מילון על יהושע 1:2

‎ואלה הענינים הנדברים בלשון רבוי הנשנים במליהם, ונכפלים במחותם אשר לא יקרה להם כמקרה העליונים, ואלה הם ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי והפריזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו (נחמיה ט,ח), השנה המחוקק לתת פעמים והיה די באחד מהם כענין זה העליון. וכמהו אשר אנכי נתן להם לבני ישראל (יהושע א, ב), והיה די 'בלהם' או 'בלבני ישראל'. וכמהו והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אתו את נבוכרנצר מלך בבל (ירמיהו כז, ח), והיה די 'באותו' או 'את נבוכדנצר'. וכמהו כי אביא אליה אל מואב שנת פקדתם (שם מה, מד), והיה די ב'אליה' או 'אל מואב'. וכמהו כי בא עליה על בבל שודד (שם נא, נו), והיה די ב'עליה' או 'על בבל'. וכמהו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא אל הארץ, וכמהו ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יי' את משה כן עשו (שמות לט, לב), תחלת הפסוק וסופו ענין אחד והיה די באחד מהם. וכמהו ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל (במדבר ה, ד), גם פה השנה הענין פעמים. וכמו ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' את משה ללוים כן עשו להם בני ישראל (שם ח, כ), גם פה הכפיל הענין פעמים. וכמו קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' (שמות לה, ה), וכמו ארך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה היריעה האחת (שם כו, ב), גם פה הזכיר היריעה פעמים. ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים אותי ואת שר האופים (בראשית מא, י), הכפיל אותי פעמים. וכמוהו כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר אביך הכביד את עלנו ואתה הקל מעלנו כה תאמר להם (מ"א יב, י), השנה 'כה תאמר' וכבר הקדימו בתחלתו. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים את נתן בן עכבור ואנשים אתו אל מצרים (ירמיהו כו, כא), נמצא 'אל מצרים' תוספת בפסוק, על כי כבר נקדם זכרו. לבלתי עבד בם יהודי אחיהו איש (שם לד, ט), ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' ויאמר בילדכן, השנה 'ויאמר'. זבדני אלהים אתי זבד טוב (בראשית ), והיה די ב'זבדני' [בלי מלה 'אתי']. וכמהו ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית (ויקרא יד, טו), היה על המחוקק לחקות ויצק על כפו, אבל רבה הענין והשנה במלת 'הכהן'. וכמהו וילכו שלשת בני ישי הגדולים הלכו אחרי שאול (ש"א יז, יג), היה די ב'וילכו' או ב'הלכו'. וכמהו ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול על שבועת יי' אשר בינתם בין דוד ובין יהונתן בן שאול (ש"ב כא, ז), גם פה נכפל הענין, אבל יש טעם לכפילתו, על דבר אשר נשבע לשניהם. וכמהו ותפתח ותראהו את הילד (שמות ב, ו), והיה די ב'ותראהו' או ב'ותראה את הילד'. וכמהו אין כסף לא נחשב (מ"א י, כא), כאשר כתוב (בדה״‎ב ט, כ), ועתה הואיל ושב המחוקק והעמיד פסוק זה על מתכונתו בלי כפל, הורה חדוד שפת יתר ודברי מבטא שפתים, וזה שכל חדוד הלשון.