קישורים על שמות יג:ב

קדש לי כל בכור וגו' יש להבין למה נצטוה משה רבינו לקדש הבכורות והוה ליה לומר צו את בני ישראל ויקדשו לי וג' או ויפרישו בכורות ויפדו בכור אדם. גם להבין למה הקדים משה רבינו ע"ה לפרשה בכורות זכירת יציאת מצרים ומצות הפסח ומצה והשבתת שאור ותפילין למען תהיה תורת ה' בפיך ואחר כך א"ל פרשה בכורות. העין דאיתא בזוהר הקדוש (בא מב א) ומסטרא דמיכאל אתקרי בכור דדרגיה כסף חוורו ובג"ד פדיון וכו' ה' סלעים כחושבן ה' דאברהם דאי יחכים בתורה מתסף עליה י' דאיהו קדש וכו' והיינו דיוד חכמה קודש עלאה וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ג רסב א) חד ביתא דתפילין דהוא קדש לי כל בכור סתם מוחא עלאה חכמה. וכ"כ (זח"א יג ב) קדש לי כל בכור דא י' דאיהי קדש בוכרא דכל קודשין עלאין. והיינו שהשי"ת האציל ע"ס. וכ"ע הוא שכל הנעלם מכל רעיון והמדה הראשונה שבו ההתחלה להיות בו מעט תפיסה היא חכמה קודש עלאה י' ונגדה מאמר יהי אור ובמד' (ב"ר פ' ב) יהי אור זה אברהם. ומכל מקום איתא בפתח אליהו ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לה"א ומהז' מדות תחתונות המדה הא' חסד שאברהם אבינו ע"ה מרכבה לה והוא היה ראשית הקדושה שאחר ב' אלפים תוהו התחיל קדושת אברהם אבינו ע"ה וז"ש מסט' דמיכאל שהוא לימין רחמים וחסד כמ"ש דדרגיה כסף חוורו ובג"ד הפדיון ה' סלעים כחושבן ה' דאברהם. והוא דא' (מנחות כט :) כי ביה ה' צור עולמים וכו' בה"י בראם העולם הזה בה' וכו' והיינו ה' עלאה. ובמדרש (ב"ר פרשה י"ב) ובזוהר הקדוש (ח"א צג א וש"מ) בהבראם באברהם. דאברהם הוסיפו לו ה' אחר המילה והיינו ה' תתאה שממנו נבנה כנסת ישראל. והענין כמו שאמרנו דבמכות בכורות כ' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' ולמה יחרץ כלב לשונו. אך הקליפה כלב נובח מקטרג על מה שאז נתבררו בכורי ישראל שהם בקדושה. דמצרים קליפת התאוה ועיקר הזוהמא בבכורות. וישראל נתבררו שכבר פסקה זוהמתן וא' (בשבת קמו.) ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן וכו' ופליגא דראב"כ וכו' עד ג' דורות לא פסקה זוהמא וכו' יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהן שום דופי. ובכל מחלוקת חז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים. והיינו שמיעקב שמטתו שלמה ולא היה בהן שום דופי נתבררו עוברי ישראל שהם בקדושה שאז אין בהם יצר הרע שמשעת יציאה שולט היצר הרע במ"ש לפתח חטאת וגו' (וכמ"ש סנהדרין צא :) ואז אין בו זוהמא. רק מכל מקום אחר שיוצא ממעי אמו ושולט בו היצר הרע אז עדיין יש בו מזוהמת הנחש. עד מתן תורה דאז כ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכהנים נקראו קודש קדשים כמה שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים. ובשעת מתן תורה דכתוב אני אמרתי אלהים אתם היו כל בני ישראל ראוים להיות ככהנים. וגוי קדוש שכל א' מישראל קדוש וכן כתוב אחר כך כמה לשונות כי עם קדוש אתה וגו' וכדומה ובגמ' (חולין ז :) ישראל קדושים הן וז"ש ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן. אבל בעוברי ישראל פסקה זוהמא מיעקב אבינו ע"ה וכראב"כ וז"ש בברכת פדיון הבן מהגאונים אשר קדש עובר במעי אמו ותמה הרא"ש (פ"א דקידושין סוסי' מא) אי אקדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא וכו' ע"ש. אך לפי האמור יש לומר דקאי על קדושת עוברי ישראל במעי אמו שאין בהם שליטת יצר הרע והם קדושים שפסקה זוהמא מהן מיעקב אבינו ע"ה. ובשעת מתן תורה פסקה זוהמא גם מבהמת ישראל וכמ"ש (ע"ז כב :) חביבה עליהן בהמתן של ישראל וכו' בשעה שבא נחש וכו' הטיל בה זוהמא וכו' ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן. וענין הטיל בה זוהמא היינו עטיו של נחש והיינו להרגיש הנאת עצמו וכמו שמצינו בישי אבי דוד דמפרש ביה קרא שמת בעטיו של נחש (כמ"ש שבת נה :) בת נחש בת מי שמת בעש"נ. ומצינו בו במד' (בפ' תזריע לגי' ילקוט) בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה בו צד א' מעון והיינו הרגש הנאת עצמו. ויעקב אבינו ע"ה שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו וכן יעקב אמר מה שקל שבקלים אינו אומר כיון שלא ידע בושה בזה (כמ"ש רש"י ויצא מב"ר) ועל כן א' (תענית ה :) יעקב אבינו לא מת ובאמת פסקה אז זוהמא מאבותינו. וכן ברבינו הקדוש מצינו (כתובות קד.) שהעיד על עצמו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה והתוס' (ע"ז יא.) הקשו מזה עמ"ש שלא פסקו מעל שולחנם וכו' ואמרנו ליישב שהוא לא נהנה כלל מאכילתו שלא הרגיש הנאת עצמו (ונת' וישב סו' מא' ז) ועל כן לא מת וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה כמ"ש בגמ' שם ואיתא (בס' חסידים סי' תתשכט) שהיה מוציא בני ביתו בקידוש שהיה דינו כחי וכ' מהאר"י הק' ז"ל שהיה ניצוץ מנשמת יעקב אבינו ע"ה וכו' נשי"א ר"ת ניצוץ של יעקב אבינו והנה התוספת בתיבת עוון הוא אות ו' ואית מהאר"י הק' שבכ"מ שיש תוספת מאותיות השם ה' יש בו קדושה וכש"כ אות ו' שהוא אות אמת כמ"ש בזה"ק (ר"פ ויקרא). אך באמת על יצר הרע של תאוה א' (קידושין ל :) בראתי יצר הרע וכו' וממנו יושאר לעתיד כמ"ש (זח"א קלח א) אלמלא יצר הרע וכו' חדוותא דשמעתתא לא ליהוי. והיה המכוון שיהיה טוב מאד ועל דרך מ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' וז"ש (שבת פט :) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית והיינו שכך עלה במחשבה במאמר בראשית כשלג ילבינו שעל ידי תשובה מאהבה הכל כזכיות וזה יתברר לעתיד וכן בשעת מתן תורה דכתוב אני אמרתי אלהים אתם היו ראוים להיות כן וז"ש שפסקה זוהמתן ויעקב אבינו ע"ה מצדו היה כאדם הראשון קודם הקלקול ולא ידע כלל מהנאת הגוף עטיו של נחש. ובשעת מכת בכורות כבר התחיל ההתגלות שבישראל יש קדושה כמה שנאמר כי לי כל בכור וגו' והיינו שפסקה זוהמא מאבותינו מיעקב וכן פסקה זוהמא מבהמת ישראל. דעיקר הזוהמא בבכורות ועל זה היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו ועז"נ ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה. והיינו כלב נובח המקטרג שהיה לו לקטרג שעדיין לא פסקה זוהמתן מפורש עד מתן תורה. רק השי"ת לא הניחו לקטרג והיינו שאז כבר ראה השי"ת ההתגלות ממתן תורה שאז באמת פסקה זוהמתן מאדם ועד בהמה ואף שהכל גלוי לפניו אך אז התחיל ההתגלות שהעיד הש"י על ישראל כי לי כל בכור שהש"י בירר הבכורות לו רק היה נצרך יו"ד חכמה קדושה עלאה. דהנה מסט' דמיכאל דדרגיה חוורו בחינת אהבה זה היה מצד השי"ת וכמ"ש בשם רבינו רבי בער זצוק"ל שהאהבה בא מצד הש"י שכן דרכו וכו' אבל לפסיקת הזוהמא צריך קדושה שהוא היפך התאוה ועל זה נאמר קדש לי כל בכור. וקודם יציאת העיבור שאין בו שליטת יצר הרע כבר היה קדושה בעוברי ישראל וכמו שאמרנו במ"ש אשר קדש עובר וכו'. ומשה רבינו שהיה שורש תורה שבכתב אמר לו הש"י קדש לי כל בכור שיכניס קדושה בבכורי ישראל יו"ד חכמה להופיע בהם אור תורה. ואברהם אבינו ע"ה היה שורשו תורה שבעל פה כמ"ש (ב"ר פ' סא) אב לא למדו רב לא היה לו ומהיכן למד התורה זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים וכו' והיינו כעין תורה שבעל פה שמופיע השי"ת בלב החכמים והוא ה' דאברהם ה' תתאה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה כח אהרן כש"נ כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. וכן שם מיכאל הוזכר רק בדניאל וכמ"ש (ירושלמי ר"ה פ' א ה' ב וב"ר פ' מח) דשמות מלאכים עלו מבבל. ובבבל היה עיקר התפשטות תורה שבעל פה (כשנ"ת כ"פ):

קדש לי כל בכור וגו' להבין למה נצטוה משה רבינו קדש וגו' והוה ליה לומר צו את בני ישראל ויקדשו בכור. הענין דכתיב בני בכורי ישראל ואין המכוון שנגד העכו"ם הם בכור דהא העכו"ם אינם קרוים בנים למקום כלל רק ישראל. רק המכוון נגד מלאכים שנקראו ג"כ בני אלהים וישראל בני בכורי והוא על פי מ"ש (ב"ר פ' ח) אם זכה אדם א"ל אתה קדמת למה"ש ואם לאו א"ל זבוב קדמך וכו' דהגוף נברא אחור למעשה בראשית והנפש קדם למלאכים דכ' עושה מלאכיו רוחות ויליף מינה (שם פ' ג) שבשני נבראו וכתוב ורוח אלהים מרחפת וגו' ואמרו (שם פ' ב) זה רוחו של מלך המשיח. וכמ"ש אד"ם ר"ת אדם דוד משיח דמשיח יהיה הסוף שיברר נפש אדם הראשון וישראל ונאמר אחר כך הנה אנכי הורג את בנך בכרך דבקליפה גם כן הבכור ראשית דקליפה ובמכה עשירית נתבררו ישראל שקשורים בשורש בני בכורי ישראל. וכמו שאמרנו שהמכות נגד עשר המדות שבכל מכה נתבררו ישראל במדה א' מתתא לעילא בסוד נגוף למצרים ורפוא לישראל שיצאו ישראל מקליפה א' ונכנסו לקדושה. והוא כמו מילה שנימול לח' ונעשה ישראל ואקרי צדיק כמ"ש (זח"ב כג א) דכל מאן דאתגזר אקרי צדיק. והיינו שקשור בשורש שנולד ישראל. רק מילה מרמז על קדושת הגוף של ישראל שנקרא בשר קודש ובהיפך בשר חמורים (וכמו שנת' וירא מא' א) וקדושת הבכור מורה על נפש ישראל שנקראו בני בכורי שהוא רוחו של משיח שהיה ביום א' במאמר בראשית מה שאין כן המלאכים שנבראו ביום ב' או ה' (כמ"ש ריש ב"ר). ואיתא (בתקו"ז תי' יג) והא משה תמן הוה וכו' דא מגופא ודא מנשמתא. דיעקב גופא שהוא כולל קדושת כל גופי ישראל שהם זרעו. ומשה נשמתא שהוא שורש כל נשמות ישראל שהם כלל ששים ריבוא והם מששים ריבוא אותיות וחלקי אותיות שבתורה ומשה רבינו כולל כל אותיות התורה שנקרא תורת משה וכתיב תורה צוה לנו משה והוה ליה לומר כתב משה או דיבר משה שהרי ה' צוה. רק זה הופיע משה בישראל שהדברי תורה מורשה קהלת יעקב וא' (ויק"ר פרשה ט) מורשה קהלת ינאי אין כ' כאן אלא קהלת יעקב כו' ע"ש והיינו שאף ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות שאין יודעים כלל מה אסור והם נקראו בית יעקב (כמ"ש בבא מציעא לג :) מכל מקום יש להם חלק בתורה כמו ע"ה זה שלא ידע כלל בתורה רק פי' פסוק זה שאביו מלמדו כשיכול לדבר (כמ"ש סוכה מב.) וזה היה חלקו שחידש בתורה דקהלת ינאי אכ"כ וכו'. אבל כאן אחר יציאת מצרים קודם מתן תורה נצטוה משה רבינו קדש לי כל בכור שיכניס קדושה בבכורות שהם קשורים בשורש בראשית. ונאמר אחר כך ויאמר משה וגו' זכור את היום הזה וגו' שמשה רבינו הקדים להם זכירת יציאת מצרים ושהוא בחודש האביב ומצות הפסח ומצה ותפילין ואחר כך אמר להם פ' קידוש בכורות. והא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קפו א) ירחא דילכון בסדורא דאתוון אביב דאיהו אב"ג אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון. וכמ"ש האריז"ל דחדשי הקיץ דמטרוניתא וחדשי החורף דמלכא. בקיץ כסדרן ע"ד מ"ש (סוטה ה.) אתי דכא וזה אין כח ביד האדם לעלות רק מצד השי"ת. ותשרי אתוון למפרע כמ"ד אני את דכא שהשי"ת מופיע לישראל שיהיה נקרא על שם ישראל שהם הפועלים והמשתדלים. והיה ההתחלה מן הקיץ חג הפסח ביום ראשון מכת בכורות שאז בירר הש"י בני בכורי ישראל. וביום השביעי עצרת לה' אלהיך וכמו שאמרנו דעצרת הקליטה וכמ"ש האר"י הק' דבשמיני עצרת קליטת קדושת חג הסוכות. וכן מצד הש"י ז' דפסח הקליטה מקדושת חג הפסח וזהו עצרת לה' אלהיך. ומצד ישראל נקלט הקדושה מפסח במתן תורה ועל כן נקרא שבועות בלשון חז"ל בשם עצרת (ונת' במ"א). ואמר זכור את היום הזה וגו' שלא יאמר האדם היודע נגעי לבבו איך יתקרב להש"י ועל זה אמר זכור וגו' שהיו ישראל משוקעים כ"כ עד שאם ח"ו היו מתמהמהין רגע אחד לא יכלו לצאת. ועם כל זאת עזרם הש"י מצדו. ואף בקריעת ים סוף היה עוד הקטרוג הללו וכו' והללו וכו' כמ"ש במכילתא ומ"ר (בשלח) ובזוהר הקדוש (תרומה קע ב) רק הכל מצד הש"י. וצוה ולא יראה לך שאור שהשאור הוא מג' דברים שרובן קשה ומיעוטן יפה (כמ"ש ברכות לד.) שנצרך מעט שאור שבעיסה כדי שיהיה להאדם עסק בעולם הזה ויהיה מקום לשכר ועונש. ומכל מקום אז צריך שלא יראה עשה את האדם ישר וא"צ לפעולת אדם רק הכל מצד השי"ת. ותשרי אתוון למפרע שהש"י מזכה לישראל שיהיה נקרא מצדם שמורידים הקדושה על ידי פעולת אדם. ואחר כך אמר מצות תפילין. ויש בזה שינוי שבפ' שמע והיה אם שמוע כ' וקשרתם בתפילין של יד והיו בתפילין ש"ר וכאן בפ' קדש והיה כי יביאך כ' לשון והיה על תפילין ש"י וש"ר. והיינו דתפילין של יד שמורה על מעשה הפעולות שיהיו כרצון הש"י זהו מצד ישראל ועל כן כ' וקשרתם מה שאין כן תפילין ש"ר שמורה שקשורים בשורש בכ"ע זה כ' בלשון והיו שבא מצד הש"י וזהו רק בפ' שמע והיה א"ש עול תורה ומצות שאחר מתן תורה מה שאין כן בפרשיות אלו שנאמרו קודם מתן תורה כתיב בשניהם והיה שהכל היה מצד הש"י שביררם לחלקו. ובכל ד' פרשיות תפילין נזכרו הבנים והיינו כיון שהם קשורים בשורש כמו שהאדם מוליד אדם ובהמה בהמה כן ישראל מוליד ישראל וכמ"ש (יבמות סא.) אתם קרויין אדם וכו'. ובפרשת שמע והיה א"ש שבו היחוד וקבלת עול תורה ומצות כ' ושננתם וגו' ולמדתם וגו'. וכאן כ' והגדת לבנך וגו' דקאי על שאינו יודע לשאול וכן כי ישאלך בנך דקאי על התם וכמ"ש במכילתא (סו"פ בא) והיינו שאף הוא נולד ישראל בשורש. ובפ' קדש כ' והיה וגו' ולזכרון בין עיניך ולא כ' ולטוטפות דטוטפות לשון כלילא כמ"ש תוס' (מנחות לד :) מגמ' דשבת (נז :) וזה זכו אחר כך דתפילין ש"ר הם כתר על הראש וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש (כמ"ש ברכות ו.) מה שאין כן בפ' קדש כ' והיה לך לאות וגו' ודרשו (מנחות לז :) לך לאות ולאחרים לאות דשם מיירי בשאינו יודע לשאול והוא אינו זוכה שיהיה הש"ר כתר להיות וראו כל ע"ה וגו' אלא לזכרון שמורה ג"כ קשירה בהש"י על דרך מ"ש (זח"ב צב ב) זכור אתר דלית ליה שכחה וכו'. רק הוא לך לאות בלב ולא יזכה שיהיה הש"ר כתר וראו כל עמי הארץ וגו' רק יזכה לזכרון שהיצר הרע דרכו לשכח. והיינו שיזכה לביעור השאור שבעיסה. ועל ידי זה יזכה למען תהיה תורת ה' בפיך. והיינו שיזכו לאחר מתן תורה לפרשת שמע והיה א"ש דשם כ' וקשרתם. שעל ידי ההשתדלות במעשה ופעולת הידים שע"ז מורה תפילין של יד יזכו והיו לטוטפות כתר על הראש ויזכו להיות נגלה לכל בשר וראו כל עמי הארץ וגו'. ואחר כך בפ' והיה כי יביאך אחר שאמר להם פ' קידוש בכורות שקשורין בשורש. ושם מיירי בתם ששואל עכ"פ מה זאת אף דכ' גם כן והיה שאין בזה השתדלות מצד האדם דנאמרו קודם מתן תורה מכל מקום כ' ולטוטפת שיזכו למדרגת כתר על הראש שקשורים בשורש וזה כח משה רבינו שהכניס הקדושה בישראל כאמור. ואמרו (ברכות שם) ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר ה' עוז לעמו וגו' ומנין שהתפילין עוז הם לישראל וכו' אלו תפילין שבראש. ולכאורה ובזוע עוזו קאי על תפילין של יד שהקב"ה מניח אך הענין דאיתא (שם) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה א' בעולם וכ' והיינו שישראל מכתירין להשי"ת בכתר עליון והשי"ת מכתירן לישראל בתפילין ש"ר שהוא ככתר אך לענין מה שנאמר וראו וגו' ויראו ממך עז"א ובזרועו עוזו אלו תפילין והיינו תפילין של יד הם עוז של הקב"ה וזה נותנין ישראל כביכול כמה שנאמר תנו עוז לאלהים וא' בזוהר הקדוש (ר"פ בא) במה בעובדן דכשרן וכד עבדין וכו' יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא וכנגד זה הקב"ה מניח תפילין ה' עוז לעמו יתן שנותן עוז לישראל והיינו תפילין של ראש להיות כתר נגלה לכל בשר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וכמו שאמרנו שע"י וקשרתם וגו' התפילין של יד שמורה על עובדין יזכו והיו לטוטפת וגו' כלילא וכתר להיות וראו וגו' וזה יזכו אחר מתן תורה כאמור. ואמר למען תהיה תורת ה' בפיך כי וגו' היינו שעיקר זכירת יציאת מצרים לזכור ולידע שהכל מהש"י ואף דברי תורה היא תורת ה' ואף שאמרו (ע"ז יט.) ולבסוף נקראת על שמו שנ' ובתורתו וגו' מכל מקום צריך לידע שהכל אף ההשתדלות שע"ז מורה תפילין של יד הוא גם כן מהש"י וכמו שנאמר בפ' קדש ופ' והיה כי יביאך ביציאת מצרים והיה גם על תפילין של יד וכמו שאמרנו. ואיתא (מ"ר מטות) ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם וכו' אימתי בזמן שהם מתנות שמים ובאות בכח התורה וכו' ע"ש וכבר אמרנו דהג' מתנות זכו האבות אברהם אבינו ע"ה זכה בחכמה ויצחק אבינו ע"ה זכה בגבורה ויעקב אבינו ע"ה זכה בעושר (ונת' וישלח מא' ו' ע"ש) דאף דכל האבות היה להם עושר ביעקב מצינו השתדלות בזה וידע שהכל אף ההשתדלות הוא מהש"י וכמו שאמר האלהים הרועה אותי וגו' וידע שהם מתנות שמים ובאו מידו של הקב"ה על ידי המלאכים ובכח התורה וכמ"ש בזה"ק שכל ענין המקלות היה בהן סודות ודברי תורה ועל כן אמרו עליו (חולין צא.) שנשתייר על פכין קטנים מיכן לצדיקים שחביב עליהם ממונם וכו' (ונת' שם ע"ש). ובזה יש להבין מאי דמיבע"ל (סוף פסחים) בברכת שהחיינו אי כהן מברך דקמטי הנאה לידיה וכבר שאלנו מאי מספק"ל והלא לא מצינו שיברך אדם שהחיינו על ריוח כסף כיון שטובת הכסף רק לקנות בהם דבר הנאה ורק כשקונה כלים חדשים שנהנה בהן מברך. ולפי האמור יש לומר דכיון שהוא מתנות שמים ובאות בכח התורה שזיכתה לו הוה ס"ד שיברך שהחיינו על הכסף בעצמו שזה עצמו הנאה ושמחה. אף שבשאר ריוח כסף אינו מברך דשם הכסף בעצמותו אינו כלום רק התכלית שיקנה בכספו דאוהב כסף בעצמותו נפש רעה היא עכברא דשכיב אדינרי. מה שאין כן כסף זה שבא מידו של הקב"ה ובכח התורה. וזה העיקר שיכירו וידעו שהכל מהש"י אף השתדלות האדם בתורה ומצות וזש"נ אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' דחכם בחכמתו וכן גבור הכובש יצרו בגבורתו כל שתולה בהשתדלותו אינו כלום. כי אם בזאת יתהלל וגו' השכל וידוע אותי היינו שיכירו כח הנותן כי אני ה' עושה וגו' וזש"נ למען תהיה תורת ה' בפיך וגו' ואז יזכו וקשרתם וגו' לכתר נעשה ע"י השתדלות ופעולת האדם שנק' ע"ש הידים. ועל ידי זה ה' עוז לעמו יתן כתר נשמע והיו לטוטפת וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך וכאמור:

קדש לי כל בכור וגו' להבין למה נצטוה משה רבינו קדש וגו' ולא כ' דבר אל בני ישראל וגו'. אך מצינו גבי בכור בהמה דאף דאי לא מקדיש ליה נמי קדיש מכל מקום מצוה להקדישו (כמ"ש נדרים יג.) ובמכילתא (בא פ' טז) הקדישו שתקבל שכר וכו' ויש להבין למה נצרך לקדשו כיון שהוא קדוש ממעי אמו. אכן מצינו כה"ג גבי קדושת שבת דקביעא וקיימא (כמ"ש פסחים קיז :) וכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם וא' (שבת י :) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' וכמ"ש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. ומכל מקום כ' זכור את יום השבת לקדשו ואמרו (תו"כ ר"פ בחוקותי) זכור שתהא שונה בפיך ובגמ' (פסחים קו.) לקדשו זוכרהו על הין. וכן כאן אף שקדושת הבכורות מהש"י מצוה להקדישו בפה. וכבר אמרנו במ"ש ישמח משה במתנת חלקו שהשבת חלק משה רבינו שבשבת זוכין להתגלות עתיקא כש"נ אז תתענג על ה' והיינו עתיקא שעל אותיות הוי"ה שמורים על ט' המדות כמ"ש בזה"ק (ח"ג רנח סע"א) וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין כ"א (כמש"ש סה ב) וזה חלק משה רבינו דאיתא בזוה"ח (בראשית ד"ו יא ע"ג) מהו חכמה הוא שמו של הקב"ה ומעולם לא גלה לשום אדם ולא עתיד להגלות אלא קצת הימנה למשה וכו' על מה שלא עמד אדם על האי ראשית שהיא חכמה דכ' ביה במשה וירא ראשית לו ואם תאמר והא כתיב וה' נתן חכמה לשלמה ת"ח לא כ' נתן החכמה וכו' המשיח עתיד לדעת קצתו וכו' ע"ש והיינו יוד חכמה קודש עלאה ונגד זה מאמר יהי אור. והאור שנגנז הוא תגו של יוד שמרמז לכ"ע וזה לא נגלה רק למשה רבינו ע"ה ועז"נ וירא ראשית לו. וז"ש בגמרא (פסחים נו.) היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמר יעקב וכו' והיינו שמשה רבינו ע"ה רצה להכניס בכלל ישראל שיכירו יחוד ה' בבחינת יחודא עלאה ה' אחד ועל כן לא אמר בשכמל"ו שזה אמר יעקב אבינו על מה שאמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד והיינו אף שאין אנו משיגים היחוד בבחינת אמת כמוך. מכל מקום על ידי אמונה אנו מאמינים כי ה' אחד וז"ש (זח"ג כל א) איהו אמת ואיהי אמונה ועל זה אמר יעקב אבינו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד יחודא תתאה בחינת כנסת ישראל. ומשה רבינו לא הסתפק בזה ורצה להכניס בלב ישראל בחינת יחודא עלאה אתה הוא משנברא העולם כמו קודם שנברא העולם ויכירו היחוד בבחינת אמת ועל כן לא אמרו משה. וזהו מתנת חלקו כל שם הוי"ה ותגו של יוד שכולל כל הע"ס. וזש"נ למשה קדש לי כל בכור להכניס הקדושה לבכור שקשור בראשית וזהו רק על ידי משה שזה מתנת חלקו. וקדושת בכורות היה צריך להיות תיכף במכת בכורות כש"נ כי לי כל בכור וגו' ביום הכותי וגו' וכמו שאמרנו כ"פ די' מכות נגד ע"ס מתתא לעילא כמ"ש בזה"ק (ח"ב כט סע"א) ומכת בכורות נגד כ"ע והיה נגוף למצרים ורפוא לישראל. שיצאו ישראל מראשית דקליפה ונתבררו שקשורים בראשית דקדושה בני בכורי ישראל. רק היה אז הכל מצד השי"ת ולא היה חלק מצד ישראל. ועל כן הקדים משה רבינו ע"ה לפרשת בכורות זכור את היום וגו' כי בחזק יד הוציא וגו' והיינו שהיו ישראל משוקעים בקלי' מצרים כעובר במעי אמו ולא היו ראוים לגאולה מצד מעשיהם וכמ"ש (שהש"ר ב ח) הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים וכו' מדלג על ההרים. והוצרכו לחוזק יד וכן בפ' שבת בלוחות אחרונות ויוציאך ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיינו דלזכות לקדושת עתיקא צריך כח משה רבינו ובמצרים לא היה מקום לזכות לקדושה זו כאמור. ואמר אחר כך היום אתם יוצאים בחדש האביב ומה הודיעם והלא הכל ידעו זמן צאתם שהוא בחודש האביב אך המכוון על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפו א) ירחא דלכון איהו בסדורא דאתוון אביב וכו' מ"ט אתון מתתא לעילא וכו' והיינו דיציאת מצרים היה בחוזק יד מצד הש"י אף שלא היו ישראל ראוים אבל מהיום והלאה צריכין אתם להתברר מתתא לעילא בכל המדות. ואחר כך אמר להם מצות תפילין שבראש שהוא ככתר על הראש. והיינו שבלב ובמוח קשורים בהש"י וכמ"ש הרב מלאדי זצוק"ל על שדקדקו בגמרא אלו תפילין שבראש ול"א שעל הראש שמורה שקשורים במוח שבראש. ואחר כך א"ל פרשה קידוש בכורות שיתחייבו בביאת הארץ. ובפ' שמע והיה אם שמוע כ' לטוטפת שהוא כלילא על הראש מה שאין כן בפרשת קדש שקודם קידוש בכורות כ' לזכרון בין עיניך שמורה גם כן על קשירה בשורש על דרך מ"ש (זח"ב צב ב) זכור אתר דלית ליה שכחה וכו' אבל מכל מקום אינו כתר שזה זכור רק אחר קידוש בכורות שהכניס בהם משה רבינו ע"ה הקדושה בקביעות שיזכו מצד ישראל לקדושת בחינת עתיקא ועל דרך מ"ש (ברכות ו.) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם וכו' והיינו שעל ידי שהמליכו השי"ת בכ"ע ה' אחד זכו אז לכתר תפילין: