וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃
פרי צדיק
ובזה י"ל ג"כ מ"ש בפרש"י בשם רז"ל ע"פ ויבך על צואריו עוד אבל יעקב לא נפל כו' שהיה קורא את שמע. ולכאורה למה לא קרא יוסף ק"ש אם הגיע זמן ק"ש אז. ואם יוסף כבר קרא הי"ל ליעקב ג"כ לקרות מקודם. אמנם יובן עפ"י דברנו כי בעת שהביאו לו כתונת הפסים אמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו ואי' (שבת קנא:) אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה והיינו שנשתנה זיו פניו וכדאי' בזוה"ק (ח"א קצא א) בגין דאתחלף ליה האי דיוקנא קדישא אתחלף ליה האי דיוקנא דבר נש. ועי"ז וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה כי מפני שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב כמ"ש מהב"ר וממילא כאשר שלטה חיה רעה ביוסף מזה נראה שיש פגם וקלקול גם בדיוקנא של יעקב אע"ה. והנה אח"ז כשבשרוהו שיוסף חי ולא שלטה בו חיה רעה עכ"ז היה עוד מסופק אם ח"ו לא נתקלקל הדיוקנא שלו במצרים ערות הארץ ובפרט שהיה מושל ושליט והיה ברשות עצמו. וע"ז אמר רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו דייקא שנצרך לו עוד לראות במאור פניו אם עומד על עמדו ולא נפגם ח"ו זיו פניו. והנה אמרנו על מ"ש בני היכלא דלאו כל אדם זוכה לזה שיהיה מבין על מאור פניו של אדם רק מי שהוא מבני היכלא דמלכא. והגם שיעקב אע"ה היה מהאבות שלא שלט בהן יצה"ר ושהטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב שנא' בהם בכל מכל כל (כמ"ש ספ"ק דב"ב) וגם יעקב אע"ה אמר זאת על עצמו וכי יש לי כל. אמנם מפני שהיה ירא בעצמו תמיד שמא יגרום החטא (כמ"ש ברכות ד.) וכש"נ בו קטנתי מכל החסדים וגו' לכן לא היה נכון לבו בטוח בעצמו שיהיה תמיד עומד בקדושתו ויהיה מכיר תיכף בראיית פניו של יוסף אם הדיוקנא שלו קיימת. ולכן עשה הכנה לזה ע"י ק"ש שיהיה עכ"פ עתה לפי שעה מבני היכלא דמלכא ע"י היתוד של ק"ש כש"נ אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו כי ע"י שיזכה ליחד נפשו לקשרה בהמקור לחזות בנועם ה' דנפיק מע"ק עי"ז נעשה מבני היכלא דמלכא כש"נ ולבקר בהיכלו וע"ז היה הכנת יעקב אע"ה בק"ש כי ע"י היחוד של ק"ש יהיה נפעל לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו כידוע שע"י בשכמל"ו נעשה יחודא תתאה בחי' התגלות מלכות שמים שאין מלך בלא עם ועיקר היחודא עלאה נעשה בשמע ישראל שהוא בחינת היחוד והאחדות עד השורש והמקור שהוא היה הווה ויהיה וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וע"י היחוד הגדול שעשה בשעת מעשה יזכה לחזות בנועם ה' וגו' וממילא היה מבין אז בראיית פניו של יוסף שהדיוקנא של זיו פניו קיימת ולא נפגמה ח"ו וע"ז אמר אח"כ אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך דייקא שהכיר במאור פניו כי עודך חי בצדקו כאמור:
פרי צדיק
ויפל על צוארי בניסן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. הנה המזבח נקרא זאב הטורף שכן קראתו לוקוס (סוף סוכה) והוא ע"ש אכילת הקרבנות של הבהמות כדי לברר כל מיני אכילות של נפש הבהמית ועבור זה נקרא בנימין זאב יטרף שע"כ בנוי בחלקו המזבח בבית עולמים כמ"ש (זבחים נד:) ע"פ מצאנוה בשדה יער. וע"ז יש לרמז מש"נ ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך וגו' ופירש"י (מגמ' מגילה טז:) בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ובנימין בכה על צואריו על משכן שילה כו' כי עיקר רמז הצואר הוא על קדושת האכילה והוא ענין המקדש שהיה בו המזבח המברר האכילות (וכשנ"ת מקץ מא' ו) והנה בפר' מקץ דכתיב וירא יוסף אתם את בנימין וגו' כתיב וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות וגו' ואמרנו דהיינו מפני שראה את בנימין אתם בבחינתם על ענין פלגש בגבעה שחלילה יהיה נחסר שבטו על פגם הברית. אמנם לאחר שנתועדו השבטים ביחד ונתגלו זה לזה קדושת כל א' אז נא' ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך דידוע שעיקר פגם הברית נמשך מתאות אכילה כמו שהיה ראשית הקלקול בתאות אכילה כש"נ ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ומזה נמשך שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. אמנם כשנתודעו זה לזה ראה יוסף באמת דבנימין אחיו צדיק לתתא (כמ"ש זח"א קנג ב) ובהמ"ק יהיה בנוי בחלקו עם המזבח וזהו הצואר הרומז לקדושת האכילה אשר הוא שייכות לקדושת הברית שלו הרומז על צואר משכן שילה שיהיה בחלקו ואז הכירו שניהם את בחינתם שהוא אחד ונתיחדו. ובכו על שעתידין ליחרב שלא יהיה גמר התיקון עוד עד עת בוא קץ: