בראשית יז:ב ספרות בית שני: מדרשי פילון

מכיון שהוא (ה') דיבר תחילה על הברית (ראה בראשית יז, ב), הוא אומר: "אַל תבקשנה בכתב, כי אני בעצמי הנני סוג של ברית במובנו הנשגב ביותר, - הברית המושלמת". כי לאחר שנתגלה ואמר "אני", אזי הוא אומר "הנה בריתי", שאין (פירושו) אלא: "הנני", "כי אני הוא אותה הברית אשר נכרתה, הוקמה, והוסכמה. ויֶתר על כן, הכל מבותר כהלכה ומופרד". זאת היא צורתה הראשונה של ברית, המורכבת ממושגים¹²⁶ אידיאות. מ., מידות בלתי־גופניות ודברות¹²⁷ לוגוס. מ., שעל־ידיהם מושלם העולם הזה. אם כן, האם לא היתה זו באמת שיפעת חסד אשר העניק (ה') לגבר החכם (=אברהם), בשעה שלקחו ונישאו לא רק מהארץ לשמים, ולא מהשמים אֶל עולם בלתי־גופני ומושכל, אלא אף (הביאו) מכאן אל עצמו¹²⁸ של הקב"ה. מ.. והוא נראה בבירור, לא בהוויתו -שכֵּן מן הנמנע הוא- אלא במידה שעיניו של המתבונן מסוגלות לשאת את אותו כוח אמיתי ומושכל. לפיכך הוא אומר: לא תהיה עוד בן אלא "אב", ולא אב של יחיד אלא "של רבים", ולא של המון יחידים אלא של "המון גויים". ובין האֲמָנוֹת מתגלות שתים כפשוטן, והשלישית מהותית יותר¹²⁹ נוגעת בטבע האמיתי של הדברים. מ.. והראשונה מן הפשַט, כדלהלן: "אכן תהיה אב לגויים ותהא מוליד עמים, כלומר, כל אחד מבניך יהיה מייסד אומה". והשנית כדלהלן: "בתור אָב, מוטלות עליך דאגת הטיפול והפיקוח על המון גויים, כי מִטִיבוֹ של אוהב־אלהים להיות מיניה וביה גם אוהב אדם. אי לזאת, הוא דואג וחרד מאד לא רק למקורביו, אלא בעת ובעונה אחת לכל האנושות כולה, ובמיוחד לאֵלה שביכולתם לקבל מוסר המִשמעת, ושתכונותיהם אינן גסות וקשוחות, אלא נרכָּנוֹת ופונות למידה הטובה ונכנעות לשֵׂכל הישר". והשלישית מתפרשת כך באופן אלגורי: המון גויים הם כעין הרצונות המגוונים בנפשו של כל אחד מאִתָּנוּ, אֵלה ש(הנפש) רגילה להולל מקִרבָּה היא, ואֵלה שהיא קולטת על־ידי החושים, המפלסים דרכם לעיניים הרואות מן ההוץ פנימה. ואם השֵׂכל נוטל שררה עליהם כאָב, הוא משַנֶה את כולם לטוב, ולאחר שהניק את עוללי המחשבה וילדיה, הוא מזרז ומסייע לבוגר שאיננו מושלם. מֵחַד משבֵּחַ את המחזיק בתומתו, ומאידך הוא שָׂם רסן בפיהם של מורדים ומתקוממים, על־ידי מוסר וגערה.^*שו"ת בראשית ג, מב
___________

ובמדרשי התורה, לר' אנשלמה אשתרוק: "וארבה אותך במאד מאד (בראשית יז, ב). אמר זה בכפל לשון, בעבור כי אולי יחשוב היות המילה כלי למעט התולדת, בישׂרָהוּ שירבה לו כח התולדת ברבוי הבנים יותר מן הנהוג, וזה דבר ראוי וטבעי קצת, כי האנשים הלהוטים אחר בולמוס של עריות מתניהם תמיד המעד, ולסיבת התמידיות לא יעשו פרי. אבל כשינהג האדם לפי הצורך כראוי לו, יעשה פרי. ומהיות המילה ממעטת כח תאוות האבר המוליד, לא יתנהג בזה רק כפי שישאלהו טבעו ומזגו וכחו, וזה אמרם עונה האמורה בתורה (משנה כתובות ה, ו), ואז יצליח פריים עם עזר אלהִי, ברבוי הבנים על צד ההשגחה, ואמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית, שם) ר"ל כי הערלה היה מותר לא הכרחי אבל יזיק" (מדרשי התורה לר' אנשלמה אשתרוק, ברלין תרנ"ט עמ' 23- 22).