מילון על ויקרא 20:28

‎הוו הנענוע. מתחלק לשלש מחלקות. ישנו 'נענוע וחנוי', ונענוע ישנו יסוד וישנו מלאכה. ואם אמר יאמרו אנשי הלשון על הווי"ן המנענעים את הפה כי הם מיוסדים במלים ונאחזים בהם על דבר הנעתם, הנה רוב הווי"ן יש להם נענוע בפה, ואינם יסוד [נ"וו עיקר], ובצרפך המלה אשר בתוכה ו"ו ישבות נענועו, כאלה: ויבתר אותם בתוך (בראשית טו, י), ובאמרך בתוך בני ישראל (שמות כט, מה), נשבת נענועו. וכמו ובגאותו שחקים (דברים לג, כו), ובאמרך גאה וגאון (משלי ח, יג), שבתה הנעתו. וכמהו כי אויל עמי (ירמיהו ד, כב), וגזרתו אשר נואלנו (במדבר יב, יא). ערוה (שמות כה, מב), וגרתו את מקורה הערה (ויקרא כ, יח). בדודים ובצלחת (דה״‎ב לה, יג), וגזרתו בכיור או בדוד (ש"א ב, יד). לראוה בך (יחזקאל כח, יז), וגזרתו עיני תראינה (מיכה ז, י). תלמיה רוה (תהלים סה, יא), וגזרתו יורה ומלקוש (דברים יא, יד). מה נאוו (ישעיהו נב, ו), וגזרתו בנאות דשא (תהלים כג, ב). חבלי רשעים עודני (שם קיט, סא), וגזרתו אז חלק עד שלל (ישעיהו לג, כג), וענוה צדק (תהלים מה, ה), וענותך (שם יח, לו), מסוה (שמות לד, לג), וגזרתו ובדם ענבים סתה (בראשית מט, יא). שלו הייתי (איוב טז, יב), שלו כל בוגדי בגד (ירמיהו יב, א), מות (דברים יט, ו), וגזרתו ממית ומחיה (ש"א ב, ו). והיה רק זועה (ישעיהו כח, יט), וגזרתו ולא זע ממנו (אסתר ח, ט). עז וחדוה (דה״‎א טז, כז), וגזרתו תחדהו בשמחה (תהלים כא, ז). קצוי ארץ (ישעיהו כו, טו), קצות הארץ (שם מ, כח), ושקוי בבכי מסכתי (תהלים קב, י), וגזרתו שמני ושקויי (הושע ב, ז). וכל משקה (ויקרא יא, לד), מקוה ישראל (ירמיהו יד, ח), וקויי ה' (ישעיהו מ, ל), לא תעשו עול (ויקרא יט, טו), ועלתה קפצה פיה (איוב ה, טז), הלא איד לעול (שם לא, ג), אף בלב עולת תפעלון (תהלים נח, ג), את מדויהם (ש"ב י, ד), וגזרתו על פי מדותיו (תהלים קלג, ב), מדו בד (ויקרא ו, ג), כלה מקללוני (ירמיהו טו, י), יקללו המה (תהלים קט, כה), ישלחו כצאן עויליהם (איוב כא, יא), עול ימים וזקן (ישעיהו סה, כ), עוללים וינקים (תהלים ח, ג). וגם ברוב המלים אשר תחלתם יו"ד, יבאה וא"ו בהם, כאלה: ישע ויושע, יצאת לישע עמך (חבקוק ג, יג), הושיעני ואושע (ירמיהו יז, ד), פנו אלי והושעו (ישעיהו מה, כב), יסוד המזבח (שמות כט, יב), והיכל תוסר (ישעיהו מד, כה), יסר יסרני יה (תהלים קיח, יח), לא יוסר עבד (משלי כט, יט), ונוסרו כל־הנשים (יחזקאל כג, מה), כי יעץ עליך (ישעיהו ז, ה), ויועץ המלך (מ"א יב, ו), אשר יעדו (ש"ב כ, ה), אשר אועד (שמות כט, מב), יראה ורעד (תהלים נה, ו), למען תורא (שם קל, ד), ידע לכתך (דברים ב, ז), במראה אליו אתודע (במדבר יב, ו), יקשתי לך (ירמיהו נ, כד), פן תוקש בו (דברים ז, כה), יתר הגזם (יואל א, ד), ואם יותר (שמות כט, לד), כי ילדתי לו (בראשית כט, לד), ועיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), וכאלה הרבה. ויש מעט מיתר המלים אשר יבא הו"ו בתוכם, והו"ו הנענוע במלה נראה יסוד, כאלה: מצוה אתכם (דברים ד, ב), ואצו אתכם (שם ג, יח), אם שוה פניה (ישעיהו כח, כה), שויתי עד בקר (שם לח, יג), עד צואר יחצה (שם ל, כח), מצורוניך (שיר ד, ט), כי גוע (במדבר כ, כט), ולו גוענו (שם כ, ג), האם תמטנו לגוע (שם יז, כח), עיני צדקיהו עור (ירמיהו לט, ז), גוי נתתי למכים (ישעיהו נ, ו), את גויתיהנה (יחזקאל א, יא), ועל גויתנו מושלים (נחמיה ט, לז), אוה למושב (תהלים קלב, יג), נפשי אויתך (ישעיהו כו, ט), מאויי רשע (תהלים קמ, ט), ויביאו מטוה (שמות לה, כה), טוו את העזים (שם לה, כו), וכאלה מעט מזער בלשון.

‎השיני, אל כל בהמה לרבעה אתה (ויקרא כ, טז), בהמתך לא תרביע כלאים (שם יט, יט), ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט, ג), וכל רבץ בלשון ארמית כמהו.

א. [דפו"ר: הבנין השביעי נקרא בנין הִתְפָּעֵל ו] כבר אמרתי כי הוא אב ותולדה רוצה לומר פּוֹעֵל וּפָעוּל כי פעולותיו הוא פּוֹעֵל בעצמו לא בזולתו כמו וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים (ויקרא כ׳:ז׳), רוצה לומר תהיו מְקַדְּשִׁים את עַצְמכֶם, וזאת היא הוראתו העצמית, וכן הוראת בנין נפעל במין השני כמו שכתבתי בעקרו עיין שם:

לא תנאף. רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש. בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו. כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את אשת איש. ואין פירושו כאשר חשבו. והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו. והטעם כי עבירה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו וככה אשר ינאף את אשת רעהו. להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו והוא חייב לאהוב לרעהו כמוהו ומלת נאוף. כמו זנות. והנה כתוב ותנאף את האבן ואת העץ. ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת. אמר ר, סעדי' הגאון כי הזנות על מעלות רבות. ואשר הוא במעלה הקלה משכב הבתולה והאלמנה ואשר למעלה ממנה משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו. ולמעלה מזאת אשת איש כי יתכן שימות בעלה ותהיה מותרת לו. ולמעלה ממנה העובדת כוכבים שאיננה על תורת ישראל אם לא נתן לה זרע. כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה. רק אם נתן לה זרע עובד הוא עבודה זרה בעצמה. ולמעלה ממנה משכב זכור שאין לו זמן היתר לעולם. ולמעלה ממנה מה שהוא חוץ מהמין כמו אם ישכב האדם עם הבהמה. והגאון ידע איך החילוק. כי על כל עריות כרת בפרשת אחרי מות. והניח מזה החילוק מאם והאחות והבת:

‎השני, עם הארץ ירגמהו באבן (ויקרא כ, ב), ורגמו אתו כל העדה (שם כד, יד), כצרור אבן במרגמה (משלי כו, ח).

‎את האשה דוה (ויקרא כ, יח), והדוה בנדתה (שם טו, לג), תזרם כמו דמו דוה (ישעיהו ל, כב), ענין טומאה המה בענינם ומחלה במקריהם, כי לא תטמא האשה כי אם לעת תחלואיה, כבא עת נדתה, בזוב דמה תחלה ותטמא. ומגזרתם וכל מדוי מצרים הרעים (דברים ז, טו), ולבי דוי (איכה א, כב), עלי לבי דוי (ירמיהו ח, יח), דוה לבנו (שם ה, יז), המה כדוי לחמי (איוב ו, ז), כלם ענין תחלואים המה. ודע כי רוב הווי"ן התיכונינם אינם יסוד במלים, אבל לא תקום המלה מבלעדי וויה, ובהסב את המלים יסובו את וויהם. ואם אמרנו על הווים הנשמעים בפה אשר יש להם נענוע בלשון, כי המה מיוסדים ונשרשים במלים גם המה יחדו יעלו מן המלים, והוא המשפט ליודי"ן. ועתה אחבירם אלה לעומת אלה במחברת ו"ו.

‎השלישי, בתתו מזרעו למלך (ויקרא כ, ד), וקלל במלכו (ישעיהו ח, כא), ונשאתם את סכות מלככם (עמוס ה, כז), ענין סמל ואליל המה.

‎הששי, תבל עשו (ויקרא כ, יב), ואפי על תבליתם (ישעיהו י, כה), ואמר לבלה נאֻפים (יחזקאל כג, מג), אפרים בעמים הוא יתבולל (הושע ז, ח), ענין קדש הם. וענין לבלה נאפים, לקדש נאופים. וענין אפרים בעמים הוא יתבולל, יתערב בגוים ויתקדש בטומאתם ויטמא בערות נאופים.

‎השני, ואם העלם יעלימו (ויקרא כ, ד), עלימו יתעלם שלג (איוב ו, טז), ומבשרך לא תתעלם (ישעיהו נח, ז), עלמינו למאור פניך (תהלים צ, ח), ועם נעלמים לא אבוא (שם כו, ד), עצמותיו מלאו עלומיו (איוב כ, יא), כי בשת עלומיך (ישעיהו נד, ד). ויתכן עלומיך כנעוריך, שתי מראות נראים במלה, והענין נוטה עמהם.

‎השלישי, פני יי' בעשי רע (תהלים לד, יז), פני יי' חלקם (איכה ד, טז), ואני אתן את פני באיש ההוא (ויקרא כ, ג), ענין קצף [נ"וו קנאה וזעם] המה.

‎הרביעי, החל יי' לקצות בישראל (מ"ב י, לב), כי את כל אלה עשו ואקץ בם (ויקרא כ, כג), קצתי בחיי (בראשית כז, מו), ואל תקץ בתוכחתו (משלי ג, יא), ענין מאיסה המה.

‎השני, והיא תראה את ערותו חסד הוא (ויקרא כ, יז), פן יחסדך שמע (משלי כה, י), חסד אל כל היום (תהלים נב, ג), ענין קלון המה.

‎החמישי, ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז), ערות יסוד עד צואר סלה (חבקוק ג, יג), ואת ערם ועריה (יחזקאל טז, ז), וערות אביהם לא ראו (בראשית ט, כג), את מקורה הערה (ויקרא כ, יח), למען הביט על מעוריהם (חבקוק ב, טו), ענין חשפה המה. ויתכן להיות מגזרתו ערירים ימתו (ויקרא כ, כ), חשופי קלון לעיני השמש ולעיני כל ישראל.

‎החמישי, ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז), ערות יסוד עד צואר סלה (חבקוק ג, יג), ואת ערם ועריה (יחזקאל טז, ז), וערות אביהם לא ראו (בראשית ט, כג), את מקורה הערה (ויקרא כ, יח), למען הביט על מעוריהם (חבקוק ב, טו), ענין חשפה המה. ויתכן להיות מגזרתו ערירים ימתו (ויקרא כ, כ), חשופי קלון לעיני השמש ולעיני כל ישראל.

ואופן עגלה (ישעיהו כח, כז), אופן אחד בארץ (יחזקאל א, טו), אפן מרכבותיו (שמות יד, כה), האופנים ומעשיהם (יחזקאל א, טז), לארבעתם אופניהם (שם י, יב), ענין אחד להם, ואין מגזרתם דבר דבור על אפניו (משלי כה, יא), כי פתרונו מתוקן על פי הדבר, ופתרון אופן אחד כמו גלגל אחד, ואלו נגזר אפניו מאופן, לא יצאה הוו מתוך המלה כי אם היה נאחז בתוכו כענין האחזו באופן, כאשר יהיה האופן בתוך האופן (יחזקאל א, טז), ובאופנים (שם א, כ), ולאופנים (שם י, ג), והאופנים (שם א, יט), כלם נכתבים בו"ו או בנקודה הראויה להנקד העומדת תחתיה, וזה אשר יורה כי אין אפניו מאופן. והמדה הזאת יורה עליה וזאת חקת המבדיל אשר בין שניהם. יש מלים בלשון עברית אשר יש להם מדה אחת וקצב אחד ועקב נקודתם יבדלו ויחצו לשתי מחלקות, המלה אשר ממחלקה האחת המיוסרת כמשקלת רעוההל כל עברי פניה המלה ההיא לא תשתנה ולא תטה מני קו והוי"ו הנעלה מן המלה ההיא לעת מקרה ככה יעלה מרעותיה ענין אחד ומשפט אחד לכלם, לכל המלה אשר יהיה שמה האות ללכת ילכו האותיות ובהפרדם יפרדו לא יסבו בלכתן. דע, כי כל מלה מהמלים המשולשים משלש אותיות אשר תחלתם אל"ף או בי"ת או גימ"ל או אות מיתר האותיות מיוסד במלה יקדמנו וו והוא שני לו, הם הם המלים הבנוים על שני פנים, לא יוכל המוסיף להוסיף עליהם ולא הגורע לגרוע מהם כי משפט הלשון כן הוקם. המראה האחד, ואופן עגלה (ישעיהו כח, כז), אוצר נחמד ושמן (משלי כא, כ), גורל אחד לה' (ויקרא טז, ח), שופר תרועה (שם כה, ט), עולל ויונק (ירמיהו מד, ז), עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), מורג חרוץ חדש (ישעיהו מא, טו), ותור וגוזל (בראשית טו, ט), כי מוקש הוא לך (דברים ז, טז), מופת נתתיך לגוים (יחזקאל יב, ו), וכאלה הרבה כלם נגינתם [נ"א נגדין] מלרע, וכה יתכנו המלים והם מאזני המלה משיכתם סמוכה לאחריתם [נ"א לחתימתם], על כן לעת מקרה המלה לא יסורו וויהם. אבל לא בכל מקריהם הנעשים לכל עברי פני המלה כי אם בפנים אחרים, כמו אוצרותיהם מאוצר, וגורלי מגורל, ועולמי מעולם, ושופרות משופר, ועולליהם מעולל, ומורגים ממורג, וגוזליו מגוזל, ומוקשים ממוקש, ומופתים ממופת, וכאלה הרבה. אפס לא כמקרה מלרע מלעיל, כי המלים המשוכים מלעיל משיכתם סמוכה לתחלתם, על כן יעלו הווין לעת מקרה, כאלה: אף ארח משפטיך (ישעיהו כו, ח), קדש קדשים (שמות ל, לו), בשת הפנים (דניאל ט, ז), שרש ישי (ישעיהו יא, י), חדש ימים (בראשית כט, יד), וחשך על פני תהום (שם א, ב), אזן המטהר (ויקרא יד, יד), והביאו בניך בחצן (ישעיהו מט, כב), יוסף אמץ (איוב יז, ט), ערף ולא פנים (ירמיהו ב, כז), את כל תקף (אסתר ט, כט), גרן ויקב (הושע ט, ב), אכל בכסף תשבירני (דברים ב, כח), עשר וכבוד (משלי ג, טז), אשר מזרעו יתן למלך (ויקרא כ, ב), אין אמר ואין דברים (תהלים יט, ד), ורחב חמש אמות (יחזקאל מ, ל), ארך החצר (שמות כו, יה), היו עלי לטרח (ישעיהו א, יד), ושכחת עמר בשדה (דברים כד, יט), וכאלה הרבה בלשון עברית. דע, כי המלים האלה וכמהם מהמלים המשולשים אשר משפטם כמשפט המלים האלה כל הווין הנכתבים במלים או הנקודה העומדת תחתם יחדו ישבותו, ובהעלות ווי המלה יפחתחו, כאלה: כגדל חסדך. את גדלך (דברים ג, כד), אף ארח משפטיך, ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט, ג), קדש ישראל לה', את שם קדשי (ויקרא כ, ג), בשת הפנים, חרפתי ובשתי (תהלים סט, כ), חשך אפלה, וד' יגיה חשכי (ש"ב כב, כט), שרש ישי, שרשי פתוח אלי מים (איוב כט, יט), חדש ימים, מדי חדש בחדשו (ישעיהו סו, כו), אזן המטהר, ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד, יב), והביאו בניך בחצן, גם חצני נערתי (נחמיה ה, יג), ערף ולא פנים, ואחז בערפי (איוב טז, יב), את כל תקף, וכל מעשה תקפו (שם י, ב), גרן ויקב, מגרנך ומיקבך (דברים טז, יג), אכל בכסף תשבירני, ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה, לז), עשר וכבוד, את כבוד עשרו (אסתר ה, יא), מזרעי למלך, וקלל במלכו ובאלהיו (ישעיהו ה, כא), אין אמר ואין דברים, אם אמרי אשכחה שיחי (איוב ט, כז), ארך היריעה, אמה ארכו (שם ל, ב), ורחב חמש אמות, אמה וחצי רחבו (שמות כה, י), ושכחת עמר בשדה, גם בין העמרים (רות ב, טו), היו עלי לטרח, טרחכם ומשאכם (דברים א, יב), וכאלה הרבה. וגֻדלו וקֻמצו וחֻמצו לא במשקלתם, הן למדנו שאין אפניו מאופן.

ואופן עגלה (ישעיהו כח, כז), אופן אחד בארץ (יחזקאל א, טו), אפן מרכבותיו (שמות יד, כה), האופנים ומעשיהם (יחזקאל א, טז), לארבעתם אופניהם (שם י, יב), ענין אחד להם, ואין מגזרתם דבר דבור על אפניו (משלי כה, יא), כי פתרונו מתוקן על פי הדבר, ופתרון אופן אחד כמו גלגל אחד, ואלו נגזר אפניו מאופן, לא יצאה הוו מתוך המלה כי אם היה נאחז בתוכו כענין האחזו באופן, כאשר יהיה האופן בתוך האופן (יחזקאל א, טז), ובאופנים (שם א, כ), ולאופנים (שם י, ג), והאופנים (שם א, יט), כלם נכתבים בו"ו או בנקודה הראויה להנקד העומדת תחתיה, וזה אשר יורה כי אין אפניו מאופן. והמדה הזאת יורה עליה וזאת חקת המבדיל אשר בין שניהם. יש מלים בלשון עברית אשר יש להם מדה אחת וקצב אחד ועקב נקודתם יבדלו ויחצו לשתי מחלקות, המלה אשר ממחלקה האחת המיוסרת כמשקלת רעוההל כל עברי פניה המלה ההיא לא תשתנה ולא תטה מני קו והוי"ו הנעלה מן המלה ההיא לעת מקרה ככה יעלה מרעותיה ענין אחד ומשפט אחד לכלם, לכל המלה אשר יהיה שמה האות ללכת ילכו האותיות ובהפרדם יפרדו לא יסבו בלכתן. דע, כי כל מלה מהמלים המשולשים משלש אותיות אשר תחלתם אל"ף או בי"ת או גימ"ל או אות מיתר האותיות מיוסד במלה יקדמנו וו והוא שני לו, הם הם המלים הבנוים על שני פנים, לא יוכל המוסיף להוסיף עליהם ולא הגורע לגרוע מהם כי משפט הלשון כן הוקם. המראה האחד, ואופן עגלה (ישעיהו כח, כז), אוצר נחמד ושמן (משלי כא, כ), גורל אחד לה' (ויקרא טז, ח), שופר תרועה (שם כה, ט), עולל ויונק (ירמיהו מד, ז), עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), מורג חרוץ חדש (ישעיהו מא, טו), ותור וגוזל (בראשית טו, ט), כי מוקש הוא לך (דברים ז, טז), מופת נתתיך לגוים (יחזקאל יב, ו), וכאלה הרבה כלם נגינתם [נ"א נגדין] מלרע, וכה יתכנו המלים והם מאזני המלה משיכתם סמוכה לאחריתם [נ"א לחתימתם], על כן לעת מקרה המלה לא יסורו וויהם. אבל לא בכל מקריהם הנעשים לכל עברי פני המלה כי אם בפנים אחרים, כמו אוצרותיהם מאוצר, וגורלי מגורל, ועולמי מעולם, ושופרות משופר, ועולליהם מעולל, ומורגים ממורג, וגוזליו מגוזל, ומוקשים ממוקש, ומופתים ממופת, וכאלה הרבה. אפס לא כמקרה מלרע מלעיל, כי המלים המשוכים מלעיל משיכתם סמוכה לתחלתם, על כן יעלו הווין לעת מקרה, כאלה: אף ארח משפטיך (ישעיהו כו, ח), קדש קדשים (שמות ל, לו), בשת הפנים (דניאל ט, ז), שרש ישי (ישעיהו יא, י), חדש ימים (בראשית כט, יד), וחשך על פני תהום (שם א, ב), אזן המטהר (ויקרא יד, יד), והביאו בניך בחצן (ישעיהו מט, כב), יוסף אמץ (איוב יז, ט), ערף ולא פנים (ירמיהו ב, כז), את כל תקף (אסתר ט, כט), גרן ויקב (הושע ט, ב), אכל בכסף תשבירני (דברים ב, כח), עשר וכבוד (משלי ג, טז), אשר מזרעו יתן למלך (ויקרא כ, ב), אין אמר ואין דברים (תהלים יט, ד), ורחב חמש אמות (יחזקאל מ, ל), ארך החצר (שמות כו, יה), היו עלי לטרח (ישעיהו א, יד), ושכחת עמר בשדה (דברים כד, יט), וכאלה הרבה בלשון עברית. דע, כי המלים האלה וכמהם מהמלים המשולשים אשר משפטם כמשפט המלים האלה כל הווין הנכתבים במלים או הנקודה העומדת תחתם יחדו ישבותו, ובהעלות ווי המלה יפחתחו, כאלה: כגדל חסדך. את גדלך (דברים ג, כד), אף ארח משפטיך, ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט, ג), קדש ישראל לה', את שם קדשי (ויקרא כ, ג), בשת הפנים, חרפתי ובשתי (תהלים סט, כ), חשך אפלה, וד' יגיה חשכי (ש"ב כב, כט), שרש ישי, שרשי פתוח אלי מים (איוב כט, יט), חדש ימים, מדי חדש בחדשו (ישעיהו סו, כו), אזן המטהר, ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד, יב), והביאו בניך בחצן, גם חצני נערתי (נחמיה ה, יג), ערף ולא פנים, ואחז בערפי (איוב טז, יב), את כל תקף, וכל מעשה תקפו (שם י, ב), גרן ויקב, מגרנך ומיקבך (דברים טז, יג), אכל בכסף תשבירני, ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה, לז), עשר וכבוד, את כבוד עשרו (אסתר ה, יא), מזרעי למלך, וקלל במלכו ובאלהיו (ישעיהו ה, כא), אין אמר ואין דברים, אם אמרי אשכחה שיחי (איוב ט, כז), ארך היריעה, אמה ארכו (שם ל, ב), ורחב חמש אמות, אמה וחצי רחבו (שמות כה, י), ושכחת עמר בשדה, גם בין העמרים (רות ב, טו), היו עלי לטרח, טרחכם ומשאכם (דברים א, יב), וכאלה הרבה. וגֻדלו וקֻמצו וחֻמצו לא במשקלתם, הן למדנו שאין אפניו מאופן.

‎תבל עשו דמיהם בם (ויקרא כ יב), מכין תבל בחכמתו (ירמיה י יב),