מילון על איוב 21:4

‎אבל נשאר עוד להעמיד פתרון הפסוק היטב ולהקריב ענינו ודקדוקי מליו ונקידותיו ללב, מי יודע רוח האדם ורוח הבהמה (קהלת ג, כא), כה פתרונו, מי יוכל להבין דעת רוחותם ומי יוכל להשקיף בסרעפי לבותם? לא יבין זאת כי אם היוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם. ואיך יאמרו הפותרים כי 'שלמה המשכיל לא ידע אם רוח האדם עולה ואם רוח הבהמה יורדת', אלו לא הבין, כה היה מתקן הפסוק בפנים המחולקים בעניני התמיהות היה מתמיה העלה בה"א כמשפט המלים התמוהים, וגם היה מתמיה במלה הראויה לה כיתר רוב התמיהות, [כי] בהתמיה המדבר דבר אחד מתמיהו בה"א, ובהתמיהו שני דברים בפסוק, מתמיה ב'ה"א' את הראשון וב'אם' את השני, כה משפט התמיהות ברוב המלים, התמיהא העשויה לדבר אחד כאלה: האלהי מקרוב אני (ירמיהו כג, כג), הברכה אחת היא לך (בראשית כז, לח), הגוי גם צדיק תהרג (שם כ, ד), הדרכי לא יתכנו (יחזקאל יח, כט), וכאלה הרבה, וכולם שוים בענינם, שנוים בנקידתם כפי [נ"א כי] נחת המלה בפה ומושבה [נ"א ומושכה] בלשון, כי אמנם יש מלה רחבת מבטא וקצרת מבטא רבת אותיות ומעוטת אותיות ואין נקידתם כי אם כפי נענועם וכפי מכונתם בפה וחנייתם בלשון, דע כי נקידת התמיהא מחלוקת לשלש פנים במלים אשר תחלתם ה"א כאלה: המראה האחד הַעבד ישראל (ירמיהו ב, יד), המראה השני הֶאנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר יא, יב), הֶאנכי לאדם שיחי (איוב כא, ד), המראה השלישי הֲכימי אנוש ימיך (שם י, ה), ענין אחד לשלשתן והן בנקידתם שנוים, והם ראוים להשתוות, לולי שנויי נענועם כפי המלים, ועתה הואיל ולא התמיהו הסופרים העלה והיורדת הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, ושניהם פתוחי האין המה בלי נקידת תמיהא, כמו והעולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב) והיא העולה (וקרא ו, ב).