וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃
אור המאיר
בפסוק ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו נראה לפרש כי כבר זכרנו בגלות מצרים היה הדעת בגלות ועתה ע"י הראות אותות ומופתים במצרים ושידוד המערכות נתגלה ונתפרסם התפשטות אלהות על כל הנבראים מגדולם ועד קטנם נשקעת האמונה שיש בורא עולם המנהיג ומשגיח ועתה המדות המה בגלות וזאת עבודת עם הקדוש להכניס הדעת בהמדות ש"ה ובדעת חדרים ימלאו כל הון ויקר ונעים והיינו באמצעות התורה שנתן לעמו ישראל אחרי צאת צבאות ישראל מארץ מצרים והוצאת בחי' הדעת מגלות ניתן בידם עוז ותעצומות עש"ה ה' עוז לעמו יתן שחצבה עמודיה שבעה והמאור שבה יאותו לאורה להשכיל לדעת איך להכניס את הדעת בז' עמודים המורים זי"ה ועי' בדרושים הבאים אי"ה ותמלא צמאונך והנה כבר זכרנו שבחי' יציאת מצרים ונתינת התורה עדיין לא פסק וישנה בכל אדם ובכל זמן עם כל בחינותיהם ופרטותיהם ונוקב והולך עד ביאת הגואל וכל אדם הרוצה לגשת אל עבודת הקדש פנימה טרם כל ביום עומדו על דעתו להכיר את בוראו ונקבע האמונה בקרבו שיש בורא ומנהיג ומשגיח בפרטי פרטיות ובוחן לבות וכליות עד שנזדעזע ונרתע לאחוריו ונתכסה מלא בושה וכלימה מלהרים רגל ויד וראש מלהביט אל האלהים מגודל הפחד והמורא זה נקרא אצלם בחינת הוצאת הדעת מהגלות ועדיין אינו כי אם כעובר הנשמט מרחם אמו שאינו יכול לנענע את עצמו עם פרטי איבריו ומוטל על אמו להתירו מחותלו לפשוט את ידיו ורגליו כן הוא עדיין כי אם כתנוק המוטל על אמו היא התורה הנקראת אם המלמדת לאדם דעת מאוס ברע ולבחור בטוב תקון ז' המדות לדחות הרע אשר בכאן יש מגע נכרי וצריך האדם להכניס לשם הדעת לברור הטוב מהרע ואזי נשלם האדם בשלימות את רוחו ונפשו אל האלהים והנה יש לך אדם אשר בסוד המחשבה בעת עוסקו בתורה ותפלה הוא שלם בדעתו ומוקשר ואמונתו שלימה שיש בורא עולם המנהיג ומשגיח ומלא כל הארץ כבודו ואולם כאשר ניסה דבר אליו נלאה ונרפה באין מבין ליתן עצות לנפשו שבכל פרטי הנסיונות ממקרי ומפגעי הזמנים יש שם התלבשות אלהות הרוצה בקיומו אם ילך בתורתו אם לא כי כן גזרה חכמתו יתברך להראות לו עוצם יכולתו באמצעות התלבשות מדותיו מדין ורחמים ושארית זה"מ ואין תבונה בו להכניס הדעת במדותיו ולהעלות התחלקות המדות לשורשם ומקורם ונמצא תועלתו מעט ונכזבה בהוצאות דעתו מגלות ואע"פ שהאמונה תקוע בקרב לבו שיש בורא עולם עכ"ז כיון שניסה דבר אליו נלאה ונופל תחת פגעי הזמנים עם פנות נפשו ונטות מדותיו אל תאות הבהמיות וטרדותו במותרי עולמו וכמקרה הכסיל כן יקרהו והכל נמשך בסבת שלא קישט מדותיו כראוי ונכון ואפשר לרמוז שמתמה הכתוב ונגש משה הוא בחי' הדעת של אדם נגש לבדו אל ה' להאמין באמונה שלימה ונאמנה את אל רוחו בסוד הדעת כי הוא ית' שמו עיקרא ושרשא דכל עלמין ומלא כל הארץ כבודו והווה כל הויות ועכ"ז והם לא יגשו כלומר בחי' מדותיו לא יגשו עדיין אל ה' ברוך הוא להגיעם ולקרבם לאחדותם ומקורם והיינו בהכניס בהם הדעת לעשות הכל בהתקשרות ודביקות אל ואדרבא עינינו הרואות שלא הועיל כלום בתקנתו כם בחינת דעתו ונטות מדותיו אחר תאוותיו הבהמיות מורה היות המדות המה עדיין בגלות הגם שבחינת דעתו יצא כבר מגלות להאמין באמונה שלימה ובלב תמים אמונה אלהות עכ"ז פרטי מדותיו הן הנה בגלות ולא פעל כלום ברבוי תורתו והשגתו ולמה זה מחיר ביד כסיל ולב אין ובפרט כאשר נתרבה עתה בדור הזה רבים הם עם הארץ המתפרצים ופוערים פיהם לבלי חוק לומר דברי תורה ומזהיר ומצוה בטוב ומדמים בנפשם שגם להם שם בין הגדולים להעלות פחותי העם אל הבורא ב"ה עם תורתם ומוסרם ובוש לא יבושו והכלם לא ידעו ובודאי תועלתם בריבוי תורתם והשגתם מעט מן המעט כיון שכל עצמם עם בחי' מדותיהם ראשם ורובם עדיין בגלות ואיך ידעו להזהיר עוד את אחרים להוציאם ואפשר לרמוז בכתוב כל הנ"ל ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו כמבואר אזי תועלתם נכזבה ומאומה אין בידם מרבוי תורה והשגה ואם תלמיד חכם הוא ומזהיר ומצוה לעמו ידוע תדע שבודאי לא יועיל כלום לעלות את העם כמאמרם דברים היוצאים מן הלב נכנסים בלב השומעים כאש בוערת לאפוקי אנשים כאלו ולזה גמר אומר הכתוב והעם לא יעלו עמו והשם ישימנו מהעובדים בלב ונפש בתמים ואמת אמן נצח סלה ועד: