לו לדאוג מן המיתה), וז"ש עד שאני בעודי, בעודנו מצוי בחיים בעולם (ולימדנו לפי דרכו לפרש מ"ש [תהלים קמו] אזמרה לאלהי בעודי, שכן פי', בעודני נמצא חי בעולם, וכרישי' דקרא אשירה לה' בחיי), ולהלן ברבקה אף שאמרה לשון לפני מותו חזר לבאר זה שנית עד שהוא בעודו כו' (ורבקה להגדיל הכרח הדבר בעיני יעקב, ביארה בלשונה לפני מותו, לומר אולי רגע זו לפני מותו הוא, ואם לא עכשיו אמתי):