לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃
מדרשי פילון
נראה, שבפיסקה זו מעניק לנו פילון מסורה השונה קצת ממסורתו הראשונה בנוגע ל"מנעוריו", ולפיה אין היצר הרע כולו נכנס בילד משעת יציאתו ממעי אמו, או סמוך להיוולדו, אלא שהוא מתפתח קימעא קימעא בפרקים שונים, מגיל הילדות או הנערות. גם למסורה זו נמצא רעיון מקביל בחז"ל: "ויאמר ה' אלהים הן האדם (בראשית ג, כב), זש"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר (קהלת ז, כט). לא בראו הקב"ה -שנקרא צדיק וישר- את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר למה ברא יצר הרע, שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב? אמר הקב"ה, אתה עושה אותו רע, למה, תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים, אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדֵל יצר הרע. ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב"ה, אתה עשית אותו רע! למה, תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת" (תנחומא בראשית, ז). וראוי גם לתשומת לב, שניבו האחרון של מדרש זה, היינו "ואז הוא מגדֵל יצר הרע", מביא בקיצור את רעיונו של פילון ל"מנעוריו": "כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים ונובטים וגדלים עמו בצוותא".