וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)
תוספות יום טוב
הגזול. כתב הר"ב דכתיב ולקחתם לכם וכו'. מכל מקום הוה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא. ול"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. אלא לאו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וכתבו התוספות ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב. ה"ה בכל המצות. ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו. מי נפק ביה. ע"כ. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא דהא איכא לאקשויי. דהואיל ואיכא משום מצוה הבאה בעבירה למה לי קרא דולקחתם לכם. אלא על כרחך משום דקרא דמיניה ילפינן למצוה הבאה בעבירה קרא דדברי קבלה הוא מש"ה ניחא ליה ואיצטריך קרא דלכם לומר דלפני יאוש מדאורייתא גופה פסלינן ביום ראשון ואתי נמי שפיר מה שהקשו בתוספות מברייתא דפרק כל שעה דבעי קרא למילף דאין יוצא ידי מצה בטבל. ותיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצה ע"כ. והניחו בקושיא ולדידן ניחא משום דבעי קרא דמן התורה כדאיתא התם מלא תאכל עליו חמץ כו' (דברים ט״ז:ג׳):
עיקר תוספות יום טוב
שנאמר והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא כו'. בשלמא לפני יאוש וכו' אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וא"ת לקמן דפסלינן של אשרה כו' משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה. תוספ'. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא. דהא איכא לאקשויי, לכם למ"ל, אע"כ משום דמצוה חבב"ע מדברי קבלה ילפינן לה איצטריך קרא דלכם איום ראשון דמדאורייתא הוא. ועתוי"ט:
משנת ארץ ישראל
אין ספק שהגישה המסורתית הייתה שהמזבח איננו מקבל גזלות, או בלשון אחרת אסור להביא גזול בשערי בית ה'. צדקה ועוולה אינם צמד אפשרי. כדברי הנביא: "...והבאתם גזול ואת הפִסח ואת החולה והבאתם את המנחה האֶרצה אותה מיֶדכם אמר ה' " (מלאכי א יג). הפיסח שייך לתחום היחסים שבין האדם לבורא עולם, והגזול מתועב. כן אומר המדרש התנאי: "מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים הרי אלו מעוטים פרט לחולה ולזקן ולמוקצה ולמזוהם, קרבנו להוציא את הגזול" (ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ה ה"ב, ז ע"ב). גם בעדות זו הגזול הוא כמו זקן ומוקצה, מתועב בזכות עצמו. המגמה המשפטית אמנם קיימת כבר בתקופה התנאית, אך לדעתנו המגמה המוסרית היא המגמה המרכזית בספרות חז"ל.