קישורים על בראשית מו:כח

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד יש לתת לב מדוע בחר לשלוח לפניו את יהודה דווקא ויותר היה לו לשלוח את נפתלי שהי' קל ברגליו לרוץ גם יש לדקדק על אמרו ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גשנה הלא הם באו לגשן טרם שבא יוסף לגשן שאחר שבא יעקב לגשן אסר יוסף מרכבתו ועלה לקראתו כמש"ה ויבאו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו וכו' אמנם יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שהיחוד הוא לקשר הה' תתאה בהר והו' בה' עלאה והה' עלאה בהיוד ובזמן הגלות איתא בכתבי האר"י ז"ל שצריך להמשיך ע"י הכריעות שבש"ע את הר אל הה' תחילה והנה ידוע שיעקב עם י"ב שבעי יה הם כללות היחוד אמנם עיקר היחוד נעשה ע"י יעקב ויוסף ומלכות בית דוד שיעקב הוא הדעת שאי אפשר לעשות היחוד בלי דעת ויוסף הוא הצדיק המשפיע שג"כ אי אפשר לעשות היחוד זולתו וגם אין היחוד בלא המלכות שהיא המקבלת שהגם שאינה מדה רק כוללת המדות מ"מ אי אפשר להשפעה שתצא החוצה ולכן הספירות הם עשר ולא תשע והנה קנאת יוסף עם השבטים זאת היתה שיוסף חשב עצמו לעיקר מחמת שאי אפשר להיחוד שיהיה זולתו והשבטים חשבו שהמלכות הוא העקרית שהוא יהודה שממנו יצאה מלכות בית דוד שאי אפשר להיחוד בלי נוקבא המקבלת וזאת היתה כוונת יוסף שירד יעקב למצרים מפני שידע שהוא הצדיק המשפיע שאי אפשר להיחוד שיהי' זולתו ולכן נסתלקה השכינה מיעקב כל אותן השנים שפי' ממנו יוסף מפני שנשאר בלי משפיע ולא היה אפשר לעשות היחוד ובנימין לא היה רק דוגמת צדיק ולא היה היחוד שלם והנה יעקב אבינו ביקש להודיע זאת ליוסף לבל יחשוב עצמו לעיקר ושאי אפשר להיחוד בלא המלכות המקבלת ולכן נאמר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה לשון "גש "נא פי' ששלח לפניו את יהודה שהוא מרכבה למדת מלכות להורות לפניו שהגיע עת לעשות הייחוד וזהו גשנה לשון הגשה וייחוד ויאסר יוסף מרכבתו רומז שקישר עצמו במרכבתו שהוא מרכבה למדת היסוד ויעל יוסף לקראת ישראל אביו גשנה רומז לסדר הייחוד שהמשפיע צריך לקשר עצמו בהדעת להוריד ההשפעה וזהו וירא אליו ויפל על צואריו רומז שעשה היחוד בבחי' נשיקין כידוע ויבך על צואריו עוד ויבך בלי וא"ו הפעולה עולה ל"ב כמנין לב' נתיבות החכמה שהמשיך השפעה ממקור העליון להשפיע אל המלכות.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראות את פניך כי עודך חי נוכל לדקדק שנאמ' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה מפני מה לא הודיע לנו הכתוב ביאותו אל יוסף וחזרתו דיעקב להראות לו הדרך ומהו שכתוב תיכף ויבואו ארצה גשן גם דרשו חז"ל שמפני כך לא נפל יעקב על צוואר יוסף שהי' קורא ק"ש. ומקשים העולם באם הי' אז עונת ק"ש מפני מה לא היה יוסף קורא ק"ש ג"כ גם מה שאמר יעקב אמותה הפעם מדרש רבותינו ז"ל ידוע ועדיין יש לנו דברים בזו. ונראה לי לפרש בדרך רמז וסוד עפ"י מה שהרחבתי הדבור בפ' מקץ ע"פ עלי היו כלנה עיי"ש ותמצא נחת כי המיחדים מהספירות הקדושות המה שלשה דהיינו דעת בסוד משה ותפארת בסוד יעקב ומדת צדיק הוא סוד הברית הוא סוד יוסף הצדיק המה השלשה המיחדים ומקשרים כל המידות ומשפיעים מעילא לתתא וכל ההשפעה המה משפיעים לסוד הברית הוא מדת צדיק ומדת הברית הוא המשפיע לעולמות התחתונים היינו למדת המלכות הוא סוד יהודה הוא המלכות שמים וזה הוא היחוד השלשה עוד נראה להקדים לפרש לידע לדרוך בדרכי השם יתברך מקטנם ועד גדולים היינו שמתחילת בימי נעורים בעת ביאת אצלו היצ"ט המתחיל להתלהב לבו לילך בדרך ה' תמימה אז היצה"ר הוא המבקש תחבולות להבטלו ממעשיו הישרים ומראה לפניו כאלו המה הרים גדולי' ומים עמוקים ואז צריך האדם להחזיק עצמו במעודו להרגיש היצה"ט על היצה"ר ואותם הזמנים נקראים ימי קטנות ובהיותו מחזיק עצמו לעבודת השי"ת אז בא הוא לגדלות היינו שמשיג לאיזה שכליות ונקרא גדלות ראשון ואחר כך נופל קצת ממדריגתו מחמת שעדיין היצה"ר מגביר עליו ונקראת קטנות שני אז יראה להתחזק עצמו בכל האפשריות והצטדקאות לעבודת השי"ת בתשוקה גדולה ובהתלהבות גדול אז בא אח"כ למדריגת היותר גדלות ולשכליית יתירות ו"ו נקרא גדלות שני שאז הוא נדבק במוחין עילאין ואינו נופל שוב ממדריגתו ונשאר בדביקותו הם המה הדרכים הישרים המטיבים ללכת בהם בדרכי השי"ת. ונחזור לענינינו שיעקב הוא תפארת הוא המיחד ומקשר המדות ומשפיע לסוד יוסף הוא משך "הוא"ו הברית קודש ויוסף הוא המשביר למדת מלכות והוא מחלק לאכסניא ההשפעות וזה היה כוונת יעקב בירידתו למצרים בכדי להתחבר אליו מדת צדיק שהיה פרוד ממנו עד כעת כי זולת מדת צדיק בלתי יכולת לקבל ולהוריד השפעה כנ"ל ומבשרי אחזה אלקי וקודם התגלות של יוסף הצדיק היה בנימין במקום צדיק וע"י בנימין היה מוריד ומעביר השפעה כמבואר בפ' מקץ בשם הזו"הק ייעו"ש אך לא יכול יעקב להיות תמיד בהיחוד כי לא היה אצלו מדת מקור צדיק רק בנימין היה במקומו והוא לא היה בשרשו מדת צדיק רק מה שעשאו יעקב במקום יוסף לזאת לא היה יוכל יעקב להיות תמיד מיחד ומקשר המדות להשפיע מעילא לתתא אלא לאיזה עתים אשר היה צריך להוריד ההשפעה ע"כ היה נסיעתו ליוסף בכדי שיהיה מיחד עצמו עם מקור מדת צדיק ואז יוכל להיות תמיד מיחד ומקשר המדות בלי הפסקה ויעקב ירא לנפשו באם ח"ו נפל קצת יוסף ממדריגתו ושוב אינו יכול לדבק עצמו בעולמות עליונים להיות מרכבה למדת צדיק לקשר עם יעקב ע"כ שלח את יהודה לפניו אל יוסף להורות לפניו "גשנה נוטריקון גדלות שני היינו להורית ליוסף שיבוא לגדלות שני למוחין עילאין "ונון של "גשנה הוא "נון רבתי "נון עילאה המה "נון שערי בינה מעולמות עליונים בכדי להוריד השפע ע"י החמשה חסדים וזאת מרמז ה' של גשנה כי התפשטות מבינה עד יסוד הוא חמשה לכך נאמר תיכף ויבואו ארצה "גשן שבבוא יהודה אל יוסף נתיחד גם כן עמו שהוא המלכות המחלק אכסניא ואז באו כולם למדה זו של גדלות שני וזהו ויבואו ארצה 'ג'ש'ן ונתיחדה כל המרכבה וזהו ויאסר יוסף מרכבתו היינו למדתו הוא מדת צדיק ויעל לקראת אביו שהיה עלי' ויחוד עם אביו "גשנה היינו למדה הנ"ל וירא אליו ויפול על צואריו ויעקב רצה לבחון זאת אם עדיין נשאר יוסף בסוד צדיק ולא פגם זה הוא הבחינה שקרא ק"ש ובאם שח"ו הי' יוסף פוגם באיזה דבר חלילה אזי היה מבלבל את יעקב אבינו מיחודו אך יוסף הצדיק עמד בצדקו ולא הי' מבלבל ליעקב כלל אז היה ידע יעקב בבירור גמור שעדיין עומד בסוד צדיק הראשון ואז יוכל לקשר כל המדות כנ"ל בלי הפסקה וזהו שאמר הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם ר"ל שלא אמות אלא פעם אחת ואז תפסיק ההתקשרות בעת שיבוא עת וזמן פרידתי מן העולם אבל לא קודם וזהו אחרי ראות את פניך כי עודך חי ר"ל שאתה בבחי' חי היינו במדה שלך ואזי אהיה ג"כ תמיד בבחי' חי כדפרישות בפ' מקץ שאוכל להתייחד תמיד בלי הפסקה וזהו שדרשו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה שעיקר חיותו היה אותם השבע עשרה שנה שהיה במצרים ועפ"י דברים אלה יובן כי אז היה יוכל להיות מיחד ומקשר תמיד מבלי הפסק ודוק והבן.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו וגו'. וא' בב"ר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו ד"ת כו'. דהנה כל עניני גליות ישראל להוציא הנ"ק ששקוע בקליפה בסוד ואתה מחיה את כולם. ועסק ישראל במצרים שהיא ערות הארץ היה כדי לתקן פגם הברית שההתחלה היה ע"י יוסף כמ"ש (שהש"ר פ"ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ובזכרים לא נמצא אף אחד פרוץ בערוה שהרי בנקבות אחת היתה ופירסמה הכתוב. ומקליפת התאוה יושאר לעתיד ג"כ איזה השארה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלז א) לע"ל שלא יהא מנוול כדבקדמיתא כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה קראן לו לבן. וכן יושאר ממנו החשק לחמידו דאורייתא שלתכלית זה נברא. וכמ"ש (שם קלח א) דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי. דעיקר היצר נברא שיהיה חשק לד"ת דפי' יצר הוא חשק כמו ליצר מחשבות לבב עמך וגו'. וזה הקדושה שהוציאו ממצרים. והתחיל יוסף להכניס בשבטי' הקדושה ע"י סעודת שבת שעשה להם וע"י המנות שנתן להם משירי סעודת שבת שלו (כמו שנת' פר' מקץ). ובפרשה זו לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ואמרנו דהיינו בגדי שבת שמכונים בשם שמלות (כמשנ"ת מא' ז). ובגדי שבת כמו בגדי כהונה שמכניסין קדושה להלובש כן בגדי שבת מכניסין קדושת שבת. וזה שאמרו (שבת קיח.) עשה שבתך חול וכו' ולכאורה הול"ל שבת ומה הלשון שבתך. גם מ"ש חול לכאורה היה צ"ל כחול. אך באמת כבר אמרנו דאף דקדושת שבת קביעא וקיימא מהש"י מ"מ הישראל מכניס בו ג"כ קדושה וכמש"נ לקדשו ואיתא בפ יקתא (פר' כג) ובמד"ר (נשא פר' י) במה את מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. והנה קדושת שבת שהיא קביעא וקיימא מהש"י אין ביכולת האדם לעשות כחול כלל כיון שהיא קביעא וקיימא מששת ימי בראשית מהש"י. רק הקדושה שהישראל מכניס ע"י הסעודות וכסות נקיה אם אין מקדשו הוא חול ממש וזה שדקדקו שבתך דייקא חול ממש. ויוסף שהיה בחינתו קדושת השבת וכמו שאמרנו מהזוה"ח דיוסף אקרי כל ושבת נמי איקרי כל הכניס להשבטים מקדושתו קדושת השבת ע"י שירי סעודתו. וע"י בגדי שבת שנתן לכל א' מהם ולבנימין נתן וגו' וחמש חליפות שמלות נגד ה' מדרגות שבנפש נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכמו שאמרנו (ונת' שם) וכתיב ולאביו שלח כזאת מלת כזאת מורה ששלח חשבון מכוון בכונה. עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם וגו'. דהנה ידוע דחכמת מצרים היה אז בהפלגה שלא היה בכל העולם דוגמתם. וחכמת מצרים היה בזלעו"ז נגד תושב"כ בקדושה. שכן היה חכמתם מעניני כישוף וכדומה שהם התגלות מכחות הטומאה והוא זלעו"ז נגד תושב"כ שהוא התגלות הקדושה מן השמים. ואז היה כלול כל אור תושבע"פ. וכן ההלכות למשה מסיני שהוא תושבע"פ של משה רבינו היה הכל כלול בתושב"כ. וכמו שנמסר למשה רבינו במ"ת וכמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' והיו זוכין להשיג מהם כל סתרי תושבע"פ. וכ"ז היה שקוע בגלות בקליפת מצרים וזהו ששלח לו עשרה חמורים. ומספר עשרה מורה על מספר השלימות מן הקצה אל הקצה כמו שאמרנו (ונת' מא' ט) ושלח לו עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים והיינו אור תושבע"פ. וזה שרמזו בגמ' (מגילה טז:) יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו והיינו תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא וזהו מרומז בחמר עתיק. וז"ש שדעת זקנים נוחה הימנו עפמ"ש (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. ועשר אתונות נושאות בר ולחם מרמז על תושב"כ. וע"ד מש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. וא' (זח"ג רעא ב) נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ. ושלח לו עשרה חמורים ועשר אתונות עפמ"ש (בכורות ה:) שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו עמו צ' חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. והיינו דקליפת מצרים שורש קליפת התאוה כמש"נ אשר בשר חמורים בשרם וגו' ושם היו הניצ"ק מחמידו דאורייתא שהוא הטוב שבקליפת התאוה. וע"ז אמר הקב"ה לאאע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והיינו הני"ק שיוציאו משם. וזה היה הכנה למתן תורה וז"ש מכספה וזהבה של מצרים אף שבאמת היה כפשוטו הרכוש מכסף וזהב בו היה נכלל גם הרכוש שהם הני"ק. ולזה סייעו החמורים שהוא הקליפה שלהם והם ג"כ סייעו להוציא הני"ק וע"כ נשתנו פיטרי חמורים להתקדש. וזה ששלח יוסף לאביו שצריך להוציא ממצרים קדושת תושב"כ וקדושת תושבע"פ הכלול בתושב"כ. וזה שרמז לו בחמורים ואתונות דהקדושה בזכרים פטרי חמורים ועיקרו בא ע"י האתונות דבפטר רחם תלא רחמנא. ושלח משניהם מספר עשר שמורה מספר שלם מכל וכל. ולכן שלח האתונות שהם מביאי הקדושה דפטר חמור. שהיו נושאות בר ולחם שמרמז על תושב"כ שהוא שורש הקדושה ועשרה חמורים מטוב מצרים שמורה על אור תושבע"פ יינא דאורייתא דבע"פ שהיא הקדושה הכלולה בתורה שבכתב. וז"ש פירש"י ע"פ ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים נבא ואינו יודע מה נבא סופם לעשותה כמצולה שאין בה דגים. והיינו שיוציאו משם כל הני"ק שנקרא חיים כמש"נ ואתה מחיה את כולם. והוא טוב ארץ מצרים דטוב הכתוב בתורה מורה רק על תורה כמ"ש (ברכות ה.) אין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב וגו'. וכן תושבע"פ נקרא טוב כמש"נ טוב לי תורת פיך וגו' וכן היה בסוף דכ' וינצלו את מצרים ואמרו (שם ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וזה מרמז על קדושת תושב"כ כענין מש"נ לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב. ור"ל א' עשאוה כמצולה שאין בה דגים וזה מרמז על אור תושבע"פ. דדגים הוא מורה על שורש חיים שבדגים נזכר בתורה בראשונה לשון חיים שצא' נפש חיה. ואי' (ב"ר פ' צז) שישראל נמשלו לדגים מה דגים גדלין במים כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כו' כך ישראל גדלין במים בתורה כיון ששומעין דבר חדש מן התורה כו' והיינו חידושי תושבע"פ ולכן דגים מרמז על אור תושבע"פ. וע"כ כשירד יעקב אע"ה למצרים שלח את יהודה אל יוסף להורות להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו ד"ת ושיהיו השבטים לומדים בו. שזה היה עיקר המכוון בגלות מצרים להוציא הני"ק שהוא החמידו דאורייתא שהוא טוב דמצרים קליפת התאוה. וכן היה תכלית כל הגליות להוציא הני"ק. ולבן הרמאי שהיה רבהון דרמאי (כמ"ש ב"ר פ' עה) היה כלול בו נפשות האמהות שהם שורש האמת שיצא מהם כל כנס"י. ושם בגלות לבן נולדו ליעקב אע"ה כל הי"א שבטים והיו לו ליעקב אע"ה ס' רבוא עדרי צאן (כמש"ש ס"פ עג) ואמרנו שמרמז על שורש ס' רבוא נפשות ישראל שכל א' נעשה לעדר שלם וזה הוציא משם. אמנם עשו דאיתא (שם פ' סג) הא שוא שבראתי בעולמי ממנו לא היה מה להוציא רק הנפשות כמו ר"מ שהיה ציד בפיו כידוע מהאריז"ל והם נכנסו לכלל ישראל וכן מקליפת הקנאה ורציחה לא יהיה שריד לעתיד. רק יעקב שהובטח ופרצת ימה וקדמה וגו' הוא יקנה כל המקומות ויכניסם לקדושה וע"ז אמר לו יעקב עד אשר אבא אל אדוני שעירה שהוא לעתיד דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט וגו' (כמ"ש ב"ר פ' עח) ואז יקחו המקום לקדושה. אבל ממנו אין לקלוט מאומה. ובבבל ויון היו הני"ק מהתפשטות תושבע"פ שהיה בבבל (כמ"ש סוכה כ.) ויון שהיה בזמן שיירי כנה"ג. וחכמת יון היה בזלעו"ז נגד חכמת תושבע"פ בקדושה שחכמתם היה ג"כ מה שבדו מלבם וחדשו משכלם. ואז הוציאו מהם הני"ק התפשטות תושבע"פ שהוא הטוב השקוע בהם וכמו שאמרנו: