קישורים על ירמיהו ב:ד

בהפטרה לפ' זו שמעו דבר ה' בית יעקב וגו' בפסיקתא להפטרה זו בטלתם כל הדברות וכו' אפילו דבר אחד אם קיימתם ואני סולח לכם ואיזה הדבר זה יום השבת וכו' לכך נאמר שמעו דבר ה' וגו' ואין דבר אלא שבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר וכן הכתוב אומר ואתה דבר אל בני ישראל. מה שדרש ואין דבר אלא שבת מקראי נראה שעיקרו הוא על פי הסוד כפי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ל"ב א') והאי דיבור אקרי שבת וכו' דשבת אקרי דיבור והיינו. דשבת הוא כנגד מדה ז' מ' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ובזוהר הקדוש (ח"ג ר"א א') איתא על שבת אתקדש יומא סליק פומא דסליק על כלא פי' ה'. ועל זה הביא הראיה ממה שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר והוא כמו שאנו מדקדקים ממה שנאמר ודבר דבר ואם היה הפירוש רק שלא יהא דיבורך של שבת כשל חול כמו שדרשו (שבת קי"ג:) היה צריך לכתוב ומדבר דבר כמו דכ' ממצוא חפצך. רק פי' ודבר דבר שבשבת צריך האדם לדבר דבר רק מה שנקרא דבר והיינו דברי תורה שנקראו דבר דברי אשר שמתי בפיך וכמו דאיתא בס' יצירה יום שבת בשנה ופה בנפש שאי אפשר לפרש כפשוטו שבשבת נברא הפה לדבר שהרי גם בע"ש דיבר אדם הראשון וקרא שמות לכל הברואים. אך הפירוש הוא שבשבת נברא הפה בנפש שיוכל האדם לדבר ויהיה בבחינת פי ה' דברי אשר שמתי בפיך. וכן נדרש סתם דיבור בכל מקום על דברי תורה כמו (ברכות ו'.) לשנים שיושבין ועוסקים בתורה וכו' שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' (ונת' במ"א) ומזה דקדקו (סוכה כ"א:) ולימא מדבריו של ר"ג וכו' שאפילו שיחת ת"ח וכו' וכמו"ש בפירש"י מדבריו משמע דברי תורה וכו' שכן לשון דבר. והיינו דשבת איקרי דיבור מלכות פה תורה שבעל פה וזה שמביא הראיה ממה שנאמר ודבר דבר. ומה שהביא ראיה ממה שנאמר ואתה דבר אל בני ישראל הוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ר"פ תצוה) דחשיב כל מקום שנאמר ואתה לאכללא שכינתא בהדי' שריא שמשא בסיהרא תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהוא סיהרא דמקבלא משמשא. ואתה היינו ו' אתה כמו שנדרש תמיד ו' ה' הוא ובית דינו כמו"ש (בירושלמי חלק) ואמר ואתה דבר אל בני ישראל במצות שבת שהוא מ' מלכות פה. ועיקר הראיה נראה ממה דכתיב לאמור שבכל מקום פירושו לאמר לישראל וכאן כבר כתיב ויאמר ה' אל משה לאמור ומה הלשון דבר אל בני ישראל לאמור. רק הפי' שישפיע כח זה בישראל לאמור היינו אמירה בלחישה דכתיב תזל כטל אמרתי שהוא תורה שבעל פה טלא דעתיקא ואינו ניכר איך שיורד מן השמים כמו הטל וכמו שנת' כ"פ. וזה בשבת שאז כח בישראל לדבר דבר שיהיה פי ה' וכאמור. ואמר שעל ידי תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה יוכלו לתקן הרב כעס וכמו שנאמר כי ברוב חכמה רב כעס וכמו"ש (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו'. וזה הפירוש שמעו דבר ה' דבר אחד אם קיימתם זה השבת על ידי זה יוכלו לתקן הרב כעס מה שבטלתם כל הדברות. ועל ידי השבת יוכלו לתקן הכל על העבר כמו"ש (שבת קי"ח:) אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ועל להבא איתא במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר שבת בטוח הוא מן העבירה שהוא משומר מכל:

שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל בפסיקתא החדשה בירה אע"ג דמטה בירה שמו והיינו שאף בשעת הקלקול נקראו גם כן עוד על שם יעקב וישראל ולא אבדו שמם. והנה מה זה שהביא משל זה דוקא כאן. אך הוא הענין שהביא בפסיקתא אחר כך שמעו בארץ ישאל עד שלא תשמעו בחו"ל והיינו שסוף כל סוף יהיה שישמעו כמו דכתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח וגו'. ועל דרך שאמרו (ברכות ו':) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר סוף דבר הכל נשמע וגו'. והוא מפני דאדם שיש בו יראת שמים הוא נעשה מרכבה למדת מלכות דאיהי יראה ושריא בה יראה (כמ"ש הק' זוה"ק ה' ב') והוא בבחינת דברי אשר יצא מפי ולכן דבריו נשמעין. וכתיב סוף דבר הכל נשמע והיינו אף שאינו נשמע לשעתו אבל לסוף יהיה דבריו נשמעין. וכן דבר ה' לא ישוב ריקם כי אם עשה והצליח אשר שלחתיו ואם לא יהיו נשמעין בשעתם סופו להשמע. וזה שא' שמעו דבר ה' בארץ ישראל שהרי סופן לשמו בחו"ל. ואמר בית יעקב שהם ע"ה (כמ"ש ב"מ ל"ג:) ומשפחות בית ישראל הת"ח שאף ע"ה רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' (כמ"ש ברכות י"ז.). ואמר אחר כך הכהנים לא אמרו איה ה' וגו' שעל הרועים אמר שפשעו בי והנביאים נבאו בבעל. אך הכהנים שהיו עוסקים בעבודה בבית המקדש מקום השראת שכינה והם הי' להם לידע איה ה' שיראו השראת השכינה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. וכמו תפלה שבמקום תמידין תקנום כמ"ש (ברכות כ"ו:) ובגמרא (תענית ב.) עבודה שבלב זה תפלה צריך להיות גם כן כעומד לפני המלך ועל זה א' הכהנים אפילו הכהנים לא אמרו איה ה' שלא היו בבחינת עומדין לפני המלך ותופשי התורה שעסקו בתורה לא ידעוני. והיינו דעיקר לימוד תורה הוא שיפעול בלב כמו שאומרים הוא יפתח לבינו בתורתו שיפתח הלב וישם בלבנו אהבתו ויראתו וכמו שנאמר (משלי כ״ב:י״ז-י״ח) הט אזניך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך. והוא שהעיקר הוא הדעת שהוא מ"ש (במדב"ר ר"פ י') ודעת זה המכיר את בוראו שידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו וכו' וכתיב כי תבא חכמה ללבך ודעת לנפשך ינעם שכשיכנס החכמה ללב יזכה אחר כך להדעת ופירש לנפשך ינעם שירגיש טעם בדברי תורה ונועם הוא בינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ל"א ב') וזה שנאמר כי נעים וגו' היינו דכתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. דעת היינו כשנכנס היראה למעמקי הלב וכמו שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וזה שא' חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים שהוא בחינת בינה היינו שירגיש טעם ונועם בדברי תורה וזה הפירוש כי נעים. ומה שאמר כי תשמרם בבטנך ולכאורה היה לכתוב כי תשמרם בלבך מאי בבטנך. אך הוא על פי מ"ש תוס' (כתובות ק"ד.) בשם מדרש עד שאדם יתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ובתדב"א (סא"ר פכ"ו) הלשון יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנוס לתוך מעיו. והוא שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה דכתיב ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וגו' וכמו שהביא בספרי מכמה פסוקים ובגמרא (ברכות ל"ב.) וזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ד ב'.) וזה כי תשמרם בבטנך שיהיה האכילה בקדושה ואז יכונו יחדיו על שפתיך. וזה שאמר הנביא ותופשי התורה לא ידעוני שלא זכו להדעת. ובשבת כתב האריז" שהאכילה של שבת אף להנאת הגוף הוא גם כן בקדושה. אף שהעיקר לענג השבת שיהיה המכוון לשם שמים מכל מקום אף הנאת הגוף גם כן בקדושה ואז זוכין למה שנאמר כי תשמרם בבטנך ועל ידי זה זוכין לדברי תורה. וכן ת"ח דדמיין לשבתות הגם דדרכה של תורה פת במלח וכו' מכל מקום מצינו גם כן בר"נ שאמר דלא אכלי בשרא דתורא (ב"ק ע"ב.) וכן כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי (עירובין ס"ד.) והיינו מפני שהיה חתנא דבי נשיאה היה נצרך לו הבשר ויין לדברי תורה להיות דעתו צלולה והי' האכילה ושתיה בקדושה לשם שמים והיה גם כן כמו שנאמר כי תשמרם בבטנך ואז זוכה לבחינת הדעת וכן זוכה כל א' מישראל בשבת שהאכילה בקדושה וזוכין לדברי תורה שיכנוס ללב כנ"ל ודעת לנפשך ינעם וזוכין לשמוע דבר ה'. וזה שמפטירין בכל שנה שמעו דבר ה' פן נזכה לשמוע עכשיו דבר ה' שיכנס ללב:

בפסיקתא להפטרה זו (אות ד') ד"א שמעו דבר ה' וכו' הרי בטלתם כל הדברות אפילו דבר אחד אם קיימתם ואני סולח לכם ואיזה הדבר הזה יום השבת שכן הוא אומר לירמיה לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וגו' ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת כי לחרבה תהיה הארץ לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב ואין דבר אלא שבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר וכן הכתוב אומר ואתה דבר אל בני ישראל. ויש להבין הראיה מדכתיב ודבר דבר הלא זה קאי על האדם ואיך מייתי מנה לראיה שמה שנאמר דבר ה' כונתו על שבת. ובגמרא (שבת קי"ג:) נדרש ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול ופירש רש"י כגון מו"מ וחשבונות והתוס' פירשו על שיחת חולין ועל כל פנים קאי על דבורו של אדם ומה ראיה על דבר ה' שהוא שבת גם מה שהביא ראיה מדכתיב ואתה דבר אל בני ישראל שנאמר בפרשת תשא בפ' שבת קשה דהא רוב הדברות כלשון הזה הם אמורים. אך הענין דדרש מדכתיב שמעו דבר ה' וגו' משמע שעל ידי שמיעת דיבור אחד יהי' נגאלין וזהו רק על ידי מצות שבת דכתיב שומר שבת מחללו ודרשו (שבת קי"ח:) מחול לו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחל לו. ומייתי בפסיקתא מירמיהו דכתיב והיה אם שמוע וגו' ולקדש את יום השבת וגו' ובאו בשערי העיר בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וגו' ויהיה הגאולה ואם לא תשמעו וגו' והצתי אש וגו' והיינו שהכל תלוי בשבת. ואם משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין (כמ"ש בגמרא שם) והיינו דעיקר הוא על ידי שזוכין לשבת עלאה וע"ז הוא הכנה שבת הראשון לזכות בשבת שניה לשבת עלאה. ואם היו זוכין בשבת אחד לשתי שבתות תתאה ועלאה אז היו מיד נגאלין. וז"ש (ירושלמי וזוה"ח ועוד טובי) שעל ידי שמירת שבת אחד מיד נגאלין. ומסיק לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב וגו' ותהיו נגאלין מיד. ואין דבר אלא שבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר וגו' וסמיך על סוף הפרשה דמסיק כי פי ה' דיבר ולכאורה הלא כל הנביאות דיבר ה'. אך המכוון אם תשוב משבת רגלך וגו' אז תתענג על ה' בענ"ג שהוא ראשי תיבות עדן נהר גן אז יועיל שיהיו דברי ישראל בבחנית פי ה' והוא על פי מ"ש בס' יצירה שבת בשנה ופה בנפש ואמרנו שבודאי לא קאי על אבר הפה כפשוטו שנברא בשבת שהרי גם בערב שבת דיבר אדם הראשון וקרא שמות לכל הברואים. אך הפירוש שאז בשבת נברא פה בנפש היינו שיהיה האדם מדבר ויהיה דבריו בבחינת פי ה' דיבר. וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה' וזה שנאמר ודבר דבר ולא כתיב ומדבר דבר כמו שנאמר ממצוא חפצך ולפירוש רש"י ותוס' הו"ל למיכתב ומדבר דבר שלא ידבר דברי רשות או מו"מ. אך הפירוש ודבר דבר שיהיה כמו שא' (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה וזה כמו שא' בזוהר הקדוש (ח"א מ"ז ב') יום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וז"ש בזוהר הקדוש (שם ל"ב א') והאי דבור אקרי שבת וכו':