ספר השרשים
ספר הבחור
ג. דע כי האות היותר משמשת במקור היא הלמד כמו לִשְׁמוֹר. לִזְכּוֹר. ודומיהם ואפילו כשיבא זולת בִּכְלַ"ם על הרוב הוראתו כאלו הוא עם הלמ"ד כמו הִסְכַּלְתָּ עֲשֹה (בראשית לא כח). רְאֹה פָנֶיךָ (בראשית מח יא). שהם כמו לַעֲשֹוֹת, לִרְאוֹת, וכל המקור כשיבא במקום צווי כמו זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (שמות כ ז). שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב (דברים טז א), ודומיהם יש לפרשם כאלו הם לִזְכּוֹר, לִשְׁמוֹר, אז הם כמו צוויים ממש כמו; זְכוֹר. שְׁמוֹר. ובשאר הבנינים זולת בנין הקל אין הפרש בכתיבה ובקריאה בין המקור כשהוא זולת בִּכְלַ"ם ובין הצווי ליחיד וזה יתבאר לך יותר בעקר שלש עשרה במאמר שני:
ספר הבחור
המקור הפ"א קמוצה והעי"ן בחולם בה"א נחה בסוף כשהוא זולת בכל"ם ומחובר לפני הפעלים, כמו; ראה, ראינו, עשה, יעשה לו, וכשאינו מחובר אל הפעלים הוא בשוא, כמו; ראה פניך לא פללתי (בראשית מח יא), עשה צדקה ומשפט (משלי כא ג), וכן לאחר הפעלים הסכלת עשו (בראשית לא כח), אבל עם בכל"ם תהפך הה"א לוי"ו נחה, ובתוספת תי"ו בסוף כמו; בגלות, כגלות וכולי, גם זולת בכל"ם כמו; גלות הארץ (שופטים יח ל) ודומיהם מעטים, ונמצא אחד מחובר אל הפעל עם התי"ו, כמו היות אהיה כמוך (תהלים נ כא), ואין לו דומה: