בראשית א:כח ספרות בית שני: מדרשי פילון

מדוע ברך (אלקים) את נח ואת בניו לאמר: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה²³⁸ כך נוסף בשבעים καὶ κατακυριεύσατε αὐτῆς, כנראה תחת השפעת בראשית א, כח: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", שהשבעים גם שם תרגמו תיבה זו: καὶ κατακυριεύσατε αὐτῆς כפולים ממין זה רווחים בשבעים ובתרגומים הארמיים.. ומוראכם וחתכם יהיה על החיות, העופות והרמשים והדגים²³⁹ פילון מקצר כאן את הפסוק. אשר נתתי בידיכם²⁴⁰ כך בשבעים: ὑπὸ χεῖρας ὑμῖν δέδωκα. ובמסורה: "בידכם נתנו"."? בקשה זו²⁴¹ ראה ברבינו מיוחס כאן: "והוא לשון ברכה ולא לשון ציווי". וראה בראשית א, כח בראב"ע וברמב"ן שם, ובתוספות יבמות סה, ב ד"ה ולא, ש"פרו ורבו" באדם הראשון היא ברכה ולא ציווי. (כבר) ניתנה לאדם שנברא בצלם, בראשית הבריאה ביום הששי. כי (הכתוב) אומר: "אלהים עשה את האדם²⁴² כך בשבעים, בחסרון תיבת "בצלמו"., בצלם אלהים עשה אותו, זכר ונקבה עשה אותם, אלהים ברך אותם לאמר: פרו²⁴³ מילולי: גדלו. מ. ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגים ובעופות וברמשי הארץ"²⁴⁴ במסורה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ". (בראשית א, כז-כח). כלום לא הורה (ה') ב(מילים) אלו בבירור, שהוא מוֹנֶה את נח -שנעשה כביכול אבי היצירה²⁴⁵ יצירה, לידה, בריאה. מ. השנייה של האנושות²⁴⁶ ראה לעיל ח, יג שו"ת בראשית ב, מה.- כשווה־ערך לזה (האדם) אשר נברא ראשון בצלם?²⁴⁷ ראה לעיל ב, ז שו"ת בראשית א, ד ובביאור שם. וכשם שבנוגע לאדם הראשון, מבדיל פילון בין זה שנברא בצלם לבין האדם הגופני (שעל יצירתו מסופר בפרק ב), כן גם בהשוואת נח אליו, הוא לפעמים משווה אותו לאדם שנברא בצלם (ראה לעיל ז, כג. שו"ת בראשית ב, כה), ואחר כך, כשנקרא "איש האדמה" שווה הוא לאדם הגופני שנברא מאדמה. ראה גם להלן ט, כ שו"ת בראשית ב, סו, ההשוואה בין נח "איש האדמה" לבין אדם שנוצר "עפר מן האדמה", וראה גם לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז. אי לזאת, העניק (ה') במידה שווה שילטון על הברואים הארציים, גם לראשון וגם לשני²⁴⁸ מילולי: גם לזה וגם לזה. מ.. ועליך לדייק, שאותו הצדיק בימי המבול, שנעשה למלך לברואים הארציים, היה שווה־ערך לא לאדם הנוצר שיסודו מעפר, אלא לזה שהיה למען האמת בדמותו ובצלמו של האל, הבלתי־גופני, אשר לו ניתן השילטון ונעשה למלך... אך לפי השֵׂכל פתרונו כדלהלן: הוא (האל) רוצה שנשמות האנשים הנבונים תרבינה בבנין²⁴⁹ מילולי: גודל. מ. ובמנין ובצורות של מעלות טובות, ושצורותיהן תמלאנה את השֵׂכל כאילו היה זה התֵּבֵל, שלא יוָותר אף חלק ממנה פנוי וריק בשביל הסיכלות; ושהן תמשולנה ותשלוטנה בגוף הארצי והושיו; ותפֵּלנה מורא וחיתת על החיות, וזה הוא המאמץ של הרצון כנגד הרישעה, כי הרישעה היא פראית וגסה; ו(תמשולנה) על הצפורים, אֵלה אשר מתנשאים בקלילות במחשבתם ו(מלאים) גאוות־שווא ריקנית, מכיון שהם חמושים מקדמא דנא, ואין הפחד בולם אותן²⁵⁰ מילולי: אינם נבלמים על־ידי פחד־חתת. מ., והן גורמות נזק רב; אך (יִרדו) גם ברומשים, שהם סמל לתאוות ארציות, כי בכל נפש זוחלות²⁵¹ מילולי: רומשים. מ. תאוות ותשוקות וצער ומורא, והן דוקרות נוקבות ופוצעות אותה; ובדגים, אני אומר, (יש להבין סמלים) לשואפים ומשתוקקים לחיים לַחִים ונוזלים²⁵² שטופים בתענוגות. ראה להלן בראשית ט, ד שו"ת בראשית ב, נט והע' 262. מ., ולא ל(חיים) של כִּיבוּש היצר, בריאות וקביעות.^*שו"ת בראשית ב, נו
___________

לפי פילון, חזר הקב"ה ונתן לנח את הברכה שנתן לאדם בראשונה, מפני שזכותו של נח שעמדה לו במבול הכשירתו לשמש אבי יצירה חדשה, וכן נמצא גם בחז"ל. ולא עוד, אלא שחז"ל מציינים, שמאחר שדור המבול נענש, הוציא מהם הקב"ה את ברכתו שהעניק לאדם וצאצאיו, ונתנה לנח ולבניו: "שבשעה שבא אדם הראשון לעולם ברכו הקב"ה, שנאמר זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם (בראשית א, כח), והיה העולם מתנהג בברכה, עד שבא דור המבול ובטלו מהם אותה ברכה, שנאמר ויאמר ה' אמחה את האדם (שם ו, ז). וכיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקב"ה שבטלה מהם אותה ברכה, מיד נגלה עליו וברכו, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו" (פסיקתא דר"כ, וזאת הברכה, קצט, א; תנחומא וזאת הברכה, א). וכן במה"ג: "ויברך אלהים את נח, החזיר להן ברכה ראשונה של ברית עולם, שהיא ומלאו את הארץ וכבשוה". ועוד במה"ג: "ד"א, ויברך אלהים את יצחק (בראשית כה, יא), מפני מה בירכו? לפי שבשעה שברא הקב"ה את עולמו, וברא אדם בתוכו, אמר אי־אפשר לעולם בלא ברכה, נגלה עליו הקב"ה ובירכו, שנאמר ויברך אותם אלהים. והיה העולם מתנהג באותה ברכה, עד שבאו דור המבול וקלקלו מעשיהן, ניטלה מהן הברכה ונמחו מן העולם. וכיון שיצא נח ובניו מן התיבה, החזיר להן הקב"ה את הברכה, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו" (מה"ג בראשית כה, יא). ובילקוט ראובני לפסוק זה, מביא, בשם מדרש, את הרעיון לשלטונם של אדה"ר ונח על החיות: "אדם הראשון היה מושל על כל החיות ובכל הבהמות וכו', וכשחטאו פרקו עול מצוארם, ומוראכם וחתכם [יהיה על כל חית הארץ] (בראשית ט, ב) - חזרו בימי נח". וברד"ק: "ויברך אלהים, אע"פ שכבר היו ברוכים בתחילת הבריאה, עתה היה להם כתחילת הבריאה, כי נתחדש העולם אחרי שהיה תהו ובהו, שהרי נתכסתה הארץ במים, והברכה מה שאמר להם פרו ורבו ומוראכם וחתכם".

לפי פילון, לא נאמר במפורש "דרכו של ה"' אלא "דרכו", היות ומדובר כאן על כליון האנושות, אין הכתוב מזכיר את שם ה'. וזה כשיטתו בכמה מקומות, שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה, ואין הקב"ה משתף שמו על עונשין וקללות²⁴ "על בילבול הלשונות", קפא; "על המנוסה והפגישה", סו. ואף שאפילו לפילון יש כמה פעמים שה' בעצמו מעניש, ולא על־ידי שליח. ראה "על חיי משה" א, צז, ולהלן שמות יב, כג שו"ת שמות א, כג. וראה לעיל בראשית ג, כב שו"ת בראשית א, נה והע' 251 שם., ושיטתו זו היא ממש כשיטת ר' יוחנן: "אמר רבי אליעזר בן פדת בשם ר' יוחנן, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה את האור ואת החושך וקרא להן שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א, כה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. וכן אתה מוצא, כשברא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר (שם, כח) ויברך אותם אלהים, וכשקללם לא הזכיר שמו עליהם וכו', לא רצה הקב"ה לעשות את הרעה על־ידי עצמו אלא על־ידי מלאך" (ת"ב תזריע, יב)²⁵ וראה לבראשית יט, יב-יג שו"ת בראשית ד, מא; שמות יב, כג שו"ת שמות א, כג ובביאור.. וברבינו בחיי: "ומן הענין הזה היה, שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר השי"ת בפורענות. והדבר ידוע, כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה, אשר כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, כה משפטה, שתכַנה הש"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום וכו"' (בחיי לבראשית ז, יא. וראה בדוגמאות נוספות שמביא שם).