שו"ת על יחזקאל מה:טו

תשובה: 1. אסור ליהודי ליהנות מרווחים כספיים הבאים על-ידי חילול שבת או יום טוב שמבצע גוי ברכושו של היהודי¹כידוע, אמירה לנוכרי אסורה משום שבות, כמבואר בסוגיות הגמרא (שבת קנא ע"א, ביצה כד ע"ב), שאפילו כשגוי עושה מלאכה בשבת וביום טוב מיוזמתו, עבור ישראל – אסור לישראל ליהנות ממלאכה זו עד מוצ"ש "בכדי שיעשה". ממילא, כשאין אפשרות לעשות במוצ"ש אסור ליהנות לעולם. כך נפסק גם בשו"ע (או"ח סי' שכה סע' ה והלאה). כמו כן, מבואר בגמרא (עבודה זרה כא ע"ב) שאסורה הנאה לא רק מגוף הדבר שנעשה על-ידי הגוי, אלא גם מרווחי השָבת (תשלומים) שבאו מפעולתו; וכן שגם כשאין איסור מטעמים אלה, שכן הגוי עובד עבור עצמו והיהודי רק נהנה בעקיפין, ישנו איסור של מראית עין בדבר, שיפרשו הרואים כאילו הגוי עובד בשליחות יהודי ועבורו. דינים אלה נפסקו בשו"ע (או"ח סי' רמג-רמה), ויש בהם פרטים רבים, שמהם עולים תנאי ההיתר בנדון דידן, כפי שיפורט בהמשך. . לכן, העובדה שכל המשתתפים במשחקים והמפעילים שלהם הם גויים אינה מספיקה כדי להתיר ליהודים להרוויח מכך. אף שהפוסקים לא דנו ברווחים ההולכים לבית הכנסת ולא לאדם פרטי, נראה שגם זה אסור. הן מפני שבני הקהילה נחשבים כשותפים בבית הכנסת, והן מפני העיקרון שאין להשתמש לצרכים שבקדושה בדברים שאסור ליהודי פרטי להשתמש בהם²מעין העיקרון של "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א, ח). מכוח עיקרון זה אין להשתמש למצווה בדברים מאוסים, וכן בדברים האסורים להדיוט. לעתים יש חומרה בשימוש לצורך מצווה עוד יותר מאשר בשימוש לצורך הדיוט (הגמרא דנה בכך לגבי "משקה מגולה" בניסוך (סוכה נ ע"א) ובקידוש (בבא בתרא צז ע"ב). הפוסקים הרחיבו בעניין: גם דברים שלכאורה אין באיסורם משום דבר מאוס, עיינו ברמב"ם (איסורי מזבח פרק ב הל' י) לגבי הקרבת טריפה, ב"בית יוסף" (או"ח סי' רצז), בטור (יו"ד סי' קח בשם הרשב"א) לגבי בשמים להבדלה ששימשו לאיסור או שמעורב בהם איסור, גם באופן שמותר להריח בהם, בשימוש לצורך מצווה, יש משום "הקריבהו נא", ועוד).
קרובים לזה הם דין "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו) שממנו למדו בגמרא (פסחים מח ע"א, מנחות ה ו ע"א, חולין צ ע"ב, תמורה כט ע"א) כמה דינים לגבי דברים הפסולים להקרבה. עיינו עוד בירושלמי (סוכה פ"ד ה"ז), שלמד את הדין של משקה מגולה הנ"ל מפסוק זה. ייתכן שכשם שדין "הקריבהו נא" הוקש מקרבנות לכל דבר מצווה, הוא הדין ל"ממשקה ישראל", ודין "מן המותר בפיך" (עי' שבת כח ע"ב וקח ע"א) לגבי תפילין.
עיין ב"מגן אברהם" (סי' תקפו ס"ק ג), שסובר שדין זה שייך בכל המצוות. גם אם למעשה יש לדון בגדרי דינים אלה ופרטיהם, משום שייתכן שאין הם קיימים בכל המצוות, או שהם שייכים רק באיסורים עצמיים – כמבואר בפוסקים, כגון בעלי חיים טמאים, להבדיל למשל מטריפה, שמצד עצמה הייתה בהמה טהורה אלא שנטרפה; מכל מקום העיקרון הברור העולה מהם הוא שאין להשתמש לעבודת ה' בדברים שאינם רצויים בעיניו לשימושנו הפרטי, וייתכן שיש אף צד חמור יותר בדברים שאמנם אין איסורם עצמי, אך גם אינו איסור שבא ממילא כטריפה, אלא תוצאה של מעשה איסור. ואמנם בנדון דידן חילול שבת על-ידי גוי אינו איסור, אך הלוא אנו רואים שביחס לישראל ההתייחסות אליו היא כאל מעשה אסור – אסור לומר לגוי לעשותו ואסור ליהנות כשנעשה עבור ישראל.
ויש לומר עוד שלגבי החזקת בית כנסת יש צד נוסף, חמור יותר מאשר לגבי שאר מצוות, מחמת היותו "מקדש מעט" וההקבלה בין התפילה לעבודת הקרבנות, מה שמהווה סיבה להקפדה יתרה על כך שכל האמצעים הקשורים בו יהיו כאלה הראויים בעיקרון גם לעבודת ה' במקדש, שבה המקור לדיני "הקריבהו נא" ו"ממשקה ישראל" הנ"ל., כשם שאין לבנות בית כנסת בשבת על-ידי גויים, כפי שהדבר אסור בבניית בית פרטי³"מגן אברהם" (או"ח סי' רמד ס"ק ד). ועיין שם, שהוא מצדד להחמיר בכך אפילו שבאופנים שעובדים בבית פרטי הדבר מותר, מפני שהוא דבר של פרהסיה וניכרת שייכותו לישראל, ויש בכך משום חילול השם..

תשובה דע כי מ"ש בריש פ' אלו טרפות (חולין מג.) אמר עולא שמנה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני ואלו הן נקובה פסוקה נטולה וחסורה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה הכונה לומר שהם בכלל מה שאמר הכתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כי אע"פ שפשט הכתוב כשנטרפה ע"י חיה הדורסת באה הקבלה שכל אלו מיני טרפות בכלל שהרי הטרפה שדבר בה הכתוב לא נדרסה ומתה דא"כ נבלה היא אלא שנדרסה ועדיין היא חיה אלא שמחמת המכה ההיא סופה למות וא"כ ענין הכתוב שכל שיש בה מכה או חולי שמחמת המכה ההיא סופה למות אלא שדבר הכתוב בהווה כמ"ש במכילתא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אין לי אלא בשדה בבית מנין תלמוד לומר טרפה ונבלה הקיש הכתוב טרפה לנבלה מה נבלה לא חלק בה בין בבית בין בשדה אף טרפה לא תחלוק בה בין בבית ובין בשדה ומה תלמוד לומר ובשר בשדה דבר הכתוב בהווה ולכן כמו שהנבלה לא חלקת בה בין מתה מעצמה בין מתה בידי אדם או ע"י חיה כן בטרפה בכל ענין שיש בה מכה או חולי שמחמתו תמות על כל פנים אע"פ שעדיין חיה היא הרי זו אסורה אף אם שחטה כראוי קודם שמתה אלא שלא נתבארו בתורה הדברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו למשה מסיני ומקובלות בידינו נמצא שעקר הדבר מפורש בתורה ופי' פרטיו הלכה למשה מסיני וכבר באר זה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' מאכלות אסורות) אבל בפ"ה מהלכות שחיטה חלק בין דרוסה לז' מיני טרפיות האחרים ואמר שאע"פ שכלן נאמרו למשה בסיני הדרוסה הכתובה בתורה בפירוש החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני שבעה טרפות יש שיש בהן ספק ומותרין נראה מדבריו שהלכה למשה מסיני הולכין בספקו כספקא דרבנן כיון שאינו כתוב בתורה בפירוש ובזה השיג עליו הרמב"ן ז"ל בספר המצות והוכיח בראיות שבדברים שהם הלכה למשה מסיני הלכו בהן חכמים בספקן להחמיר כשל תורה כמ"ש בפ"א של קדושין (לט.) ערלה בחו"ל הלמ"מ והקשו והתניא ספק ערלה בארץ אסור ובסוריא מותר לומר שאם היה הלמ"מ היה ספקה אסור וכן במסכת נזיר (כח:) אמרו במדיר את בנו בנזיר אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר ורבי יוסי בר ר"ח אמר כדי לחנכו במצות ואיתמר עלה בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר להכי מגלח ועביד הקפה אלא לרבי יוסי בר"ח דאמר כדי לחנכו במצות אמאי קא עביד הקפה ותרצו קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חנוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן הנה בכאן שהלכה היא מדאורייתא ודחי לא תעשה המפורש בתורה שזהו הקפת הראש שעושה הנזיר בגלוח הראש אי הקפת כל הראש שמה הקפה. ועוד איך אפשר שהלמ"מ יהיה כדבר של דבריהם והלא רוב התורה תלויה בבאורה בהלמ"מ כדאמרינן בפרק יום הכפורים (יומא פ.) שעורין של עונשין הלמ"מ והנה האוכל חצי שעור חלב ודם ושאר האסורין וכן פחות מככותבת ביום הכפורים וקוצר וטוחן פחות מכגרוגרת בשבת מפני קבלתנו מהלכה למשה מסיני פטרנו אותו ומפני קבלתנו חייבנו בזה השעור וענשנו לזה מלקות בכזית ולזה מלקות בככותבת ולזה בגרוגרת ואין אצלנו שום הפרש בין הלכה למקראות שבתורה וכן במסכת סוכה (מד.) כשאמרו שם לולב דאורייתא עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש מקשה התם למאן אי לאבא שאול הא אמר ערבי נחל שתים אחת לערבה ואחת ללולב אי לרבנן הלכתא גמירי לה. הנה בכאן מפורש שמה שהוא הלמ"מ אינו דרבנן אלא דאורייתא הוא אצלם וזה הוא ערבה לדעת רבנן וכן הנדרש מן הרבוי כגון ערבה לדעת אבא שאול נקרא דאורייתא לא כמו שחשב הר"ם ז"ל שכיון שאינו מפורש בכתוב הרי הוא מדבריהם ולזה כתב בספר המצות (במצוה קפ"ב) בענין הטרפה שבהמה שיתחדש בה אחת מהטרפיות המקובלות שאסור לאוכלן ואפילו נשחטה כראוי ומי שאכל מבשרה לוקה מדרבנן ירצה לומר מכות מרדות וכבר נראה מדברי עולא שמנה בכלל ח' מיני טרפה שנאמרו למשה בסיני גם הדרוסה נראה שכלן שוין והולכין בספקן להחמיר זולתי היכא דאיכא למיתלי וגם בדרוסה היכא דאיכא למתלי תלי' כדאמרינן (חולין נג.) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא וטעמא משום דאזלי' בתר חזקה או בתר רובא ולא מחזיקין אסורא אלא היכא דאתיליד ריעותא ומה שבודקים בריאה ואין אוכלין מן הבהמה עד שתבדק זהו בסירכות לבד מפני שהן מצויין בה ומדרבנן חששו לכתחלה למעוטא דשכיח אבל בשאר מיני טרפיות אין אנו צריכין לבדוק בהן ואפילו בטרפיות שבריאה כגון המראות הפוסלות בה ובחסרון האולות וכן אם ניקבה א"צ לבדוק אפילו לכתחלה דדוקא באוטם בריאה או דאושא הוא דבעיא בדיקה משום דאתיליד בה רעותא שא"כ לא היינו אוכלים בשר אלא בנפיחת הריאה ובדיקת עין וטעמא משום דסמכינן ארובא ורובא דאורייתא הוא כדמוכחינן בפ"ק דחולין (יא.) דהא בפרה אדומה לא מצינן למיבדק שהרי היתה נשרפת שלמה והטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא וכמו שפוסל בקרבנות כמו שהוכיחו ממש"כ אם עולה קרבנו מן הבקר להוציא את הטרפה כדאיתא בברייתא בת"כ והובאה פ"ק דמנחות (ה:) וכן רש"י ז"ל בפירושי התורה ועוד שם במנחות מפסוק הנאמר ביחזקאל ממשקה ישראל דרשו מן המותר לישראל כן בפרה אדומה וכן בעגלה ערופה הטרפות פוסל בה דכפרה כתיב בה כקדשים ואי אפשר לבדוק בה בטרפות שבפנים לפי שצריך לטרוף אותה כשהיא שלמה אלא שמעמידין אותה בחזקת כשרה משום דסמכינן ארובא הילכך בא זאב ונטל את הריאה ולא נבדקה או ששכח הטבח והוציאה כשרה והכי מוכח בירושלמי (פ' אין צדין) דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלום כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר וכן בפ' אלו טרפות בגמרא דילן (מט.) אינקבה ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא אסיקנא והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב ומעשה בא לפני רש"י ז"ל והתיר והשיב לפני רבותיו שהיו מחמירין אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטרפה. אמנם היכא דאיתא לריאה קמן ואפשר למבדקה אסור לאכול מן הבהמה עד שתבדק אע"פ שא"צ לבדוק בשאר טרפיות אפילו מדרבנן אבל לפי שהסירכות מצויות בריאה חוששין למעוטא דשכיח היכא דאפשר מדרבנן לכתחלה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה כה:) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שנטיעה זו הכל ממתינין אותה שלש שנים וקצביא אין ממתינין לאכול מן הבהמה עד שתבדק הריאה אלמא צריכין הם להמתין ואמר בירושלמי ונטעתם כל עץ מאכל אחר זאת הפרשה כתיב לא תאכלו על הדם מה ענין זה לזה אמר הקב"ה לערלה אתה ממתין ג' שנים ולבהמה אי אתה ממתין עד הפשט ונתוח לערלה אתה ממתין ג' שנים לנדה אי אתה ממתין עד שתטהר. ועוד ראיה מדאמרינן בירושלמי (במסכת ביצה) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טרפה מדבריהם כמה דתימר רואין את הטרפה בי"ט דכותה מפרישין את הדמאי בי"ט הא ודאי בספק טרפות הריאה היא דאי בשנולד ריעותא בבהמה הא אין ראיתה מדבריהם אלא מדאורייתא. ועוד הביא הרמב"ן ז"ל ראיה ממ"ש בילמדנו אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצות שנתנו להם ועומדין בהם וכו' אדם מישראל לוקח בהמה שה או כבש או שור ועז ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה ומונע ואינו אוכל הוי אמרת יי' צרופה ובדיקה זו מדבריהם היא לא מדאורייתא דהא אמרינן בפ' אין צדין (ביצה כה.) דהתירו לו לשחוט בהמה מסוכנת בי"ט אם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה אלמא מדאורייתא יכול לאכול בלא הפשט ונתוח וכיון דמדאורייתא אינה צריכה בדיקה כיון דמסוכנת אי אפשר לו לשחוט אא"כ יאכל בלא בדיקה שרי ליה למיכל כדשרינן חלב בלא בדיקה משום דלא אפשר אבל כשאינה מסוכנת צריכה בדיקה והמעשה שבא לפני רש"י ז"ל בטלאים הוה שאין הסרכות מצויות בהם כל כך כמו בגדולים ואעפ"כ היו רבותיו מחמירין אפי' בדיעבד ואף רש"י ז"ל מודה היה שלכתחלה צריך לבדוק אפילו בגדיים וטלאים כמו שהוא נהוג בכל ישראל וגם כתב בפירושיו בפ"ק דחולין (יב.) וזה לשונו בשמעתא דרובא דאורייתא והיכא דמתפקא ריאה ולא בדק מתאכלה דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר עכ"ל. והראיות שהבאת מלשונות הרמב"ם ז"ל אין משם ראיה אלא שאם נמצאת הבהמה טרפה שהקרבן פסול אבל שהיו בודקין בריאה מפני חשש הסירכות טרם שיקרבו הקרבן כמו שאנו בודקין בחולין לכתחלה אין מאותם הלשונות ראיה אבל אין ספק שכמו שאנו בודקין לחולין לכתחלה מדרבנן לפי שיש לחוש למעוט המצוי כך היו בודקין לכתחלה בקרבנות מפני חשש הסירכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבן יותר מחולין ואע"פ שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן ואמרו ז"ל (עירובין ק"ג.) שאין שבות במקדש זהו בדברים שאסרו חכמים משום גזרה כגון שבות משום דכהנים זריזין הן וכההיא דתנן בפ"ק דשבת (יט:) משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומפרשים טעמא בגמרא משום דבני חבורה זריזין הן וכהנים זריזין הם אבל במה שאין אסורו משום גזרה אלא משום חשש אסור אם לחולין צריך להחמיר כ"ש במוקדשין. ומ"ש בספר ארחות חיים וישחטהו ויחטאהו כראשון אינו נזכר בתלמוד רק שעשו להם דורשי רשומות סימן והארכתי לך בזה כנגד המשחיתים והמתאוננים רע בעיניהם כשהן פורצין גדרן של חכמים וגבול ראשונים ומנהגן של כל ישראל: