הפניות ומקבילות על בראשית 44:17

ה. ודע כי בשני דברים נבדלים השמות של שש נקדות מאותם שהם לפעמים או תמיד בחמש נקדות, האחד כשיבאו אותם של שש נקדות בהפסק, דהיינו אתנח וסוף פסוק ישוב הסגול הראשון לקמץ, כמו; אף לך ארץ (תהלים פט יב), וערם יכסה כבגד (יחזקאל יח ז), ויש שישתנה אפילו בזקף כמו; יהיה לי עבד (בראשית מד יז), וכן מתחרה בארז (ירמיהו כב טו), ויש מהם שאפילו באתנח וסוף פסוק לא ישתנו לעולם, כמו; מלך, תבן ודומיהם. ונמצא ארץ שלא ישתנה בארבע מקומות וכולי במשלי ובתלים, וכן כל כסף משתנה, חוץ מן נחפה בכסף (תהלים סח יד), שהוא בסגול באתנח, והכלל הטעמים מן איוב משלי תלים יש להם דינים אחרים, כמו שתראה בספר טוב טעם. אבל אותם של חמש נקודות לא ישתנו לעולם לקמץ בהפסק:

‎אבל חי"ת ועי"ן לא יקרה להם כה, כי לא עליהם ממשלת דגש ורפה, וזו חזקת משפטם וסדר ענינם המורה עליהם. כתוב בתורה: חנון ורחום ה' (תהלים קיא ד), משפט חנון כמו שכול, דגשונם ורפיונם יבדילו ענינם, והיה מאמתת משקלת הלשון להיות כמשפטם רחום ושחוט, וגם היה מררך נכוחה להיות מובדל בין מעשות זאת (בראשית מד יז) ובין מעשה העולה (דה״ב ד ו), כאשר ישנו בין משלוח ידו (ש״א כו יא) ובין משלוח מנות (אסתר ט כב), והוא הדין למחות (איוב לב ו) ומחדול (ש"א יב כג) ומענות (איוב לב א) ומעזוב (יהושע כד טז), ויש בתורה כהנה וכהנה רבות, אבל אותיות לשון הקדש, הן מחולקים למחלוקות, מהן אותיות הלשון, ומהן אותיות החיך, ומהן אותיות השפה, כלם במרחבי הפה ינועון איש איש כפי הנעתו והנייתו כלם הנעתם בפה, והמה רוחים במכון מקראם המגיע להם, על כן ידגשון וירפיון יחזקו ויקלו כרצון הלשון וכצביון החך ומאויי השפה וחשק הפה, כי האותיות תחת ממשלתם והשמעותם כרצונם. אבל חי"ת ועי"ן, אותיות הגרון המה, ולא יקרה להם כה, על כי תוצאותם מפנימיות הגרון מלוא הלוע קרובים למוצא המלין לבלתי רווח הלוע, לא ידגשון ולא ירפיון היטב, כי לא יסבו בצאתם, כי נכחם יצאו ושתיהן האותיות אותיות הגרון המה, אבל האחת עזה מרעותה, כי היא פנימה ממנה והוא עי"ן, על כן פעולתה חזקה מפעולת חי"ת אף על פי שמוצא אחת לשניהם, וכל המלה הראויה להדגש או לרפות ויש בתוכה עי"ן או חי"ת אם פתרון המלה תלוי באחת מהנה ובדגשותה וברפיותה יכון פתרונה וענינה לא תדגש ולא תרפה אות המלה ההיא. והקורא אות מהאותיות האלה בכל מלה אין לו מעם בפת להשמיע החזק או הרפה, על כי בצאתה ממלואת לוע הגרון, ואם בוא יבוא הקורא להדגישה או לרפותה אין לו במה, כי טבעם טבעת בינונית כי אלו יצאה רווחה היה מדגיש, ואלו יצאה דגושה היה מרפה, אבל בכח מלאותה יצאת, לא טעונה רפיון ולא מעונה דגשות, אך אחרי דגשות נוטה רובה אף על פי שיכולת הגרון משגת כמעט חזקתם ורפיונם, פתרוני המלין אשר המה בתוכם יורו וילמדו עלהדגשות לבדה, ורחום וחנון יוכיח, וגם ה"א נלוותה עמם לענינם, וגם אל"ף נוטה עמהם, אך לא כמשפט רעותיה, על כי אשר לא ישתוה מוצא ארבעתן.