וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃
מדרשי פילון
ומן המוֹתָר להעיר, שהלכה זו אצל הרמב"ם מושתתת על מאמרו של ר' יצחק: "אמר ר' יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו', ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך (בראשית יב, א) והדר ואעשך לגוי גדול" (ראש השנה טז, ב), כי ארבעת הדברים ודבר ה"יש אומרים" הם חמשת הדברים שברמב"ם, אבל הוא נותן טעם לדבריהם, שלפיהם אין הגלות עצמה מביאה את החוטא לידי תשובה, אלא משום שהיא גורמת לחוטא להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח, מצב נפשו זה מסבב תשובתו וכפרת עוונו.