וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (ס)
תפארת שלמה
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך. הנ"ל דהנה הזוה"ק הוא קורא להמצו' ופקודי אורייתא עטין. והוא כי אמנם בכל מצוה ומצוה יש בה עצות ודרכים איכה להגיע אל עבדות הבורא וממנו יסייע לאהבת ד' ית' ולדביקותו וליראתו כל הימים. כמו שיש במצות ציצית סיוע וסגולה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כמבואר בפ'. ובמצות תפלין למען תהי' תורת ד' בפיך וכדומה בשאר המצות כמבו' לכל מבקשי ד'. והנה כן במצו' הזאת מצות בכורים יש בה ענין לימוד למדת הסתפקו' בכל דבר להיות שמח בחלקו כמ"ש איזהו עשיר השמח בחלקו. והנה יש שני בחי' בהשפע הבאה לו לאדם. יש שבא לו מסטרא דקדושה והוא תמיד בשלימות כמו שאנו אומרים בברהמ"ז כי אם לידך המלאה הפתוח' הקדושה והרחבה היינו כשהשפע באה מהקדושה ומלאה לא תחסר כל בה. וזהו מלא ברכת ה'. ומשביע לכל חי רצון. כי כשבא מהקדושה הנה נשבע הרצון ואין חסר לו עוד וזה ברכת הזן ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו כשבא מטובו הגדול אין חסר כלום ולזה מסיים כאמור פותח את ידך כו'. וזה ג"כ וכל טוב אל יחסרנו. כשבא מבחי'כ"ל טו"ב יחוד שלמעלה הנה הכל מלא בלי שום חסרון. ולהיפך בהשפעה מסט"א ח"ו נקראת צמאה כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים ולא יכול למלאות תאוותו כי כל מה שיש לו מבקש עוד יותר. וזה שהי' ענין מצות הבכורים שיהי' לו שלימות בכל אשר לו ושמחת בכל הטוב כו'. והנה כן הוא בעניני צרכי עוה"ז השלימות ומדת ההסתפקות. וכן הוא ג"כ בעניני עבדות הש"י ב"ה בחי' השלימות והסתפקות. היינו שיסתפק האדם במה שחנן לו אלקים בחכמה בינה ודעת ויראה להסתכל בעצמו תמיד ולפקח על כל דרכיו. ולא יתאמר בלבבו לאמר לעלות במעלות הגדולים אם כי ראה יראה רעהו גדול ממנו בהשגתו וצדקתו. הנה הוא אך בתומו יתהלך כל הימים. אם כי מחויב האדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. בכל זה אם אינו בכח השגתו וקדושתו אל יהרהר אחריו חלילה. וח"ו אל יקנא לרדוף אחריו חלילה. אך יהי' לו מדריגתו לשלימות אתו. ויודה לד' וישמח בחלקו כשאומר בכל יום שלא עשני עובד כוכבים. שלא עשני עבד וכו'. שלא עשני אשה. ובשביל זה הענין אומרים בפ' בכורים ארמי אובד אבי וכן בהגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח מתחלה עובדי ע"ג היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקו' לעבודתו שזה מורה לנו ליתן תודה לד' על חלקו הישראלי אשר בו. ואשר זכה להתקרב לעבודתו ית"ש והלואי ישלים חלקו לפי הראוי לו לפני הש"י ב"ה. וז"פ ושמחת בכל הטוב שיהי' לך שמחה ומדת ההסתפקו' כאלו הי' לך כל הטוב בשלימות בעוה"ז והטעם אשר נתן לך ד' אלקיך באה לך מהקדושה מה' ומשפע העליונה. כן בעניני העבדות ושמחת כי הוא אשר נתן לך ד' אלקיך אין להרהר אחריו כלל. והבן:
תפארת שלמה
עי"ל בדרך הנ"ל. כי סגולת מצות בכורים להורות לאדם מדת ההסתפקות ולא יתקנא בחבירו כלל וכולם שווים לטובה כי מי שיש לו שדות הרבה הביא מכל שדה בכורים ומי שלא הי' לו רק שדה אחת לא הביא רק משדה אחת עכ"ז המצוה הזאת שיהי' שמח בחלקו כי הש"י נתן לו זאת ובודאי לא נצרך לו יותר. וז"ש במס' אבות איזהו עשיר השמח בחלקו. שהאדם צריך להאמין שכל מזונותיו ועשרו הכל בהשגחת הבורא ב"ה ע"כ לא יהי' לו קנאה על חבירו כי אין זה חלקו ומה שהוא צריך יש לו ובודאי לא נצרך לו יותר. וז"פ וישם לך שלום שיהי' אצלו הכל שלימות בלי חסרון ולא ירצה עוד רק מה שיש לו הוא די. ובאם לא יהי' במדריגה זו אזי מה מועיל לו הברכה כי כל מה שיהי' לו ירצה יותר כמאמר חכז"ל מי שיש לו מנה רוצה מאתים ואינו שמח במה שחננו אלקים. וכמ"ש המהר"ם שיף ריש ועושר אל תתן לי. ובזה פרשתי הכ' יחד עשיר ואביון על ידי העשירות הוא אביון יותר. ולזה בברכת כהנים מסיים וישם לך שלום שיהי' לך השלימות במדת ההסתפקות כנ"ל. וז"ש רז"ל גדול השלום יותר מכולם וז"ש ויבא יעקב שלם שלם בממונו וכו' שלא חסר לו כלום עוד. וזה הי' ענין הבכורים שנאמר ושמחת בכל הטוב במדת הסתפקות. ובזה ניחא מה שיש לדקדק כפילות הלשון שמתחיל אשר ד' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה כפל לשון. נתינה נחלה וירוש'. ולבסוף מסיים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך בנתינה לחוד. וכן בבהמ"ז מסיים על הארץ הטובה אשר נתן לך. דמדת ההסתפקות בא לאדם שצריך לזכור כי ערום יצא מבטן אמו נמצא כל מה שיש לו היא מתנה. ולזה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. דהיינו גנות שאינו ראוי למתנה זו ולכך מסיים בשבח להודו' להקב"ה. אבל אם האדם חושב עצמו לגדול כי לפי מעשיו ראוי לו כל טוב אינו נותן שבח להקב"ה. לכן מסיים הפ' ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' שהכל הוא בדרך נתינה ותהי' שמח בהטובה כנ"ל:
תפארת שלמה
א"י ושמחת בכל הטוב וכו'. עפ"י מ"ש יזכו לרב טוב כל המתענגים בה. לפי הידוע שכנ"י נקראת כל הוא שנתברכו בו האבות כנודע. וגם נקראת כלה כנודע. וזה לא תחסר כל בה. ר"ל בה' האחרונה כנ"ל וזה הזן את הכל. הכל יודוך כו' וזה ג"כ ענין לכה דודי. וז"ש בגמרא כל הזן אינו מפסיד ממנה כל ההשפעות. יען כי לפעמי' נקראת ג"כ שד"י כפי המדה המשפעת בה נאמר יעלוזשד"י וכ"ל אשר ב"ה. וזהו כל המתענגים ב"ה כנ"ל. וזה ושמחת בכל הטוב ה' טו"ב ממדת טוב המשפעת לה'. והבן: