קישורים על ויקרא א:ב

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃

עוד בדרך הנ"ל אדם כי יקריב מכם כו'. כבר נתבאר כי צריך להקריב אדם הראשון הרמוז לאדם קדמון וצריך לקרב ולתקן עד סוף דרגין וזהו יצא אדם לפעלו. פעלו נקרא אדה"ר כמבואר כל זה בכתבי האר"י ז"ל. וזש"א חבקוק הנביא שהי' תיקון אדה"ר ה' שמעתי שמעך יראתי. כמ"ש הכתוב את קולך שמעתי ואירא. וז"ש ה' פעלך בקרב שנים חייהו. להחיות פעלך הוא אדה"ר. וזהו ותפארת לו מן האדם. פי' שיגיע לו תפארת מן האדה"ר כשיבוא לעולם העליון ושואלו אדה"ר אם עשית מצות ומטש"ט למעני כמבואר בספרים כי כל הנשמות עוברים דרך מערת המכפלה והצדיקים מחיים את אדה"ר בצדקת' וזהו שכרו הרבה מא"ד זהו אד"ם על פי פעלו. פי' עפ"י ה' פעלו. וזהו חדלו לכם מן האדם. פי' חדלו את אשר לכם לעצמכם רק הכל בבחי' לגבוה. מן האדם אשר נשמה באפו ר"ל על זה יהי' עיקר העבודה מן האדם אשר נשמה באפו כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. כי במה פי' בחי' מה אני ומה חיי בזה נחשב הוא כמבואר בספרים שעשה תשובה (וישב) כל ימיו בתענית. וכן אמר דהמע"ה ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. פי' בחי' מה והתשובה יעשה לי אדם. כי שנותיו היו משנות אדם הראשון כנודע:

א"י אדם כי יקריב מכם כו'. הנ"ל כשנקדי' להתבונן על ביאור הכתובים בתוכחת הנביאים לישראל על ענין הקרבנות כמ"ש ישעי' למה לי רוב זבחיכם וכו' וכן עולותיכם ספו על זבחיכם וכו' כי לא צוויתי את אבותיכם על דבר עולה או זבח. כי למה הוכיחו אותם על ענין הקרבנות דוקא ולא כן על שאר עניני המצות אשר לא ישרו בעיניו ית"ש בחטאותיהם ועוד נהפוך הוא כי אמרו חכז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו ולמה רק על ענין הקרבנות מאס בהם בעת רעתם. אך הנה אמנם ענין. הקרבנות משונה הוא מכל המצות שבתורה כי בשאר המצות אם כי שרשם כולה לגבוה מ"מ יוכל האדם לכוון בהם גם לצורך עצמו להמשיך על ידיהם קדושה והשפעות טובות לעוה"ז כמבואר בכמה מצו' שבתור' שמתן שכרה בצדה. וכן אחז"ל האומר סלעזו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. וכן בשאר מצות כדומה. אבל בענין הקרבנות נאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. הכוונה כמבו' בזוה"ק ובמקובלים כי הוא רק לבחי' שם הוי' לבדו להקריב אשה לה' ולא יתכן לבחי' שם אלהים כי "כן לא נזכר שם אלהים בכל הקרבנו'. לכן מחשבה פוסלת בקרבנו' כי צריך לכוון מחשבתו רק לה' לבדו לקרב הכוחות ולעשות היחוד בכל העולמות ולא לכוון בה לעצמו כלל. ועל כזה הזהיר הכתוב וסרתם ועבדת' אלהי' אחרים. כי כשיכוון כוונה אחרת כנ"ל נקרא בחינת אלהים אחרים חלילה כי עובד לעצמו כמבו' בספרי'. ועל כזה אמה"כ זובח לאלהים יחרם כיל"ח. אבל בתלמוד תורה אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. וזה שבכל ענין הקרבנות נאמר לרצונו לפני ה' כי זהו שורש הרצון הגמור בלתי לה' לבדו וזהו לפני ה'. וזה שפרש"י לריח ניחוח לה' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. לכאורה כל המצות מפי הגבורה ולמה לא נאמר בהם ריח ניחח כשיקיימם ועושה הרצון לפני ה'. אך הכוונה בדברינו כי בשאר המצות יוכל להיות הרצון גם לצורך עצמו להמשיך עי"כ השפעות טובות כת"ת ותפלה אבל בקרבנות צריך להיות הרצון שלם עולה כולה לה' והוא הריח ניחח שאמרתי ונעש' רצוני כביכול. והנה בהרצון המקודש הזה בו נשתבחו האבות הקדושים כמ"ש בגלל אבות שעשו רצונך כי הם כל ימיהם עם כל עבודתם לא כיוונו רק בלתי לה' לבדו ולא רצו לעצמם כלל שום דבר רק שיהי' נחת רוח לפני ה' ית"ש. לכן נקראים אבותינו הקדושים בשם עבדי ה'. כמ"ש בעבור אברהם עבדי בעבור דוד עבדך וכדומה. כי אמנם הם היו באמת בבחינת עבדים להש"י כמו העבד שכל גופו קנוי לרבו ואין לו יד לצורך עצמו כלל כר' לו יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. ולכך לעומת זה כאשר הם לא כיוונו רק לרצון לפני הש"י הנה נתעורר הרצון העליון רק עליהם לטובה. וזהו וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם. פי' כאשר כוונת אאע"ה הי' רק לעשות רצונך לבד כנ"ל בלבב שלם. לכך כבש רחמיו פי' כי לא כיוון אף' זה לעורר בחי' הרחמי' שלמעלה ע"י מצוה זו כי גם זה לא רצה רק בלתי לה' לבדו. וזהו וכבש רחמיו כמו גבור הכובש את יצרו כי כבש מחשבתו לבל יעלה בלבו להיות מעורר רחמי' העליוני' ע"י מעשה העקידה רק כולו. טהור לה'. ועל כזה אמר דוד המלך ע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי. פי' על רצון קדוש כנ"ל. וז"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון. לפי פשוטו שהי' מתפלל על עת רצון שיקובל תפלתו. הלא גם עתה בזה צריך עת רצון שיקובל תפלתו זאת על עת רצון. אך הפי' בזה ואני תפלתי אני מתפלל שיהי' לי לך ה' עת רצון שיהי' עת רצוני רק לך לבד ולא לכוונ' זולתו כנ"ל. וז"ש בהעקידה הנה האש והעצים ואיה השה לעול'. י"ל למה שאל לאביו כזאת הי' לו להבין כי לא לחנם הם הולכים. גם מה זה שהשיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני. ומה ענין השה לכאן הי' לו להשיבו אלהים יראה לו בני לעולה. ועיין פרש"י שעמד בזה. אך הנה כתיב אדם ובהמה תושיע ה' ופרשו רז"ל בגמ' בר אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה ובמ"א אמרו ונמשכין אחריו כבהמה. הכוונה להם בזה היות עבדו' האדם בשלימות לשמים בלי כוונה החיצוניות כמו הבהמה היורדת לטבח קרבן האישים ואין לה רצון לעצמה כלל זולת אשר משלמת נפשה לשמים. כן בני האדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה הזאת בלי רצון עצמו רק להשלים נפשם בלתי לה' לבדו. וזהו נמשכין אחריו כבהמה כשור לעול וכחמור למשא. וזהו ששאל יצחק בהבינו זאת כי אותו בא להעלו' עולה לה'. ירא לנפשו פן יעלה בלבו בשעת העקיד' להיותו מוסר נפשו לבעבור יזכה ע"י זה לעוה"ב וכדומה כי גדול שכר המוסרים נפשם לשמים. ואז לא יהי' בבחי' השה תמים אשר אין לה כוונה ורצון לעצמה כלל. לכך שאל ואיה השה לעולה כי רואה אני כי אינני תמים כבחינת השה כנ"ל. ולכך השיבו אלהים יראה לו השה לעולה בני. כלומר אלהים יראה ויושיעך להיותך תמים בבחי' השה לעולה בני. ומטעם זה נקראת התפלה שהוא במקום הקרבנות עבודה כמ"ש עבודה שבלב זהו תפלה כי אע"פ ששואל בצרכיו בתפלה מ"מ עיקר צרכי האדם בעוה"ז הם צורך גבוה ובתפלת האדם עליהם צריך לכוון את לבו שהוא מבקש רפואה ופרנסה להיות בריא וגכון לעבודת הש"י וזה שרש שאלת צרכיו ועל זה נאמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך. פי' אמרי פי על פרנסה ורפואה והגיון לבי על העבדות הש"י. וזה שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות שבלב כנ"ל. ועד"ז אמר הכתוב אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת כי הוא' יודע תעלומו' לב. כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. פי' עפ"י דברינו הנ"ל כי העבדות ומס"נ צריך להיות בתמימות ועולה לה' בבחי' שה כנ"ל והוא שאמה"כ אם שכחנו שם אלהינו לכוון בהעבדות לעצמנו או לענין עוה"ב לקבל פרס ונפרוש כפינו הוא התפלה הנקראת פרישת כפיים. לאל זר. בכוונה חיצוניות הנקראת אל זר חלילה הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב כי עליך הורגנו כל היום ונחשבנו כצאן טבחה. פי' נחשבנו במחשבותינו לך לבד כצאן טבחה בבחי' השה תמים לעולה. ולכך עורה למה תישן כו'. וכענין הזה הי' ענין עשרה הרוגי מלכות. מעתה נחזור לעניננו הנה ענין הקרבנות עיקרם צריך להיות בלתי לה' לבדו בלא שום כוונת לעצמו כלל ואם לאו נקרא זובח לאלהים. לכך זה שהוכיחום הנביאים על הקרבנות בראותם כי מכווני' לעצמם בהקריבם ואמר כי לא לרצון הם לפני ה'. וזה שאמר למה לי רוב זבחיכם וכו' וכן עולותיכ' ספו על זבחיכם ואכלו בשר להנאתכם כי לא צוויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח כאלה רק בלתי לה' לבדו. וז"ש הכתוב אדם כי יקריב מכם יהי' באותו בחי' מן הבהמה שאיננה רוצה בזה לעצמם כלום. וזהו לרצונו לפני ה' כנ"ל: