וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ (ס)
אור המאיר
ודבר ד' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. והכוונה כי הנה בודאי אם נתן לנו הקב"ה את התורה בזה העולם כמו שהוא במקומה לא יוכלו העולם מלהכיל אותה מרוב דקותה ולכן הוכרח הבורא ית' לצמצם ולהלביש אותה בע' פנים כמו דאיתא בזוהר אית פנים ואית פנים וזהו הצמצום והלבשה בע' פנים מבחי' מדריגה למדריגה עד שיהיה לה קצת תפיסה בעולם הגשמי שיוכל אוזן לשמוע והפה לדבר ועתה אחר בחינת התלבשות בע' פנים נעשה כמו ספורי מעשיות ואיש המשכיל צריך לפשוט אותה מגשמיותה ולהלביש צורה רוחניות. מול דברינו בא הרמז בתורה ודבר ה' אל משה תורה הבהירה ועמוקה פנים אל פנים כלומר הלביש פנים אל פנים עד שנראה עתה כללות התורה כאשר ידבר איש אל רעהו רק ספורי מעשיות כמו דבור איש לרעהו. והכל בכדי שיכול האזן לשמוע והפה לדבר ובזה ראה וקדש את עצמך אפילו גדול בתורה וגדול בחכמה מי שהוא צדיק בדורו צריך לדבק במדות הקב"ה לתפוס מדה זאת לצמצם מחשבותיו הבהירים ולצאת מסוד בחי' המחשבה אל בחי' הדבור להזהיר ולצוות בטוב לערך בחינתם ודי לעבד להיות כאדון כנזכר ובפרט בזה תולה עיקר העבודה של אדם לעבוד עבודתו בכלל ובפרט ונמצא אם יהיה תמיד רק בסוד המחשבה אין עבודתו בשלימות כי זהו רק בדרך כלל והוא כמו משל המבואר בשם הזוהר כך מאן דנקיט כללא ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין דנפקין מההוא כללא וכן מאן דלא ידע בחינת התלבשות אלהות בפרטי פרטיות ובכל ענייני המדריגות כולם אפילו התחתונים והנמוכים ה"ז כאלו אוכל חטים גופייהו ונקוט הכלל הצריך לפרט. עתה נחזור לענין ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה ופירש"י כתב לך ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה ומבואר לנו בדרוש שבועות איכות הענין תורה שבכתב ותורה שבע"פ עיין שם ותוכן הדברים תורה שבכתב הם אותיות המחשבה ותורה שבע"פ הם אותיות ה' מוצאות הפה וכבר נודע שבחי' המחשבה היא כלל הצריך לפרט ואין לו ית' ויתעלה תוספת תענוג כ"כ מאתנו בני ישראל בהיות כולנו בכלל כ"א בפרט כל א' ואחד מישראל וזה לך האות א' היה אדם הראשון ובו נכללים כלליות נשמותיהן של כל ישראל ואח"כ נחלק לשלשה אבות ולי"ב שבטי יה ואח"כ לת"ר אלף רגלין ואח"כ לששים רבוא נפשות מורה היות כי חפץ בנו ה' לקבל מאתנו תוספות תענוג מפרטי החלקים בגופים נפרדים וכל מה שנתרבה ונתוספה רבוי תוספת נשמות ויוצאים מבחינת כלליות לפרטיות כמ"כ נתרבים ונתוספים פרושי התורה ורבוי הצרופים לערך חלקי הנשמות ואחיזתם באותיות התורה וכבר רמזנו לעיל שחיוב מוטל על כל אחד ואחד מישראל לבא מבחי' עצמו על צרופו המוטל עליו לעשות באמצעות כשרון פעולותיו כמ"כ נעשים ונצטרפים צרופים בתורה לערך אותיותיו שיש לו בהם אחיזה בתורה וממתינין עת בואו בהכשר מעשיו ועובדותיו הטובים ויעשה בתורה צרוף קבע ואלו הצרופים התולים בעובדות הפרטים חלקי נשמות זה נקרא תורה שבע"פ להיות בחי' פרט לעומת אותיות המחשבה היינו בחי' תורה שבכתב כלליות הצרופים שמסר הקב"ה למשה רבינו בסיני כי נתינת התורה שבכתב ע"י מ"ר היתה רק ע"ד הכלל כללות ששים רבוא נפשות ישראל ומזה הכלל אח"כ בהמשך הדורות דורשים פרטי פרט'ות לערך בחינתם וצרופם ומצינו דומה לדברי דאיתא בספר נגיד ומצוה ענין ר' עקיבא שהי' דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים עד שכמעט תשש כחו של משה רבינו כנזכר ברז"ל דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וזה תימה גדול והענין כי ודאי שמשה ידע כל מה שעתיד להתחדש בעולם בכל התורה כולה אך היה יודע הסודות ההם בע"פ אמנם הרבה מהם לא היה יודע לדורשם ולהוציא מן הכתוב עד שבאו חכמים והיו דורשים בכל דור ודור וכן הענין בר' עקיבא וכו' ואמנם ענין זה לא נגלה למשה רבינו ע"ה אך הסוד עצמו ודאי שנגלה לו עכ"ל הנשמע מכל הנ"ל שאפילו משה רבינו ע"ה לא היה יודע בחינת תורה שבעל פה בפרטי פרטיות לערך בחי' הדורות העתידין לבוא אחריו והם מוכרחים לבוא בעצמם על צרופיהם הפרטיות לעומת עובדותיהם והתקשרותם אל התורה והעבודה אשר בזה תולה הבחירה כאשר נתבאר לנו לעיל פ"ה ויקרא יעקב אל בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ע"ש באורך הענין ותבין כאן ומשה רבינו ע"ה לא הי' יודע התורה שבע"פ כ"א ע"ד הסוד הכלליות וכמ"כ המשיך את התורה לעם ישראל. ומעתה בין תבין אשר לפניך אמר לו הקב"ה כתב לך את הדברים האלה לך דייקא ופרש"י ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבע"פ כלומר תורה שבכתב להיותה כלליות לבחי' תורה שבע"פ היא נאות לכתוב רק לך לעצמך להיותך גם כן כללות הדעת של ששים רבוא נפשות וכנגד בחינת דעתו היה יכול לעבוד את הבורא ברוך הוא וגם לדרוש לדורות בחי' ענפים שלו וגם נקרא דור דעה בחינת תורה שבכתב הכללית לא כן תורה שבע"פ היא בחינת צירוף אלפ"א בית"א של פרטי נשמותיהן של ישראל מיום נתינתם עד לעתיד שיתגלה אז התורה בתכלית הבהירות ע"ד הכתוב ולא יכנף עוד מוריך בבחי' כנפיים המה התלבשות התורה בע' פנים כמוזכר ולכן אין אתה רשאי לכתוב תורה שבע"פ אשר להיות בזה תולה עיקר הבחירה להיות חפשית ביד האדם והם בעצמם מוכרחים לבוא על בחינת צרופיהם הפרטים לערך הכרתם וכשרון פעולתם ולזה גמר אומר הכתוב ונותן טעם לשבח למה אין אתה רשאי לכתוב תורה שבע"פ כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל והכוונה כאשר באים הדברים האלה אשר היו תחלה בסוד המחשבה תורה שבכתב כשבאים על פה היינו בחינת תורה שבע"פ אז כרתי אתך ברית הנוגע לערך עוצם הכרתך כללות הדורות וגם את ישראל ירצה כללות אל"ף בי"ת של ששים רבוא נפשות ישראל ובודאי אינו דומה הברית שכרתי אתך הנוגע לערכך נגד הברית שכרתי אתך וגם את כל ישראל אשר כל אחד ואחד צריך להשיג מעצמו בחינת צרופים באותיות התורה הממתינין עליו ואי אתה רשאי לגלות בכדי שתהא הבחירה חפשית ביד כל ודוק הענין ותבין נפלאות:
תפארת שלמה
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כו' ואח"כ כתיב וראיתם את אחורי ופני לא יראו. לכאו' היא סתירה אך י"ל דהנה הש"י הוא א"ס ואדם כל ימי חייו יכול להשיג הקדושה יותר בכל רגע ומה שמשיג הוא בחי' פנים ומה שהשיג מקודם הוא בחי' אחור אצלו כלימי חייו הוא כן משום שהקב"ה הוא א"ם וא"א להשיגו וז"ש וראיתם את אחורי. כל מה שמשיג יותר הוא בבחי' אחור דהא אפשר להשיג יותר. ופני לא יראו כי א"א להשיג מפני כי הוא א"ס. ולא יאמר האדם מה לי לטרוח בחנם שאיננו באפשרי להשיג הא"ס. אל תאמר כן כמו שהים א"א למדוד אותו אך אם האדם אינו מתחיל למדוד יכול לסבור כי יהי' באפשרי למדוד אותו אך כאשר עומד בנסיון ומודד אותו אזי הוא רואה כי א"א למדוד. כן הנמשל בדבר זה אצל הקב"ה כביכול אם אין אתה מטריח את עצמך להשיג תוכל לסבור ח"ו כי יש סוף להשגתו. אך ע"י ההשגה בכל עת יותר. אזי תדע ותבין כי א"ם להשגה של הש"י. וז"ש תכלית הידיעה לידע אשר לא ידעוך. ודו"ק: