Responsa על שמות 23:7

ונחלקו ראשונים בשאלה, אם שקר שאינו גורם נזק לחברו, אסור מן התורה⁷רוב הראשונים מונים במניין המצוות רק את איסור מתן עדות שקר ושבועת שקר, אך בעל ספר "יראים" (רל"ה), ובעקבותיו הסמ"ג (קז) והסמ"ק (קכו), מונים גם את הפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז) במניין המצוות.. יש שהקלו, במקום הצורך, כשאינו גורם נזק לחברו⁸גם ה"יראים" מגביל את האיסור רק למקרה "שיוכל לבוא לידי היזק חברו… אבל שקר שאינו בא לידי רעה, לא הזהירה תורה עליו, דדבר הלמד מענינו הוא, שברשע רע לבריות הכתוב מדבר" וכו'. כלומר, שקר שאין בו הפסד לאיש אפילו לא באופן רחוק - מותר מן התורה, אלא שאינו ראוי מבחינת אי זו היא דרך שיגור לו האדם. ועיין עוד באריכות בביאור הגר"י פרלעא לספר המצוות לרס"ג (חלק א עמ' 316-310), שהאריך להוכיח, ששקר כזה שאין בו משמעות לבית-הדין ולא נזק לאיש ולא גניבת דעת, מותר אף מדרבנן, ואין בו אלא מידה רעה ולכן הקלו בו כמה קולות. ועיין שם בשם הרשב"ץ שמנה אותו בניגוד לרוב הראשונים, ומה שדחה דבריו שם., ויש שאסרו גם כשאינו גורם נזק לחברו, והתירו רק כש"ביטולה של תורה הוא קיומה"⁹שו"ת "דבר יהושע" (חלק א בהשלמות לסי' יט) ו"אגרות משה" (חו"מ ח"ב סי' ל), שהביאו מקורות רבים מדברי האחרונים שנקטו, שיש איסור אף בשקר שאינו מזיק לאיש. ושמטרת השקר היחידה היא המטרה של השגת האמת¹⁰המהרשד"ם (יו"ד סי' רכז), כלומר שקר שמטרתו היא להגיע לאמת., ובמקום צורך גדול¹¹וכן פסק "מגן אברהם" (סי' קנו) עפ"י הגמרא בפסחים (קיב) ," אם רצית להיחנק היתלה באילן גדול", אם כי יעויין שם בפירושי הראשונים שם ועיין שו"ת "חתם סופר" (ו, נט), ועיין עוד ב"שדי חמד" (כרך ה עמ' 310) שציין כמה מקרים שבהם ששינו אמוראים, והביא ספרים רבים שדנו בכך. וראה גם בחוברת "צהר" (א עמ' 13). ובשו"ת "דבר יהושע" (א מב) חידש שמותר לומר דבר בשם חכם, כאשר ראוי אותו החכם לאומרו!.

עוד מביא המבקר הנ"ל ראיה מת"י על הפסוק והנה עד שקר העד דתרגם והא סדהו דשקר בפום סהדין ופירש המבקר הנ"ל דהיינו לומר דהעדות שקר נתברר על פי העדים עצמן כמו במעשה דשושנה, כל השומע יצחק לו על הפירוש המעוקש והמעוקל הזה, ועוד דהת"י יסתור את עצמו דתרגם לעיל מינה ויתבעון דיניא לסהדין דמזמין יתהון טבאות, אלמא דגם לפי ת"י אין עדים נעשין זוממין אלא ע"י עדים אחרים דמזמין יתהון ולא אם העדות שקר נתברר ע"פ הערים עצמן, ומה שפירש הת"י קרא דוהנה עד שקר העד במלות והא סהרו דשקר בפום סהדין נ"ל לפרש, דהנה ידוע דאף דכתוב בפרשה דילן עד בלשון יחיד מ"מ מוסכם בפי חז"ל דעד אחד אינו נענש אם נעשה עד זומם (עיין מכות ה' ע"ב, ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ד, תוספתא סנהדרין פ"ו, מכילתא לשמות כ"ג ז'), ועל כן תרגם הת"י מלת עד בפרשה דילן בכל מקום במלת סהדו דהיינו עדות או במלת סהדין דהיינו עדים בלשון רבים, וכמו שמצינו בתורה דגל עד היינו יגר שהדותא, ואפילו מלות עד אחד (בפסוק ט"ו) ת"י סהדו דחד דהיינו עדות של אחד (מפני שצריך לתרגם במקום אחד סהדו תרגם גם כאן עד היינו סהדי משום לא פלוג). והנה במאמר עד שקר העד רוצה הת"י לתרגם פעם א' עד היינו סהדו ופעם ב' עד היינו סהדין (והוא שם הקבוץ), ופירושו העדים הם עדות שקר, דהיינו שהוכחש גופן של עדים ולא העדות, דהעדות יכול להיות אמת, וליופי המליצה ולבאר היטב הוסיף הת"י מלת בפום ותרגם סהדו דשקר בפום סהדין דהיינו בפי העדים הוא שקר, ולא העדות עצמה שקר, דיכול להיות אמת, שלא הוזם אלא גופן של עדים, דין הוא פירושא דת"י.