וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֙עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת־נַעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה־ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת־גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה׃
שו"ת חתם סופר
הנה בשורה שאינה מעורה ידוע שרוב הפוסקים מכשירים ונוהגים להכשיר עכ"פ בדיעבד כמ"ש מעלתו ג"כ אמנם באידך מ"ש דהוית חסר יו"ד וכ' בלבוש שיהי' לפ"ז משמעותו אשה אחרת דעלמא משא"כ דהוית ביו"ד שמשמעו לנוכח ומייתי ראי' מקרא כדכתי' ברות אשר היית עם נערותיו דמתרגם דהוית עם ע"ש ופר"מ הוכיח במישור דפסול בדיעבד דאלת"ה מה הועלנו בהוספת היו"ד הא איכא למטעי ולמקרי דהוית בחיר"ק ויהי' משמעו שהייתי וטוב הי' יותר לכתוב בלא יו"ד ולמקרי בצירי דהות כמו שאנו קוראים ודן בלא יו"ד אע"ג דגרע דהות בלא יו"ד הנה דבריו הם דברי שכל מאירים העינים אבל י"ל לזה תי' אחר עפ"י מ"ש בנחלת שבעה סי' י"ג סעי' א' בכתובה דארכסא דנוסחא שלה מתחלת מה דהות קדמנא העלה שם דהות בלא יו"ד הוא לשון הוה והוית ביו"ד הוא לשון עבר ומייתי ראי' מקרא ותהי אשה לבן אדוניך דמתרגם והוה אתתא יע"ש האמנם המעיין שם יראה שממנו נעלמה כוונת הלבוש בהלכות גטין כי הוא סבור לחלק בין הוה לעבר וכוונת הלבוש לחלק בין נוכח לנסתר מ"מ האמת הוא דתיבת דהות חסר הוא משמש לנוכח כמבואר מהראי' מותהי אשה לבן אדוניך וכיון שכן הוא האמת אזדא לי' ראי' של מכ"ת איכא למימר כי היכי דמכשרינן וכתי' לכתחלה ביו"ד אע"ג דאיכא למקרי בחירק הה"נ דכשר כשנכתב חסר אע"ג דאיכא למקרי בפתח והא דלא תקנו לכתחלה לכתוב כן לא משום שיהי' משמע אשה אחרת דעלמא אלא משום לשון הוה אעפ"י שלא יהי' בזה שום הפסד בכוונה אם יאמר בלשון הוה את אשתי עתה שלקחתיך מאז מעתה תהי' פטורת ממני שזה יהי' משמעות לשון הוה מ"מ יותר הי' נראה לתקן הלשון בלשון עבר דהוית ביוד אבל לעולם בלא יוד נמי כשר בדיעבד:
שו"ת חתם סופר
והשתא אפי' נימא בחייו מקרי קרוביו שהרי פסולי' לעדות ואפי' גוסס נמי עדיין פסול עדות כמבואר בשבועות העדות ל"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה קרובי' וה"נ הרי בשעה שאמר קרובי היו קרובי אשתו בכלל מ"מ כיון שמת בטלה לי' וראי' ממאי דקיי"ל ופסקי' בש"ע י"ד סי' רי"ו סעי' ד' קונם ביתך שאני נכנס ומת מותר שוב לכנס לאותו בית דכיון דמת תו לא מקרי ביתו וה"נ דכוותי' וק"ו הוא שהרי הכא עדיין לא התחיל הנדר מחייבו עד אחר שנתבטלה הקורבה. ואין להקשות ממגלת רות דכתי' בועז מודעתנו ונהי שהי' קרוב לנעמי כמשחז"ל ס"פ הספינה שהי' נעמי ובועז ב' בני אחים מ"מ לרות לא הי' קרוב רק מכח כליון בעלה שהי' אלימלך דודו של בועז כמבואר שם וש"מ אפי' אחר מיתתו של בעלה כליון עדיין היתה מדעתו של בועז הנה לו יהי' שיהי' מוכח כן בלשון הקרא מ"מ הריטבא העיד בשם רבותיו דבלשון נדרים וב"א אינו כן ועיי' תשו' הרא"ש דמייתי ב"י סי' רמ"ז ומבואר ג"כ בנימוקי יוסף שם הנ"ל דאע"ג דבלשון תורה בני בנים הרי הם כבנים מ"מ בלשון נדרים אינו כן ע"ש וה"נ דכוותי' אבל בלא"ה אין ראי' מרות שהיתה זקוקה ליבומו של בועז כמ"ש רמב"ן פ' וישב ועיי' פ' הערל (יבמות ע"ו ע"א) כ' שם מהרש"א ח"א שאפי' היתה רות אסורה משום איסור עמוני' מ"מ הי' היבום מותר לגואל ולבועז משום דאתי מצות עשה דיבמה יבוא עלי' ודחי ל"ת דעמוני' ע"ש והואיל והיתה זקוקה לו הי' נקרא מודעתנו אבל זולת זה לא, ומשוה"נ כתיב ולנעמי מודע לאישה ושמו בועז וקשה הרי גם לנעמי עצמו הי' מודע אע"כ שעיקר הפרש' לא בא אלא ליחסו אחר אלימלך שתהי' עי"ז רות זקוקה לו וזה ע"י קורבת אלימלך ולא קורבת נעמי דלענין יבום אחים מאב בעי':