כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי׃
תפארת שלמה
ובזה יש לפרש הפ' כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ד'. לפי הידוע דיבור הוא לשון קשות. וז"פ מדי דברי בו מדה"ד לדבר עליהם קשות ח"ו. זכור אזכרנו עוד ע"כ המו מעי לו. רמז לרחמים הפנימים כביכול בפנימיות הלב. רחם ארחמנו נאום ד'. שמביא אותם לבחי' הרחמים הגדולים כנ"ל. ואז ממילא כל הדינין בטילים והבן: