קישורים על בראשית מא:א

ויהי מקץ שנתים ימים. במד"ר ובזוה"ק פתחו פר' זו בפ' קץ שם לחשך וגו' וא' במד"ר שכ"ז שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם דכ' אבן אפל וצלמות נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם ד"א קץ שם לחשך זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה כו'. הענין שמקודם היה יוסף בבור עשר שנים (כמ"ש שמו"ר פ' ז) ובכ"מ מספר עשר מורה על מספר שלם ע"ס. והיינו שתיקן בחינתו בכל העשר מדות. ואח"כ הי' עוד ב' שנים ואמרו בב"ר ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. ובודאי לא בטח יוסף ח"ו בשר המשקים והרי דרשו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. רק מפני שראה ברוה"ק שישועתו עתידה לבא ע"י שר המשקים וכמו שהיה באמת בסוף ע"כ א"ל כי אם זכרתני וגו'. אך זהו עוד נגיעה לעצמו וזהו בא ע"י עטיו של נחש שהכניס באדם להרגיש הנאת הגוף וזה נחשב למדרגת יוסף הצדיק לחטא שבאמת לפי מדתו היה לו להניח להש"י שבודאי יגמור בעדו לטובה בלא השתדלותו ואי' (שבת נה:) ד' מתו בעטיו של נחש כו' וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא דכ' בת נחש וכו' בת מי שמת בעטיו של נחש כו' וקרי ליה נחש והוא עפמ"ש (מד"ר ר"פ תזריע) הן בעוון חוללתי בעוון מלא (כ"ה גיר' ילקוט תהלים) אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד א' מעון כו' וזה עטיו של נחש שהכניס הנחש באדה"ר שירגיש הנאת עצמו. וע"כ אחר שבירר יוסף הצדיק א"ע בכל המדות היה לו עסק עוד לברר א"ע בענין עטיו של נחש ואחר שבירר א"ע בב' המדרגות וזכה להיות קץ שם לחשך שנעקר יצה"ר מלבו. מ"מ היה לו עוד עסק בעולם שהרי חי אח"כ פ' שנה. וכל שאין לו שום עסק כשנשלם לגמרי אין לו חיים בעוה"ז כדש"נ לא אוכל עוד לצאת ולבא. אבל כל שיש לו עסק עוד אף שחי שלא ביצה"ר מ"מ יש לו חיים בעוה"ז כמו שמצינו ביעקב אע"ה דכ' ויחי יעקב ואי' (סא"ר פ' ה) שזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצה"ר. ומלמדנו בפר' זו שעיקר עסק האדם להיות קץ שם לחשך לשרש את היצה"ר מלבו. ואח"כ יש לו עוד עסק לתקן עטיו של נחש שהוא הנגיעה להנאת עצמו. ועיקר התיקון ע"י התורה שנקרא עץ החיים כמ"ש (ריש סא"ר) אין עץ החיים אלא תורה. ובזוה"ק פ' זו (ר"ב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והנה כבר אמרנו במ"ש בתקו"ז (תיקון כד) וכן בתיקוני זוה"ח בענין עה"ד טו"ר חד אמר חטה היה וח"א גפן וכלא קשוט שבע מינין אינון וכו' ולכאורה האיך יתכן שכולם אמת בדבר מחלוקת במציאות ואמרנו דכ' ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. והיינו שהפנימיות שבכל עצי הגן היה עץ החיים ועה"ד טו"ר וניתן כח זה בהם שאם היה טועם מעץ החיים תחלה היה מרגיש באכילתו מכל פרי הגן טעם עץ החיים לכו לחמו בלחמי שהוא תורה. וכיון שטעם מעץ הדעת נעשה הערבוב וטעם בכל אכילתו מעץ הדעת טו"ר. והיינו מה שהרגיש הנאת עצמו שהוא עטיו של נחש. (ונת' בראשית מא' ח) והנה אחר הקלקול כ' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויש להבין מה יזיק שיאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. ובפרט לפי מ"ש בתדב"א דעץ החיים הוא תורה יאכל מהתורה ויתקן הקלקול. אך הוא עפמ"ש (ב"ר פ' כא) ועתה אין ועתה אלא תשובה והוא אומר פן ואין פן אלא לאו. והיינו שפתח לו השי"ת פתח של תשובה ולא רצה לשוב ואמר השי"ת פן בהסתת הנחש ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. וע"ד מ"ש בס' דברי מנחם מהרה"ק מרומנוב עה"פ וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. שבכל המעשים שהיה רצון השי"ת היו אבריו של אאע"ה עושין מעצמם מרוב הזר זות וכן היה בכל מעשה העקידה זולת במעשה לקיחת המאכלת שלא היה ברצונו ית' שלא רצה לשוחטו לכן לא רצו ידיו של אאע"ה ליקח. רק אאע"ה חשד א"ע שמא הוא מהסתת ועצלות היצה"ר וע"כ כ' וישלח את ידו בכח ליקח את המאכלת עכ"ד. וכן כאן כתיב פן ישלח ידו היינו בכח שלא ברעותא דלבא רק ע"י הסתת הנחש והיצה"ר וזש"נ ולקח גם מעץ החיים גם דייקא שלא ישליך מעשיו הרעים. ויהיה עץ החיים טפל ואז יזיק מה שיאכל מעץ החיים ועדמש"נ ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' וכשלומד ד"ת ואינו מתקן מעשיו קודם להיות סור מרע. ע"י הד"ת מוסיף כח בקליפה וכמ"ש (שבת פח:) למשמאילים בה סמא דמותא. וזהו כשלומד ע"י הסתת הנחש והיצה"ר. ואחר שזוכה לשרש אחר היצה"ר יש להאדם עוד עסק בתיקון עטיו של נחש. ומקץ שנתים ימים כשמברר עצמו בב' בחי' זוכה לחיים שלא ביצה"ר ומ"מ יש לו עסק בעוה"ז. והוא דב' מורה שנעשה חזקה דבתרי זמני נמי מצינו בתורה דכ' פן ימות גם הוא כאחיו. והוא פלוגתא דתנאי (יבמות סד:) אי בתרי זמני הוה חזקה או דוקא בתלתא זמני. ואלו ואלו דא"ח שגם בב' זמני אתחזק וכמו שמצינו (יומא פו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה כו' נעשית לו כהיתר ומדה טובה מרובה. וכשמברר א"ע בב' בחי' מקץ שנתים ימים אז קץ שם לחשך שבטוח הוא מהיצה"ר שלא ישלוט בו. אך מ"מ יש לו עסק בעוה"ז עד שיברר א"ע בבחינה ג' ואז הוה חזקה והוא נשלם מכל וכל ואין לו שום עסק בעוה"ז כמ"ש לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ומקץ שנתים ימים מורה שנעקר יצה"ר מלבו ומ"מ היה לו עסק בעוה"ז כמו שראינו ביוסף שחי אח"כ פ' שנה. וכשנעקר יצה"ר אין אופל וצלמות שזה גרם הנחש. ואכילת שבת מסטרא דעץ החיים והם תיקון לפגם הנחש שהיה באכילה. והיונים רצו להשכיחם תורתך שכן אותיות החש"ך הוא שכח"ה ובב"ר נדרש וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל שכל הגזירות שלהם היה לבטל ד"ת. וע"י כהניך הקדושים זכו לאור שהוא בחי' זכור אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה כמ"ש בזה"ק (ח"ב צב ב):

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור ופירש"י כתרגומו מסוף וכל לשון קץ סוף הוא טעם אומרו ויהי לשון צער ולכאורה לשמחה יחשב כי בסבת החלום נתנשא יוסף ופרטי הצלחתו באו ע"י כנראה בענין הפרשה והנכון בעיני בהקדם נעים זמירות ישראל שאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' ולכאורה תיבת בהם אך למותר והיה ראוי לומר ימי שנותינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ודי אכן ירצה לרמוז להעיר לבות בני אדם ליראם ולהפחידם לבלתי יאבדו ח"ו שום יום משנותיהם החרוצים עלי אדמה אשר כל יום ויום יש לו מקום מוצא בימים הקדמונים הידועים וימים יוצרו לעבוד בהם את הבורא ב"ה ואז יש להם חיות והארה היות שהשלימו בהם רצונו ית' וכאשר עלה ברצונו הפשוט לעבוד אותו בזה היום והכלל בחי' הזמנים אין להם מגרמם כלום כ"א אנחנו עם קרובו ישראל בכשרון פעולתינו נותנים חיות והארה להזמנים להעלותם לשורשם ולמקומם הרמתה אשר נודע במקומם המה אורות בהירים המאירים מראש העולם עד סופו שנשתלשלו מרום המעלות עד עולם העשיה ואם כן מה מאד ראוי לירא ולפחד שלא יפגום ח"ו איזה יום מימיו ונעשה פגם למעלה באחדותם כאשר ידוע זה מספרי המוסר לזה רמז דוד המלך ע"ה ימי שנותינו כלומר אותן הימים קדמונים שבחי' שנותינו נמשכים משם המה אחדות גמור דלא מתפרשין ולכן החיוב מוטל על כל או"א מישראל להעלות וליחד בחי' עתיו ורגעיו לשורשם כאשר המה במקומם אחדין לזה גמר אומר בדבריו הקדושים והראוים בהם שבעים ירצה באותן הימים שנמשכו בחי' שנותינו מהם בהם בכל או"א מהם נכללים פרטיות שבעים שנה של כל או"א מישראל כידוע אשר כל מדה מזי"ה נכללין בדרך כלל שאר המדות והסברא נותנת אם היה לנו בהירות השכל ויראתו על פנינו לעבדו באמת וביראה ובאהבה יכולנו להחזיר פרטיות שנותינו באיזה יום שאנו בו. לשורשו והקדמנו ימים המקוים לנו משומר ישראל אמנם עונותינו ענו בנו ומצאתנו כל זאת אריכות זמן הגלות כיון שהכרתינו מעוטה לזכך הגופים ופרטיות הזמנים וממילא צריך העולם להתנהג בהדרגה ישרה מדריגה אחר מדריגה עד סוף כל המדריגות בסוד הבירור עד תשלום כולה ויחזור העולם למציאות הראשון וממילא תחזור להיות מבחי' שנותינו ימים קדמונים כאשר בתחלה. ומעתה בין תבין ויהי מקץ שנתים ימים וכדברי רש"י מקץ מסוף זמן הגלות ויבואו ימים המקווים לנו זמן הגאולה אמיתית שאז תחזור הכל למציאות הראשון ואז תחזור להיות מבחי' שנים שלנו ימים הקדמונים כאשר היה שם אהלה בתחלת הבריאה ולהיות שהכל תולה בנו ובהכשר מעשינו והשתדלות בזהירות ובזריזות בעבודתו ית' יומם ולילה מיהרנו עת הגאולה ע"ד שבארתי מאמרם ז"ל שנתעוררו ע"פ בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה וביארנו לשון זכו משמעו הזדככות כלומר בהזדככות גופם להעלות בחינת התחלקות לאחדות הגמור והוא הקץ וזהו זכו אחישנה כמדובר ולזה מתרעם הכתוב לומר בלשון צער ויהי מקץ וכתרגום בסוף והיינו בעתה אז תחזור להיות שנתים ימים ובאמת רצה הקב"ה לזכות את ישראל לגרום בזכות גופם והשתדלותם למהר הגאולה קודם זמן המוגבל וזה צער ודאי שאין אתנו יודע עד מה שגורמים אריכות הגלות וגמר אומר הכתוב ופרעה חולם יובן ע"פ הכתוב שנאמר ביואל והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון וגו' וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי ופירש"י והיה אחרי כן לעתיד לבוא וכלפי דברינו שרמזנו בכאן ויהי מקץ שנתים ימים מוסב לעת הגאולה כמדובר ואז אשפוך רוחי רוח הקודש על כל בשר שינבאו וחלומות יחלמון עד שתתפשט אפילו על עבדים ושפחות וזהו מקץ שנתים ימים כשתחזור הכל למציאות הראשון שתעשה משנים ימים אז אפילו פרעה יראה חלומות וזהו ופרעה חולם ודוק והבן:

ויהי מקץ שנתים ימים כו' במדרש רבה אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב בשביל שאמר זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים המדרש הלז פליאה וכולם קמאי דקמאי צווחי על המדרש הלז לפרשו כי היכן הי' בטחונו בהש"ית כיון שסמך עצמו על שר המשקים ועי"ז נענש וניתוסף לו שתי שנים כמאמר המדרש הנ"ל והאיך שייך לומר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ונקדים לבאר הפסוק בפ' וישב כי אם זכרתני אתך שלשון כי אם הוא בענין תנאי שהתנה עמו בענין הזכירה גם תיבת אתך מיותר ואין לו שחר גם מה שאמר והזכרתני אל פרעה כי זכירה שייך בדבר הנשכח מאדם ובא אחר ומזכירו אותו דבר ע"ז שייך זכירה וכאן מה זכירה שייך כאן אצל פרעה אל יוסף שלא יודעו ומכירו כלל מקודם לכן אך ע"פ דרכינו שתמיד אנחנו עסוקים מענין אל ענין יתישב הכל על נכון שהשי"ת ברא כל העולמות והשתלשלותם בכדי שיתגלה שכינתו בתחתונים להיות כל הברואים ובאי עולם מכירין שבח רוב גדלו ואלהותו ית"ש והוא לבדו מנהיג כל העולמות ויתחזק האמונה שהוא לבדו ואין עוד בלתו ומתחלה הופיע לנו הש"י ממעון קדשו ע"י נביאים הקדושים שהיו מתנבאים באספקלריא המאירה והיה נראה לעין כל התגלות שכינתו אשר מתגלה להנבאים לצרכי עמו בני ישראל ועי"ז נתחזק האמונה שלימה אצל בני האדם להאמינו שהש"ת משגיח בהשגחה פרטית על כל מעשי בני האדם ועל מחשבותיהם ואח"כ שסילק נבואתו מהם לטעמים הידוע עדיין היו משתמשים בבת קול ג"כ הי' לטעם הנ"ל להתחזקות האמונה ועוונותינו הרבים גרמו כל אלה שאין לנו לא נביאים ולא בת קול אך זאת נשאר לנו קשקוש פעמוני קודש שמשרה רוח קדשו על צדיקי הדור בכל דור ודור הכל הוא בשביל התחזקות האמונה כנ"ל כדאיתא בהקדמה לספר "הפלאה על מאמר עין רואה ואוזן שומעת וכו' שבתחילה בימי הנביאים היו בבחי' ראיה וזה הוא עין רואה ואח"כ היו משתמשים בב"ק והוא ואזן שומעת כו' ייעו"ש וכל רצונו של הש"יתב הוא רק בשביל התגלות אלהותו בתחתונים ועי"ז יתחזק האמונה שע"י שהצדיק הדור עושה פעולה ע"י תפילתו הזכה שע"י נתרפא החולה ונפקדה העקרה אשר הי' מתפלל עלי' עי"ז נראה לעין הבני דורו התגלות אלהותו ששומע לתפילת הצדיק המעתיר אליו ונשרש האמונה בלב כל או"א גם הצדיק הדור צריך שלא לחשוב ח"ו איזה דבר גשמי' בהתפעלו איזה דברים הצריכים לבני אדם רק כוונתו יהיה שיתגלה על ידו אלהותו ית"ש ויתחזק האמונה כי זולת זה אינו נחשב לצדיק כלל וכן הוא הדבר באם שהצדיק עושה איזה פעול' ומוציא מכח אל הפועל איזה דבר בתפילתו הוא עצמו ג"כ מתמי תמי' גדולה על עצמו שהקב"ה שומע לתפילת נבזה ואינו הגון וכדאי' כאשר הצדיקים חושבים תמיד על עצמם שהמה גרועים יותר מגרוע שבגרוע וזאת להם לפלא אשר השי"ת שומע לתפילתם ונתחזק האמונה ג"כ אצל הצדיק בבחינה יתירה מקודם כאשר שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש המנוח מו"ה אלימלך זצוק"ל על פסוק תנו לכם מופת כי אצל מכשפים בהיות עושים איזה פעולה ע"י כשפיהם אין זאת להם לפלא כי המה יודעים בטוב שבהיות עושים מעשי כשפיהם כך וכך מוכרח הדבר לבא אך הפליאה היא לזולתם אשר אינם יודעים האיך נעשה מעשי הכישוף ואז הפליאה הוא על מעשי הכישוף ולא על הדבר הנפעל כי הנפעל מוכרח להיות ע"י דבר הפועל מעשי הכישוף אבל אינו דומה טומאה לטהרה באלף אלפי אלפים הבדלות מהיות מעשי הצדיק ותפילתו פועלים איזה דבר אז הדבר ההוא ג"כ לפלא בעיני הצדיק ששומע הקב"ה לתפילתו כי אינו מוכרח וזהו תנו לכם מופת שאמר פרעה להם שיעשו דבר שאראה שאתה עצמיכם תתפלאו עליו ואז אדע בוודאי שהשית"ב שומע לתפילתכם וזהו תנו לכם מופת אזי אראה שגם לכם הוא לפלא ודפח"ח ונחזור לענינינו שהשי"ת הופיע רוח קדשו על צדיקי הדור בשביל התגלות אלהותו להתחזק האמונה גם כוונת הצדיק הוא בשביל דבר זה ולא לכבוד עצמו הוא דורש לבני אדם רק לקרב לבם להשי"ת להשתרש האמונה והבטחון בלבם כי אין רצונו של הצדיק הוא להיות מפורסים כי זאת הוא ביטל להצדיק מתורה ותפילה מחמת טרדות בני אדם המטרידים אותו כי יותר טוב לצדיק בהצנע לכת אך הכוונה של הבורא ב"ה הוא בהתפרסמותו להצדיק להתגלות אלהותו להתחזק האמונה והבטחון אליו ית"ש כנ"ל ובזה נבוא לביאר הפסוק כי זאת המורא עלה על ראשו של יוסף בהיות שהשר המשקים ישיב על כנו ופרסם את יוסף שעושה פלאות בתפילתו לפעול מעשי בני אדם הצריכים לטובתו ויוסף הי' ממאן להתפרסם רק כשיצטרך לפרסומו על כל העולם ויתגלה אלהותו על כל העולם כאשר באמת כך הי' לזאת אמר לו כי אם שהוא כעין תנאי שהתנה עמו שלא להזכירו לפני שום אדם רק זכרתני אתך דייקא היינו הזכירה תהיה רק אתך במחשבתך ובלבבך ולא לזולתו רק והזכרתני אל פרעה ר"ל השכירה תהיה בעת שהפרסום יהיה צריך שעי"ז יתגלה אלהיתו ית"ש בכל העולם ויתחזק האמונה בכל העולם אז והזכרתני הוא כעין זכירה על דבר הנשכח משום אדם כי עד כעת היה כעין שכחה אצל שר המשקים שלא הזכירו כלל וצדקו דברי המדרש הנ"ל אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף שבטח בהשי"ת ולא רצה להתפרסם ע"י שר המשקים וע"י שאמר זכרתני והזכרתני ר"ל ע"י שהתנה עמו כעין תנאי שלא לפרסמו רק להזכירו במחשבתו כנ"ל עי"ז ניתוסף לו שתי שנים שאז הוצרך להתגלות ולפרסם אלהותו ולהתחזק אמונתו ית"ש על כל העולם ואז נתפרסם בהזכרתו אל פרעה והבין ולשון ניתוסף כך מורה שלא הי' עונש רק ע"י שתי שנים אלו ניתוסף לו שנתפרסם על ידו אלהותו ית"ש על כל העולם לכן לא כתיב נשתהא והבן.