שו"ת על שמות כז:א

והנה הרב גדולי תרומה ז"ל הקשה על סברא זו מגמרא דכתובות דף נ"ט ע"ב גבי הא דאמרה קונם מה שאני עושה לפיך דפריך בגמרא ולקדשו מהשתא ולפי סברת רבינו האיי ז"ל מאי פריך הא ודאי דשעבוד מעשה ידיה הוא ממש כאין לו נכסים אחרים כי אין לו להפקיע ממנה ממקום אחר וא"כ מאי פריך ולקדשו מהשתא הא אין כח בהקדש לפקיע השעבוד אלא כשלא יפסיד הבע"ח והכא דמפסיד הבעל בזכות מעשה ידיה לא אמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד ומה שתירץ הוא לזה ע"ש:

והנה בשנת תרט"ו הגיע לידי ספר שו"ת יריעות אהל ובסי' כ"ט האריך להשיג על זקני הח"ץ ז"ל דגם בבשר אדם שייך אולודי ריחא רק דמה שמותר למלול בין אצבעותיו היא משום מה שאדם עושה לצורך האדם להריח ולסוך הכל התירה התורה ביו"ט ובשבת רק סחופי כסא אשיראי אסור לפי שאינו דרך הרחה ע"ש שהאריך ובמח"כ פטומי מלין הוא דלדבריו מה מקשה הש"ס ומ"ש ממוללו ומריח בו והוצרך לשנויי דשם ריחא מיהא איכא ואוסופי הוא דקא מוסיף אבל כאן אולודי ריח ולא משני בפשיטות דשם היא בדרך שאדם מריח שרי משא"כ סחופי כסא אשיראי וע"כ דאין זה ממש דאף אם דרך להריח מכל מקום אולודי ריחא אסור רק להוסיף הוא דשרי ועל בשר אדם לא איכפת לן. וברי לי שאילו היה המחבר נזכר מזה הוה הדר ביה וכמה פעמים ראיתי בספרו שמחטט אחרי גדולי ישראל וביחוד על זקני הח"ץ ז"ל וקלי קלות דומות עליו כחמורות ועושה מהם קושיא גדולה והדברים פשוטים ואף שנראה מספרו שהיה אדם גדול בכ"ז לפעמים שמח ללא דבר במחכת"ה: ובשנת תרט"ו א' תרומה הגיע לידי ספר בית אהרן שהוא מהרב מוה' אהרן מירל"ש ז"ל נין ונכד לזקני הגאון מוה' זלמן מירל"ש חותן זקני הגאון הח"ץ ז"ל ונדפס שם איזה תשובות ואיזה ליקוטים מהח"ץ ז"ל וכתב שם בזה"ל תמהני על הרב מוהר"ש אבוהב בספר הזכרונות שאסר לאכול תותין על המחט בשבת שהוא צובע המחט שהיא היפך משנתינו את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו ופירש"י לאכול בו תותין וכל פרי רך וכל הנך משנתנו מותרין לכתחילה ואין בהם שום איסור בעולם כדמוכח משמואל דפוטר מפיס מורסא היינו דמותר מדתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ הרי שמותר לכתחילה לאכול תותים ע"י חתיכת כלי ואין חשש צביעה בדבר וכבר ביארתי במקום אחר כל כי האי גוונא אין בו משום לתא דצובע מהאי דמותר לבעול לכתחילה בשבת אף ששם מהם היו בועלין ע"ג סודר לבן כדי להראות שהיא בתולה וכן מאותה ששנינו מסננין יין ע"ג סודרין וסתם סודרין לבן כדאמרי' בר"א דתולין ותבעי לי' למר סודרא וכו' התם מחזי כאולידי חוורא וע"ש ברש"י וסתם יין שחור או אדום כדתנן נשים בבתוליהם כגפנים יש גפן שיינו שחור ויש גפן שיינו אדום ול"ד לצביעה ודעת מהרדב"ז בתשובה להתיר מסברת עצמו וראייתנו מכרעת צבי אשכנזי עכ"ל הטהור והעתקתי לפי שאינו מצוי ואף שיש לפקפק על איזה ראיות דהו"ל פסיק רישא דלא ניח' ליה ואינו מכוין לזה מ"מ דפח"ח ועיין בזבחים דף צ"ו ע"ב אלקפטן נקטן ריחא ליד להלום מבואר שם דשייך אולידי ריחא ביד ואף ששם נאמר ע"ד צחות אבל עכ"פ הענין מבואר שם דבכה"ג שייך אולודי ריחא:

בבריכה הנמצאת ברשות היחיד ויש לה שפה, מעיקר הדין מותר לשחות בה בלא בגדים⁷במקום שאין בעיית צניעות. או לחלופין בבגד נקי⁸ברש"י למשנה בשבת (קמב ע"ב ד"ה מקנחה) מבואר שאין לשרות בגד במים, משום ששרייתו היא כיבוסו. בדין זה יש שלוש שיטות עיקריות בראשונים: יש אומרים שהאיסור הוא אף בבגד נקי (כן נראה דעת רשב"ם, דבריו הובאו בתוספות שבת קכ ע"א; ראה בית יוסף או"ח סי' שב אותיות ט-י); יש אומרים שאסור דווקא בבגד שיש עליו לכלוך (תוספות (שבת קיא ע"ב ד"ה האי מסוכרייתא); ולפי רבנו תם, אם נתינת המים על הבגד נעשית בדרך לכלוך – מותר (מובא בתוספות שם).
נמצא שאם בגד הים מלוכלך, לכל הדעות יהיה אסור ליכנס עמו למים, דשרייתו זהו כיבוסו, שהרי שחייה בבריכה להנאתו אינה דרך לכלוך [אף אם היינו מגדירים אותה כדרך לכלוך, הפרי מגדים (סי' שב, אשל אברהם ס"ק יח) אוסר בבגד מלוכלך. אך עיין ביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה שאין) שדעתו נוטה שבדרך לכלוך מותר אף בבגד מלוכלך]. בבגד נקי, לסוברים ששרייתו זהו כיבוסו, יהיה אסור, כן סובר הגר"א (שם ס"ק לא) בדעת השולחן ערוך וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק מח). אך המגן אברהם (שם ס"ק כא) סובר שדעת השולחן ערוך היא שדווקא בבגד שיש עליו לכלוך שרייתו זהו כיבוסו, עיינו ביאור הלכה (שם ד"ה שיש עליו לכלוך).
לכאורה היה נראה לומר שלסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו (מגן אברהם בדעת השולחן ערוך) יהיה מותר להיכנס בבגד ים נקי, אלא שכמה ראשונים הסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו כתבו שזהו דווקא במים מועטים. אך לשרותו במים מרובים אסור שמא יבוא לידי סחיטה, כמבואר בגמרא (שבת קיג ע"ב) לגבי מי שפגע באמת המים, שאין לו לעבור במים, מפני שלפעמים יישורו בגדיו במים ויבוא לידי סחיטה (סמ"ג, סמ"ק וספר התרומה, הובאו דבריהם בבית יוסף שם סי' שב סעיפים ט-י, וכן כתב הרמ"א שם שב, ט).
ולכן נראה שאסור להיכנס לבריכה בבגד ים מחשש שמא יסחט. ואף שהתירו למי שנשרו כליו במים ללכת בהם ולא חששו שמא יבוא לידי סחיטה, מטעם שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותם (שולחן ערוך או"ח שא, מה), מכל מקום נראה שזה דווקא בדיעבד, אם נרטב במי גשמים או שנפל לנהר. וכן יש להוכיח מהאיסור לעבור באמת מים שמא יבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ג). רק בהולך לדבר מצוה התירו לעבור באמת המים, ואף שם התירו רק אם יעשה שינוי, כגון שלא יוציא את ידו מתחת לשפת חלוקו, כדי שיזכור שלא לבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ד). ואף במקרה כזה העלו האחרונים שאם יכול להקיף את אמת המים, עדיף לעשות זאת ולא לעבור בתוכה (משנה ברורה שם ס"ק יב).
אמנם, אם נאמר שבגד ים נחשב בגד שאינו מקפיד אם נרטב, כיוון שאינו נהרס במים וייעודו הוא דווקא לשימוש במים, אולי היה מקום להתיר ולא לחשוש שמא יסחט. שהרי המשנה ברורה (סי' שב ס"ק מז) כתב שבבגד שלא מקפיד עליו ומניחו כמה זמן עם המים, לא גזרו שמא יסחוט. מכל מקום נראה שיש לאסור, כיוון שמצוי הוא שסוחטים בגד ים בסיום הרחצה, וודאי שמצוי הוא שמנערים את בגד הים ביציאה מהמים, וגם הניעור נחשב כסחיטה. ראה רמ"א (או"ח שב, א) ומשנה ברורה (שם ס"ק ד) וביאור הלכה (סי' שא סע' מה ד"ה ואינו חושש). על כל פנים, הרי יש דעות בראשונים, וכן דעת השולחן ערוך על פי הגר"א וכן פסק המשנה ברורה (כמובא לעיל), שאף בבגד נקי אומרים ששרייתו זהו כיבוסו. ואם כן, עצם שריית בגד הים במים אסורה אף אם נאמר שאין לגזור שמא יסחוט. העשוי מניילון או חומר סינתטי שאינו סופג מים⁹מה שהוזכר בהערה הקודמת אמור לגבי בגד הסופג נוזלים, אשר שייכת בו בעיה של כיבוס וסחיטה. אך בבגד העשוי מניילון או מחומר פלסטי אחר שאינו סופג נוזלים (דבר המצוי בעיקר במעילי גשם), לא שייך איסור סחיטה או כיבוס (אלא אם משפשף). על כן יהיה מותר ליכנס עם בגד כזה למים ואף לנערו אחר כך מהמים בחזקה. וכן פסק במנוחת אהבה (חלק ג יב, טו) ובשמירת שבת כהלכתה (מהד' תש"ע טו, לז; בהערה קכב שם מביא בשם הגאון רש"ז אוירבך שפלסטיק אינו דומה לעור, שאסור מדרבנן לסוחטו, שהרי עינינו רואות שפלסטיק אינו בולע כלל, מה שאין כן עור שעל כל פנים קצת לחות נספגת בו)., ואחרי השחייה מותר לנגב את גופו¹⁰בגמרא שבת (קמז ע"ב) אמרו: "אמר ר' יוחנן: הלכה, מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו" [ופירש"י (במשנה שם קמז ע"א) שהדיון הוא במקום שיש עירוב]. מבאר הדרישה (או"ח סי' שא אות כה) שמדברי ר' יוחנן "מביאה בידו" יש ללמוד שאף שבכך יותר יש לחוש שמא יסחוט, בכל זאת אין חוששים ומותר. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שא, מח) בעקבות הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
וכתב הר"ן (סב ע"ב בדפי הרי"ף) שהטעם שלא חששו לסחיטה כפי שחששו במקרים אחרים הוא מכיוון שכל הרוחצים מסתפגים, אם נאסור להסתפג יהיה כאילו אנחנו אוסרים לרחוץ. ואין לאסור לרחוץ, שהרי "אי אפשר, שאין הדבר עומד"; היינו שתקנה כזו היא קשה מדיי על הציבור, ולא תחזיק מעמד. אם כן מוכח שהניגוב מותר. וכן יש ללמוד מהגמרא שבת (קמא ע"א), שם רב יהודה אמר שמי שרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה אחר כך, כדי שלא יישארו מים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שכו, ז). אמנם במגן אברהם (סי' שא ס"ק נח) כתב שטוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד על מימיו, אך בביאור הגר"א (שם ס"ק קו) משמע שסתם אלונטית אין מקפיד על מימיו (דבריהם הובאו במשנה ברורה שם ס"ק קעג). ונראה שבמציאות של ימינו ודאי שאין מקפידים על מים הנספגים במגבת, ולכן מותר לטלטל את המגבת אחרי השימוש בה ואין לחוש בה שמא יסחוט [וראה משנה ברורה שם ס"ק קעה]. ואת שערותיו¹¹בגמרא שבת (קכח ע"ב) אמרו: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער". וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ט, יא). אך המגיד משנה (שם) כתב שכוונת הרמב"ם היא שאין סחיטה בשער מן התורה, אך יש בכך איסור דרבנן, ודבריו הובאו בבית יוסף (או"ח ראש סי' של). וכן כתב בביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה אסור) בדעת הרמב"ם, וביאר שהטעם שאין בכך סחיטה מהתורה הוא לפי שסחיטה שייכת רק בדבר שהוא רך ביותר. מכל מקום הואיל ואיסור דרבנן יש בכך, לכן אין ללחוץ בידיו בכוח על שערו. אך מותר לנגב את שערו במגבת, הואיל והאיסור הוא רק מדרבנן, משום שדומה לסחיטה, ולכן אם רק מנגב שערו – אינו דומה לסחיטה אלא רק לקינוח.
נוסף לכך, סחיטה כזו היא סחיטה כלאחר יד, ויש לומר שלא גוזרים במקרה כזה בדרבנן (ראה בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי אות ח, וכף החיים או"ח סי' שכ ס"ק קיא, דבריהם הובאו במנוחת אהבה חלק ב פרק י הערה 168). וכן התיר בשמירת שבת כהלכתה (יד, כב), ובהערה סו כתב בשם הגרש"ז אוירבך שכיוון שגם איסור דרבנן אינו מוזכר בגמרא בפירוש, מסתבר שמותר לנגב את השער אם המים נבלעים מיד במגבת ואינם נראים בעין. וכן נראה מלשון השולחן ערוך (או"ח שכו, ז): "הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה... אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". משמע שהרוחץ בנהר מותר לו לנגב את ראשו.. אך יש ליזהר שלא לסחוט את שערו בידיו אלא רק על ידי המגבת.