אָ֭הַבְתִּי כִּֽי־יִשְׁמַ֥ע ׀ יְהוָ֑ה אֶת־ק֝וֹלִ֗י תַּחֲנוּנָֽי׃
תפארת שלמה
(תהילים קט״ז:א׳-ג׳) אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי ובימי אקרא אפפוני כו' ובשם ד' אקרא אנה ד' מלטה נפשי. לבאר המשך הפסוקים עפמ"ש בר"ח בן דוסא שיצאה בת קול ואמרה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין. פי' שהי' מסתפק במיעוט בכל אשר מצאה ידו וכל העולם ניזון בשבילו והי' משפיע לכל הדור כל השפעות טובות. וז"ש בגמ' איזהו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה ותפלה. פי' שהוא בזה הבחינה כי פועל בתפלתו להשפיע לאחרים זה סימן ניכר שהקב"ה אינו מואס בתפלתו כי עושה פרי למעלה להיות פועל ישועות. ועכ"ז הוא בעצמו מעונה ומדוכה ביסורי עוני ושאר ענינים. ובזה מוכרח שהם יסורים של אהבה שאין בהם ביטול תורה. כפי מ"ש בפי' הגמ' הרואה שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. דלכאורה קשה איך שייך לומר כי פשפש ולא מצא אם בידו ביטול תורה הלא נראה לו בעין החסרון ביטול תורה. אך האמת בזה כי מצינו ביטול בדבר שנראה לעין ומכ"מ הוא כלא חשוב. כמ"ש בחמץ מדאורייתא בביטול בעלמא סגי והחמץ מונח לפנינו והוא כמו אין. וזה ג"כ יכול להיות ביטול תורה אף שלמד והוא כאין חשוב. וז"ש ובוטל מדברי תורה כי אם איננו שמור מהחטא הלימוד הוא בטל מעיקרא. וזה הפי' כנ"ל. וסימן ניכר הוא אם הקב"ה שומע תפלתו על זולתו ע"כ היסורים שלו אינם בבחי' ביטול תורה כנ"ל וא"כ ע"כ הם יסורים של אהבה. ובזה יש להמשיך הפסוקים הנ"ל אהבתי כי ישמע ד' בקול תחנוני שאני מתפלל על אחרים כי הטה אזנו לי כו' אפפוני חבלי וכו' אנה ד' מלטה נפשי. לזאת איננו דואג כלל על היסורים כי ניכר לעין שאין בהם ביטול תורה ותפלה כאשר המה פועלים ישועות עבור כנ"י וא"כ ע"כ הם יסורים של אהבה כמו גבי ר"ח בן דוסא כל העולם ניזון וכו' וחנינא בני די לו וכו'. וז"ש דוד המלך ע"ה חנני ד' כי אליך אקרא כל היום שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא לשון הרמה. שהאדם צריך להרים א"ע כדי שיבא לידי שמחה ולא ידאג כלל כדי שלא יבא לידי עצבות ומ"ש ר"ל. ומבואר בס' שערי הקדושה לר"ח וויטל שהענין זוהמת הנחש שהטיל הס"מ בחוה היא מדת העצבות ר"ל לכן האדם צריך לשמור מזה מאד. וכמ"ש בסידור האר"י ז"ל והסר ממנו יגון ואנחה רמוז על ס"מ ולילית ע"ש. כי הם המביאים את האדם להעצבות ורודפים אחריו לבקש את נפשו. כמ"ש באברהם אבינו ע"ה כשהלך אל העקידה ופגע בו ס"ם ושאל אותו להיכן הולך והי' מסיתו בדברים ואח"כ הלך אל שרה לבשר אותה ולקחת את נפשה כידוע וכל זה משנאתו לרדוף אחריו בעצות ותחבולות מרמה כזו. וז"פ נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו. כי הנפש מתבהל מזה. והעיקר הוא השמחה. וז"פ שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא להרים הנפש בשמחה כנ"ל: