קישורים על שמות יג:יז

ויהי בשלח פרעה וגו'. כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער (מגילה י :) וזה שדקדק במ"ר מי צוח וי פרעה משל למלך וכו' אך יש להבין למה הזכיר כאן שצוח פרעה וי. גם למה נכתב כאן בשלח פרעה וגו' והוה ליה לומר ויהי בצאת ישראל והיה קיצור לשון ובתורה אין אות יתירה ח"ו. אך באמת ידוע שבודאי לא נצרך המכות כי אין מעצור לה' להוציא בנ"י בע"כ דפרעה בלא שום מכה. רק מפני הקטרוגים מה נשתנו אלו מאלו שהיו ישראל מוקפין בקליפה כעובר במעי אמו כמו שנדרש (בפסיקתא) ע"פ גוי מקרב גוי ובמד' (ויק"ר פ' כג) אלו ואלו ערלים וכו' ועל זה הוצרכו המכות להיות נגוף למצרים ורפו לישראל שנתבררו ישראל ובכל מכה יצאו ממדרגה א' בקליפה ונכנסה במדה א' בקדושה מתתא לעילא (ונת' כ"פ) ועל כן הוצרכו ישראל לצאת ברשותו של פרעה. וזש"נ ויהי בשלח פרעה את העם שיצאו ברשיונו מפני שהיו משוקעין וזש"נ ויהי דצוח פרעה וי ששלחתי את ישראל כיון שהיה סיפק בידו שלא לשלחם ולא היו יוצאים בלא רשותו. וזהו ווי באמת גם כן שהיו ישראל משוקעין כ"כ בקליפה שאם היו מתמהמה עוד שעה ח"ו לא היו יכולים לצאת משם. ואף במכת בכורות היה עדיין קטרוגים וכמו שאמרנו במה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' שהיה להקלי' כלב נובח מקום לקטרג רק שהש"י לא הניח לקטרג (ונת' בא מא' יב.) וקריעת ים סוף היה בזכות האבות דאז היה גם כן קטרוגים כמ"ש במ"ר (פרשה כא) ובזוה"ק (ח"ב קע ב). ואיתא במכילתא (פרשה ג) ובמ"ר (שם) דבזכותו של יעקב אני קורע להם הים שנאמר ופרצת ימה וגו' והיינו דשם נאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' שמורה שאינם כדאים ע"ד מ"ש (מגילה טז.) כשהן יורדין יורדין עד עפר ובמ"ר פ' זו (פ' כה) כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה ופרצת וכו' וזה פעל זכותו של יעקב שעוד לא יהיה כזה שישתקעו ישראל ח"ו בקלי' עד שיהיה מההכרח להוציא אותם כרגע כדי שלא ישתקעו לעולמי עד כמו שהיה ביציאת מצרים וכמו שאנו רואים שיותר מי"ח מאות שנה שגלינו מארצנו ואין ישראל משוקעים ח"ו. ובגאולה העתידה כ' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות שגם גאולה העתידה יהיה בעתיקא שהוא פלא עליון אך להיפך מגאולת מצרים דשם היה לא זכו אחישנה שדלג הש"י על הקץ כדי שלא ישתקעו ח"ו לעולם וכאן יהיה זכו אחישנה לא זכו בעיתה (כמ"ש סנהדרין צח.) דשוב לא יהיה פחד שישתקעו ח"ו לעולם דזה פעל זכותו של יעקב. ואחר כך אמר במ"ר מי אמר וי משה אמר וי וכו' ואיני אכנס עמהן לארץ וכו'. וגם צעקת משה וי הוא שייך למה שנאמר בשלח פרעה שמורה שלא נשלמו ישראל מצדם ולא היו ראוים לצאת ביד רמה בלא רשות פרעה רק בשלח פרעה שיצאו ברשותו וכמו שאמרנו ויצטרכו עוד לגלוית מזה ידע משה רבינו ע"ה שאינו נכנס עמהם לארץ שאם היה נכנס עמהן לא נשתעדו עוד ישראל בשום גלות (כמ"ש במג"ע) ולכן כיון שראה שלא יצאו ביד רמה בלא רשות רק פרעה הסכים ושלחם צוח וי שאינו נכנס עמהם לארץ כאמור:

ויהי בשלח וכו' ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם וכו' ויסב וכו' ים סוף וחמושים וכו' כבר עמדו בזה הקדמונים מפני מה בתחילה נאמר העם סתם ואח"כ אמרו חמושים עלו בנ"י והי' לו לומר לשון אחד בשניהם גם יש להבין על אמרו ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וכו' הלא מבואר דגבולי ארץ ישראל שארץ פלישתים בצפונה של ארץ ישראל וים סוף בדרומה וא"כ באם היו הולכין דרך ארץ פלישתים לא היו הולכין כלל לצד ים סוף והרי הקדוש ב"ה רצה להראותם קריעת ים סוף בכדי שיתפרסם יכלתו לכל העולם שיכירו כח גדולתו ואם היו הולכין דרך ארץ פלישתים לא היו באים לצד ים סוף ולא הי' מקום לקרוע הים מפניהם ומה צורך לטעם כי קרוב הוא אחרי שהש"י בלעדי זאת הוליכם דרך מדבר ים סוף כדי לקרוע הים שיתפרסם אלהותו בעולם גם אמרו פן ינחם העם בראותם מלחמה ופרש"י כגון מלחמת העמלקי וכו' הלא אם היו הולכין דרך ארץ פלישתים לא היו פוגעין כלל בגבול עמלק כי עמלק יושב בארץ הנגב והם היו הולכים לצד צפון והיו נכנסין לארץ ישראל בלי שום מלחמה מקודם והנראה לומר בכתובים הללו נרמז תוכחת מגולה לאנשים המקרבין את כל הבא לידם שמראין עצמן להם שהם חפיצים להיות מעובדי השם הגם שאין תוכם כברם מקרבין אותם ואומרין שבזה מתרבים כבוד שמים ובאמת טועין הם בזה שלא די שאינם עוזרים כלל בעבדות השם אלא שגם מבלבלים את העובדי השם אם הם עמם בצוותא חדא וכמה דברים מקולקלים מתנוצצים על ידם ומי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה אב החכמים ואב לנביאים שודאי כוונתו הי' להרבות כבוד שמים במה שקירב את הערב רב ואעפ"כ היו כספחת לישראל וגרמו להם כמה רעות כמובא בספרי קודש ועד עתה הם הגורמים אריכות הגלות וקושי השיעבוד והי' גלוי לפניו ית' שיגרמו לישראל כמה דברים מקולקלים ויבלבלו אותם מעבדות השם ולא רצה לומר בפי' למרע"ה שירחק אותם מפני שהבחירה נתונה ביד האדם ולאשר יחפוץ יטנה ואולי ישובו מדרכם אבל רצון השם לא הי' שיקרב אותם משה רבינו והנה אם בני ישראל לבדם היו יוצאים ממצרים ולא הי' נדבק בהם הע"ר היה הש"ית מוליכם מיד לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ושם תכלית העבודה ולא היו צריכים לניסי הים והמן ומתן תורה במדבר כי בית הבחירה הוא מעולה מכל המעלות כמו שחושב בעל האגדה האחרון אחרון חביב שהוא בנין בית הבחירה. אך שצפה הקב"ה שבאם יבואו תיכף לארץ ישראל והערב רב בתוכם יצמח לישראל כמה מכשולות רעות ח"ו לכן הקיפם דרך המדבר י"ס אולי בראותם שסגר עליהם המדבר ופרעה וחילו רודף אחריהם ברכבו ופרשיו וגם יראו מלחמת עמלק עי"ז יתנו לב לשוב ויתפרדו כל פועלי און וידוע מספרים שכל מקום שנאמר העם סתם פירושו הערב רב וזה ביאור הכתוב ולא נחם וכו' כי אמר אלהים פן ינחם העם פי' שמפני זה לא הוליכם דרך קרוב ד"א פלשתים מפני ששם לא יראו שום דבר המבהיל אותם שיתנו לב לשוב ולכן הסיבם פן ינחמו בעת שיראו מלחמה דהיינו מלחמת פרעה וגם מלחמת עמלק וישובו מצרים ויתפרדו מעל בני ישראל ושיעור הכתוב כן הוא שמפני זה לא הוליכם דרך פלשתים והסיבם דרך המדבר פן יועיל שינחמו העם ושבו וגמר הכתוב ואמר וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים פי' שלא כן בני ישראל הם היו מוכנים לעבודת בוראם והיו דבוקים בעולם התשובה וזהו וחמושים עלו בנ"י שהיו דבוקים בשער הנו"ן שהוא עולם התשובה ועשו תשובה באמת.

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וגו' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ובמ"ר איתא דפרעה צוח וי ע"ש ולכאורה מה ראה על ככה לחזור מדעתו ששלחם והלא ראה המכות שסבל עד שלא שלחם. אך באמת אם היו ישראל בשלימות לא היה פרעה רודף אחריהם ולא היה צוח וי וכדרך שאומרים אין ארור מדבק בברוך היינו שהארור אינו רוצה להתדבק בברוך ובורח ממנו ורק מפני שהיה לישראל עוד נגיעה ושייכות לקליפת מצרים היה רצון פרעה לרדוף אחריהם לצד החלק רע מהקלי' שנמצא בהם ועל כן צוח וי ששלחם. וזש"נ ולא נחם וגו' בראותם מלחמה ושבו מצרימה ואיתא במכילתא דקאי על מלחמת העמלקי והכנעני ולכאורה מה הועיל אף כשהוליכם דרך המדבר אמרו נתנה ראש וגו' וגם מלחמת הכנעני היה אחר חטא המרגלים ועכשיו קודם הקלקול היו מוכנים לכנוס תיכף והיו יכולים לכנוס דרך ארץ פלישתים ולא היו מוחים בהם לעבור דרך ארצם אחר כי אוכל יקנו מאתם בכסף דרק אדום לשנאתם לא הניחו ישראל לעבור דרך ארצם. אכן הענין כמ"ש בשם רבי' ר' בינם זצוק"ל שאמר דמה שנאמר כי תצא למלחמה על אויביך וכ' בס' דקאי על מלחמת היצ"ר אינו דרך דרוש ורמז רק היא פשט הכתוב שזה מלחמה תמידית. וכן כאן פי' מה שנאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה היינו מלחמת היצה"ר ולא יוכלו לעמוד בקשרי המלחמה ולהתגבר כנגדו ושבו מצרימה לקליפת מצרים ובאמת מלחמת היצר ומלחמת עכו"ם הם מענין א' ותלוי זה בזה שהתגברות העכו"ם הוא ע"י קטרוג שיש צד התגברות היצר הרע. ואיתא במכילתא שהוליכם דרך המדבר שיאכלו מן וישתו מי באר והתורה נבללת בגופן שאם הוליכן דרך פשוטה מחזיקים איש בשדהו ובכרמו. ולכאורה גזירת מ' שנה היה רק אחר המרגלים ולולי החטא היו נכנסין לארץ ישראל בי"א יום ואיך היה נבלע דברי תורה. אך אם לא חטאו במרגלים היה די שיבלעו דברי תורה במ' יום של קבלת התורה ומ' אמצעיים ומ' אחרונים. ומסיק במכילתא מכאן וכו' שלא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה וכבר אמרנו דהמכוון שלהיות הדברי תורה נבלע בלב האדם צריך להיות אכילה בקדושה וכמ"ש בתדב"א (סא"ר פ' כו) ואם לא זכה על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו מכל מקום יבקש רחמים על אכילה ושתיה הרבה שלא יכנסו לתוך מעיו והמן היה אכילה בקדושה שהיה לחם מן השמים. וכן אכילת תרומה מאכל קודש (כמ"ש מו"ק כח.) ונקראת עבודה כמ"ש (פסחים עג רע"א) עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש ולזה אמר עבודה עבדתי ע"ש. ועל ידי שהוליכן דרך המדבר ואכלו המן ונבלע דברי תורה בלבם יוכלו לעמוד במלחמה נגד היצר הרע ולא ישובו לקלי' מצרים ח"ו. כיון שיאכלו אכילה בקדושה. ולכך מנהג ישראל אוהבי התורה ורוצים שיהיו בניהם ת"ח. שנותנים מזונות לבניהם אחר החתונה שנים רבות כדי שיהיו פנוים לתורה ושיבלעו הדברי תורה בלבם ואף בהיותם אחר כך מוטרדים במו"מ לא ימושו הדברי תורה מלבם. מצד שמאכלם בשני המזונות אכילת מצוה ואכילה בקדושה על דרך מ"ש הר"ן (לרי"ף רפ"ב דקידושין) דא' מצוה בה יותר מבשלוחה אף שאינה מצווה על פו"ר מכל מקום יש לומר מצוה שמסייעת לבעל לקיים מצותו ע"ש והיינו כיון שמבלעדיה לא יתקיים המצוה. וכמו כן האבות שנותנים המזונות ומכוונים למצוה שיעסקו בניהם בתורה הוו הבנים ע"י אכילתם מסייעים להאבות לקיום המצוה והוי אכילתם אכילת מצוה (וכעין מה שנת' תולדות מא' ב ופ' בא מא' ד) וכסברת הר"ן: