אָח֣וֹר וָקֶ֣דֶם צַרְתָּ֑נִי וַתָּ֖שֶׁת עָלַ֣י כַּפֶּֽכָה׃
סדר הדורות
אדם הראשון נברא ביום ו' ראש השנה. ובמדרש אבכיר וילקוט בראשית סי' ל"ד כשבקש הקב"ה לבראות העולם תחלת ברייתו לא היה אלא אדם ועשאו גולם ולא זרק בו נשמה, שלא יאמרו שותף נעשה עמו במעשה בראשית, משגמר הכל זרק בו נשמה והעמידו, וכולל בו העולם, בו התחיל בו סיים, דכתיב (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני, עכ"ל:
שם משמואל
ויש לפרש עפ"י דברי המד"ר אחור וקדם צרתני אחרון למעשה בראשית וקדם למעשה בראשית שהנפש נברא ביום הראשון והגוף ביום האחרון, או ביום הששי עצמו הנפש קודם לבהמה וחי' והגוף אחרון, אם זכה [היינו שהגוף נעשה טפל לנפש ואינו חולק רשות לעצמו] אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו [הרי הנפש נעשה טפל להגוף] אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך עכ"ד, ולפי"ז יתפרש מימרא הנ"ל דכמו דיצירת הנפש של אדם קודם לכל, כן תורת הנפש מתפרש קודם וכל התורה והפרשיות שעד כאן הם לישר את נפש השכלית וקרבנות הם כפרה על הנפש, אבל יצירת הגוף שהוא אחרון למעשה בראשית תורתו נמי מתפרשת אחר תורת הבהמה וגו', היינו תורת הגוף שבפרשיות שמכאן ואילך שטומאה וטהרה הם מתיחסים לגוף האדם וכן מילה מתיחסת לגוף האדם אף שהיא שלימות הנפש, מ"מ היא תיקון הגוף כאמרם ז"ל מה מילה שהיא תיקון אחד מרמ"ח איבריו של אדם, ומחמת תיקון הגוף נמשך שלימות הנפש, וכמו טומאה וטהרה אף שנוגע בודאי גם לנפש, מ"מ מתיחס רק לגוף וע"י טהרת הגוף בא לטהרת הנפש:
שם משמואל
והנה במדרש ריש תזריע בפסוק אחור וקדם צרתני אמר ר"ל אחור זה יום האחרון [למעשה יום האחרון שהאדם נברא באחרונה] וקדם זה יום ראשון ע"ד דר"ל דכתיב ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים זה רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, והפירוש אם זכה והגוף בטל להנפש נחשב הכל נפש כי בטיל כמאן דליתא והנפש תופסת את השם, והרי הנפש קדמה לכל מעשה בראשית, א"כ אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ולהיפוך אם לא זכה והנפש בטילה להגוף נחשב הכל גוף והוא תופס את השם, והרי הגוף אחרון לכל מע"ב ע"כ אומרים לו יתוש קדמך, וכדוגמא זו אף אנו נאמר בענין מנוחה והשקט אם האדם זכה והפנימית שבו תופס את השם, ע"כ זוכה באמצעות השבת שהוא עליית פנימית העולמות למנוחה והשקט מעולם העליון, ואם לאו החיצונית שבו תופסת את השם, והרי אין עלי' לחיצונית העולמות ע"כ הוא כמו חיצונית העולמות שכל הדברים יגעים בלתי מנוחה והשקט: והנה ישראיל שהם בעצם פנימים שהרי לפי משטרי הטבע לא הי' אאע"ה ראוי להוליד, ואף שבהשקפה חיצונה מתעסקים ומשתדלים בעולם הטבע, מ"מ עצם לבם נמשכים למעלה מהטבע, וכאמרם ז"ל בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו, וזהו הלכה המדברות בכל ישראל בשוה כטוב כחוטא, ע"כ זכו ישראל ליום מנוחה הוא יום השבת, ובודאי מי שהוא יותר דבוק בפנימית זוכה למנוחת שבת ביותר, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ומיום השבת נשאר רשימו בכל ששת ימי המעשה כידוע, אך או"ה שהם לגמרי חיצונים ואפי' הטובים שבהם נמשכים אחר החיצוניות, ע"כ אין להם ענין עם יום השבת לשאוב באמצעותיו מנוחה, שהרי בחיצוניות העולמות אין להם עלי', וע"כ כמו שמשטרי הטבע מסבבים והולכים בלי מנוחה, כך אומ"ה הנמשכים אחרי החיצוניות ואין מהותם אלא עולם הטבע, [וע"כ אינם מצווים אלא על שבעה מצוות כמ"ש מהר"ל] ע"כ אינם רשאים להבטל ולנוח ממלאכה אלא להתנהג בלי מנוחה כמו עולם הטבע, וע"כ זה שכתוב בששה עתים המתתלפין תמיד יום ולילה לא ישבותו מלהתנהג כסדרן, זה עצמו הטעם דבני אדם לא ישבותו ממלאכה, וע"כ שפיר דריש ר"ל דאבני אדם נמי קאי: