שו"ת על במדבר ד:כא

והנה בש"ק נשא שנת תרח"י למדתי קצת הלכות סוטה וארשום מה שראיתי בהעברה בעלמא מ"ש הראב"ד פ"ב מסוטה ה"ח האי דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה והיא תימה כמ"ש המלמ"ל דשם קאי על הקרא ואי אפשר לומר דהקרא קאי על מה שאסרו חז"ל ולפענ"ד אפשר דכוונת הראב"ד ז"ל על מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רי"ז ובכמה מקומות דדבר המפורש בתורה אי אפשר לחז"ל לאסור ולפ"ז מכ"ש כאן דגוף הענין למעט מאינו מנוקה מעון אף איסור דרבנן זה ג"כ אינו פשוט ורק דצ"ל דעכ"פ אינו מנוקה מעון מקרי וכמ"ש המלמ"ל ולפ"ז כל שא"א לאשכוחי הקרא דמבלעדי אישך דהקרא דממעט ארוסה רק בבא על ארוסתו בבית חמיו ואם כן הוה כמפורש בתורה ואיך אפשר דנימא דחז"ל אמרו שגם הבא על ארוסתו בבית חמיו ג"כ בכלל אינו מנוקה מעון מה שמפורש בקרא דא"א לאשכוחי בזה החיוב ועכ"פ מהראוי לומר דזה אינו בכלל. הן אמת דלהרמב"ם ל"ק דביבמות דף נ"ח מסיק לה הש"ס דמשכחת לה ע"י גלגול ולק"מ אבל הראב"ד ציין לסוטה דשם אינו מבואר רק אוקמתא הלז ושפיר מקשה ודו"ק היטב:

המנהג לסיים את קריאת פרשת בלק בתוספת שלושה פסוקים מפרשת פינחס (עד "את בריתי שלום") הינו מנהג ותיקין בקורפו¹הטעם למנהג זה הובא בשו"ת "זרע אנשים", קובץ תשובות שליקט הרב חיד"א (סי' כא - תשובת הרב יעקב מייו): "חיזוק טובה וחינות לפנחס על מעשהו הטוב ולהשלים בברית שלום שהוא קיום כל העולמות". וניתן לשער שישנו טעם נוסף, והוא שלא לסיים בדבר רע, כנפסק ברמב"ם פרק יג מהל' תפילה הל' ה, וברמ"א או"ח סי' קלח., ומנהג ישראל תורה הוא²עיין שו"ת "זרע אנשים" שמובא שם, שמנהג זה הינו מנהג ותיקין בקורפו (ובקורפו ישבו גאוני עולם, ביניהם הרד"ך שמנהג זה כבר היה בימיו, ועיין שו"ת "בנימין זאב" סי' קעד). וסיים הרב יעקב מייו את תשובתו הארוכה שם כנגד המערערים שקמו למנהג זה במילים אלה: "... בהא סלקינן ובהא נחתינן שאין במנהג זה שום נדנוד איסור כפי דברי הפוסקים וכפי דברי הזוהר, שאינו נקרא מדלגין ולא משיג גבול כדאמרן, וכל המחזיק במנהג למצוא סמך ומשען שכרו הרבה מאד...", ועיין שם נימוקיו. ראה תקציר תשובתו בלקט "הקמת החדש" לרב יעקב צבי כץ (ח"ג סי' קלז ס"ק סט*).
כמו כן שמענו מן הרב שלמה סופר נ"י ששמע מאביו הרה"ג אברהם סופר [מהדירם של ספרי "בית הבחירה" להמאירי, שהיה רב בקורפו בשנים התרפ"ה-תרפ"ח, ולאחר מכן שימש ברבנות בגוריציא עד שנת התרצ"ו], שכך נהגו בזמן כהונתו בקורפו.
כמו-כן כתב הרב פרופ' עזרא ציון מלמד נ"י במאמרו ("תרביץ" ה, עמ' 387), שכך היה המנהג בפרס, ונשתייר בקהילת שיראז ובעוד כמה קהילות שם, וכן נהג אביו, הרב רחמים מלמד בישיבתו בירושלם (אמנם הביא שם שבכמה ערים בפרס בטל מנהג זה, כנראה בהשפעתם של חכמי הספרדים שליחי ארץ הקודש). וראה גם ספרו "פרקי מנהג והלכה", עמ' 110.
הבעיה במנהג זה היא בשל דברי הזוהר פר' ויקהל (דף רו ע"ב בהוצ' מוסד הרב קוק): אסור ליה למאן דקארי באוריתא למפסק פרשתא או אפילו מלה חדא, אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא יפסיק, ולא יפסיק מלין בפרשתא בשבתא דא בפרשתא דשבתא אחרא.... ואסור לן לערבא אלין באלין ולא לאעלא רתיכא דחבריה אפילו כמלא נימא... אלא כל חד וחד כמה דפסיק לון קב"ה וכמה דמני לון באינון פרשיין כל חד וחד על מטריה...". הובאו דברי זהר אלה ב"מגן אברהם" (או"ח סי' רפב ו"ערוך השולחן" סי' רפב סעיף ב וג). בשו"ת "זרע אנשים" הנ"ל מיישב שאין מנהג קורפו סותר את דברי הזהר, מכיוון שתחילת פרשת פינחס וסוף פרשת בלק הם עניין אחד, ואין כאן ערוב פרשיות, וגם אין השגת גבול מפרשה לפרשה מכיוון שעתידים לקרוא את פרשת פינחס בשבת הבאה מראש הפרשה [ועיין ב"ערוך השולחן" שם סעיף ג המיישב את קושית ה"מגן אברהם" שם - כיצד אנו מפסיקים באמצע פרשה בקריאה של ימי שני וחמישי, הרי למדנו במסכת ברכות דף יב ע"ב שכל שלא פסקו משה, אנו לא פוסקים? (ה"מגן אברהם" הוכיח שהכוונה אף לאמצע פרשה, וזיהה את הגמרא עם דינו של הזהר). ויישב בעל "ערוך השולחן" שמכיוון שעתידין להשלים בשבת, לא קיימת בעיה זו. וכעקרון זה ראה ב"טורי אבן" לראש השנה לא ע"ב (בשונה מהפסקה באמצע פסוק). וראה עוד בעניין זה בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שנט), "שרידי אש" (ח"ג סי' פז), "רב פעלים" (או"ח סי' רא) ו"ציץ אליעזר" (חלק טו סי' טז). ב"שיירי כנסת הגדולה" בהגהות הטור לסי' קלז אות ב כתב על ש"ץ שהמשיך בשבת פרשת נשא לקרוא את תחילת פרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה", שלא שינה ממטבע שטבעו חכמים, מכיוון שלא תיקנו חז"ל, שיקבעו סדר זה בשבת זה וסדר זה בשבת זה, אלא שכך המנהג. ועיין שו"ת "מים רבים" לרב רפאל מילדולה (או"ח תשובה ח, שהיא המשך לסי' ו, ז שם) שהשיג עליו מהזהר הנ"ל. ועיין עוד בארוכה בהמשך הדיון הנ"ל בשו"ת "דברי דוד" לבנו הרב דוד מילדולה (סימנים כא עד לח) תשובות מרבנים שונים (בעיקר תשובות כג, כד, כו ולו) ועל היחס בין דברי הזהר הללו להלכה.
ולעניין מנהגנו שלא חשנו לסיים בדבר טוב בפרשת בלק ועוד פרשות, עיין שו"ת "רב פעלים" ל"בן איש חי" (ח"ד או"ח סי' מב), שכיון שהעולה מסיים בברכה, אין זה נקרא סיום בדבר רע. אך הקורא שניים מקרא ואחד תרגום יסיים בפסוק מן הפרשה הבאה או פסוק שכבר קרא אותו, ואף אותו יאמר שניים מקרא ואחד תרגום.
ועיין עוד או"ח סי' תכח סעיף ה-ו וברמב"ם פרק יג מהל' תפילה הל' ה, שנראה משם שהלכה זו על סיום בדבר טוב אינה הלכה מוחלטת, והיא תלויה בשיקולים נוספים.. חשוב לציין שבשבת פרשת פינחס שוב יקראו מתחילת הפרשה.

ובזה אמרתי הא דמבואר בסי' של"ח ס"א בהג"ה שני דיעות אם הלומד לבן חברו שלא מדעת האב אם חייב לשלם לו ולפמ"ש בודאי א"צ לשלם לו דהא אינו מבטלו בידים ולא אהדקיה באנדרונא והוא בעצמו הידק עצמו ועל גוף הלימוד א"צ לשלם לו דמה אני בחנם ועש"ך שם שהכריע ג"כ דא"צ לשלם לו וכמ"ש הרשב"א סי' תרמ"ה הנ"ל ולפמ"ש טעמא רבה במלתא וכמ"ש ובזה היטב דיבר הש"ך דמהר"ם במרדכי פ' האומנין ובהגמ"ר שם דמיירי בא"ל למוד עם בני רק שלא קצב לו שכר א"כ אמרינן מסתמא ע"ד שכר הי' וא"כ הוה כאהדקיה באנדרונא דחייב משא"כ בלומד עמו שלא מדעת האב דאין לו כלום וז"ב אך לפ"ז בקטן שמגיע לו שכר שימור כמבואר בנדרים דף ל"ז א"כ הי' מותר לקבל שכר והנה עיינתי בשו"ת הרשב"א שבאמת השואל בעצמו כתב דמהראוי לומר אוקי המלמד בחזקתו והשיב ע"ז דל"ד לקרקע דבחזקת בעליה עומדת אבל מלמד זה מדעתו מלמד את בנו ואין האב חייב לשלם לו ואפילו הי' קטן חדא כיון שזה משכירו לשנה והוא מלמדו י"ג חדש שלא מדעת האב בפירוש א"כ הרי גלי דעתי' שמחמת שכירות השנה הוא מלמדו ועוד שהמלמד בן חברו שלא מדעת האב א"צ ללמדו הרי שלא כתב רק שני טעמים והקצה"ח לא ראה גוף התשובה רק כפי מ"ש בד"מ והעתיק שלשה טעמים ולפנינו לא כתב רק שני טעמים ובזה עמדתי על לשון הרשב"א שכתב ואפילו הי' קטן ולא נודע מה שיאטיה דקטן ומה רבותא ולפמ"ש א"ש דל"מ בגדול דאינו רק שכר בטילה דודאי מותר משא"כ בקטן דצריך לשלם שכר שימור וע"ז כתב כיון דהוא מלמדו מדעתו גלי דעתיה דמשום שכירות השנה מלמדו וע"כ כל דברי הרשב"א נכונים ודו"ק שוב ראיתי בש"ע יו"ד סי' רמ"ו שכתב שם בשם הגה"מ דחידושי סופרים מותר ללמדו בשכר וא"כ י"ל דבזה פליגי המרדכי והרשב"א דהמרדכי ס"ל דע"ז מותר ליקח שכר וא"כ אף שלמדו שלא מדעתו עכ"פ הוה כיורד ברשות דהרי מהנהו ובזה ל"ק קושית הש"ך עליו וכמ"ש דבש"ס לא מיירי מחידושי סופרים ומיושב כל דברי רשב"א והמרדכי ובקצה"ח הקשה כאן דבסי' של"ה הביא רמ"א דצריך לשלם לו אף שלא מדעת ולפמ"ש א"ש דשם מיירי מחידושי סופרים והרשב"א לא מיירי מזה דהרי מיירי בקטן ודו"ק ובאמת שצ"ע דגם חידושי סופרים הכל ניתן למשה מפי הגבורה כדאמרו במגלה דף כ"א אף מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ועיין בהקדמת התוסיו"ט על המשניות וצ"ל דיש חילוק בין מה שאמר הקב"ה מפי עצמו ובין מה שאמר השי"ת כביכול מפי סופרים שחדשו זאת וכמו כן צ"ל בפסקי טעמים שבודאי הם הל"מ כיון שלא ניתנו רק לנו לדעת פסקי טעמים וכל התורה כולה יש לה פנימות וענינים עמוקים ועיין רדב"ז ח"ג סי' תקצ"ד וסי' תרמ"ג ע"כ מותר ליטול שכר מזה ועשו"ת חוות יאיר סי' ק"מ דמלמד לכך נקרא עבד משום דהו"ל בשכר פיסוק טעמים דאינו עבדות ד' והקצה"ח חולק עליו בסי' של"ג דחלילה לומר דאינו עבדות ד' רק שאינו מן התורה אלא מדרבנן ע"ש וגם זה אינו דהוא הל"מ והעיקר כמ"ש. והנה בהא דמבואר בשו"ת מהר"ם במלמד שטוען שהשכיר עצמו והבעה"ב לא שלם לו ותובע הריוח שיכול להרוויח וכתב המהר"ם דחייב לשלם דשכירות לא מקרי ריבית והביא ראיה ממשנה דמכות ותמה המלמ"ל פ"ו ממלוה הא הו"ל מבטל כיסו של חברו דפטור ולפמ"ש יש לומר דבשלמא אם הי' מבטל פעולת חברו שחייב לשלם לו הו"ל מבטל כיסו של חברו דפטור אבל כאן דבאמת אינו חייב בעד הלימוד רק מה שמבטל ממלאכתו וזה נקרא שבת דאדם דחייב דדוקא שבת דממונו הוא דפטור אבל כאן הוה כאהדקיה באנדרונא ודו"ק. והנה בשנתרט"ו וא"ו נשא א"ח נשלח לי מהנגיד מוה' חיים יהודא אפירמאן מפה לבוב שנסע לראווא וקבע דירתו שם ועשה שם מסחר למכור הארט וצווחו עליו כל בעלי חניות שמקפח פרנסתם ונעשה ביניהם בשנתרי"ג שכ"ז שיהי' תחת בית ר' שלמה ליבערמאן רשאי להיות לו שם מסחר והסוחרים מחוייבים לקבל ממנו סחורות כפי המקח שיוכלו ליקח בלבוב ואסור לעשות להם שום תחבולה וכ"ז אם יהי' תחת בית ר' שלמה הנ"ל אבל בבית אחר אין רשות לו לקבוע המסחר ומחויב ר' חיים יהודא לעקור דירתו כאשר יקבע בבית אחר ולעזוב את העיר וכ"ז נעשה בת"כ בפ"מ והם הסוחרים כ"א מהם השליש טראטע על עצמו בסך מאה רייניש מ"כ והנה כעת אירע שהנגיד ר' חיים יהודא נשאר חייב לר"ש הנ"ל סך מעות שלוה ממנו על המסחר וקבע מסחרו בבית אחר וטענו בני העיר שמחוייב לעזוב את העיר והוא טוען שמה שהוכרח לצאת מדירת ר' שלמה הי' ע"י שהסוחרים לא שלמו לו מעות הקפותיהם כראוי ובזמנו ואחד מהם קפץ יד משלם וא"כ הוכרח גם הוא לקפוץ ידו לר' שלמה וא"כ אין החיוב עליו לעקור מקומו כי לא התחייב עצמו רק אם המניעה יהי' מצדו ולא שהם יגרמו לו וגם הם לא השלישו הטראטע על הסך מאה רייניש וא"כ גם הוא לא חייב עצמו ע"ז והנה מפני כי שאין משיבין בד"מ לצד אחד כמבואר סי' י"ז ס"ה בהגה"ה ע"כ כתבתי להרב מוה' לוי יצחק כ"י אב"ד דשם שלפע"ד אם יברר ר' חיים יהודה שכדבריו כן הוא אז הוא פטור מהתחייבות בת"כ. והנה באמת לענין איסורין אדם נאמן על עצמו ששבועתו היתה באונס או על תנאי כמבואר פ"ב משבועות ברמב"ם ועיין ראב"ד וכ"מ שם ובשו"ת מהרי"ט חלק יו"ד סי' כ"ו וברמ"א ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה אבל כ"ז אם אינו נוגע לאחרים אבל מה שנוגע לאחרים אינו נאמן אף שיש בו איסור ועש"ך סי' כ"ה שם וביד שאול שם והדברים פשוטים והטעם הוא פשוט דאין אדם רואה חוב לעצמו וכל שנוגע לאחרים שוב כל טצדקי שיכול להפך בזכותו מהפך וגם מה שטען שהקנין הוה ק"ד לפע"ד דזה לא מקרי ק"ד דהא נתחייב בממון ולעזוב מקומו כל שלא יקבע מסחרו בבית ר' שלמה ועיין סי' קנ"ז בחו"מ ובש"ך סי' ס"ו שם סקכ"ח וגם אף אם לא הי' הקנין יפה השבועה מחזק הקנין כמבואר סי' ר"ז סי"ט ועסמ"ע שם ואף שהש"ך חולק וכ"כ הט"ז והב"ח בכ"ז באמת המעיין בריב"ש שם ימצא שהביא דברי הרא"ש שמשמע דמועיל רק שהריב"ש דחה דבריו דאזל לשיטתי' שבסי' שכ"ח הביא לו השואל שמצא כן כתוב בשם הטור והוא לא האמין לשמועתו אבל אחר שזכינו שבטור על התורה בפ' תולדות כתב הטור כן בשם אביו הרא"ש א"כ מבואר שהרא"ש ס"ל כן וא"כ לא היה הריב"ש חולק ע"ז ובחבורי יד שאול סי' רל"ט ביארתי הדברים בשרשם יעו"ש ובאמת גוף הכתב שהתחייב ר' חיים יהודה הנ"ל נגד בני העיר גלוי וידוע שהי' בשביל שבני העיר צעקו עליו שמקפח פרנסתם וכמבואר בתחלת הכתב ובאמת כפי הנראה סמכו על דברי המהרי"ק והרמ"א קבעו להלכה בסי' קנ"ו ס"ז בהג"ה דהוה כרודף אף שרוצה להיות מבני העיר ובאמת בבדק הבית חולק ע"ז המהרי"ק אמנם גם להרמ"א המעיין במהרי"ק שם ימצא דדוקא אז בעת ההוא ובמקום מהרי"ק דיבר שיש לחוש לסכנה אם יתוספו על בני העיר אבל בגלילות האלו לא שייך חזקת הישוב וכמ"ש הב"ח ועיין כנה"ג בחו"מ סי' קנ"ו שם בהגהת ב"י מאות מ"ה ואילך וגם נראה דאף לפי דברי המהרי"ק מודה כאן דהא באמת כאן אם הי' דר בבית ר"ש הי' בני העיר מרוצים וא"כ לא שייך משום חשש סכנה משר העיר ורק משום תקנת סוחרי העיר ובזה כל שמשלם המס וכל עול משא מלך ושרים לא שייך לומר שמקפח פרנסתם וגם הבא לגור מעיר אחרת יוכל לקבוע שם מסחר ודינא דמלכותא הוא וא"כ שוב כל הקנין והת"כ בטעות ויוכל לחזור בו וגם כיון שהוא התחייב עצמו אם ישלישו טראטין שיהי' בטוח וכל שיברר שלא השלישו הרי לא קיימו הם מוצא שפתיהם וגם הוא לא נתחייב ועיין כיוצא בזה ביו"ד סי' רל"ו ס"ו ואף שהט"ז האריך שם לחלק אם התנאי הוא דבר עיקר או לא עיין שו"ת ב"י ובנקה"כ מ"ש בזה וביד שאול הארכתי וגם כאן הוא עיקר שהרי הכל תלוי בזה אם הי' משלישים הטראטין יהי' מחוייבין לקיים שישלמו לו לזמן שהגבילו אז הי' יכול להעמיד עצמו ולשלם לר"ש והי' נשאר בביתו וכיון שהם לא השלישו הטראטין ונשארו חייבין גם הוא הי' מוכרח לעקור דירתו כנלפע"ד: