קהלת ט:ב ספרות בית שני: על שכל אדם ישר הוא בן חורין

[75] מדת הצדק והיושר הכתה שורש גם בפלשתינה¹גם בפלשתינה. בסעיפים הקודמים מדבר פילון על שבעת חכמי יון הידועים ועל חכמי פרס והודו המאמתים בחייהם את הכלל של חרות הצדיק. לחכמים האלה משווה פילון את האסיים שגם הם משמשים בחייהם אות ומופת לאמתותו של הפּרדוכס הסטואי, כי החכם והצדיק הוא בן חורין. אשר בסוריה²בפלשתינה אשר בסוריה. אם לדיוק: בסוריה הפלשתינאית, כי השם סוריה במובנו הרחב מקיף את יהודה ואת סוריה הכפולה (סוריה סתם וחילת סוריה). הבטוי: סוריה הפלשתינאית (Παλαιστίνη Συρια) נמצא גם אצל סופרים אחרים (הירודוט I 105, II 106, III 5. דיון קאסיוס XXXVII 15, יוסף ב"מ קדמ' ח' י' י"ג ועוד), ואין כאן מקום לתיקונים.. בארץ זו יושב חלק רב מעם היהודים הגדול והעצום. מקצתם נקראים בשם אסיים Essaioi)) ומספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה³ארבעת אלפים ומעלה. בטוי זה ὑπερτετρακισθχίλιοι נמצא גם אצל יוסף ב"מ קדמ' י"ח, א', ה'. כנראה היה ספרו של פילון לעיני יוסף ב"מ ובו השתמש, אם כי במשך הזמן שחל בין שני הסופרים האלה נשתנה היחס המספרי של הכתה האסית. מלבד הבטוי הזה עוד גם ראיות אחרות באות להוכיח, כי יוסף ב"מ השתמש בספרו של פילון.. דעתי אני, כי שמם נגזר⁴אסיים וכו'. לפי פילון נגזר השם Essaios מן hosios (חסיד), ראה סע' 91 ואבסביוס, Praep. Evang. VIII 11,1. ואם קלוזנר (היסטוריה ישראלית ב' עמ' 93) תמה: "אבל סוף סוף ידע פילון שאין זה שם יוני", הנה יש לענות שפילון גוזר הרבה שמות תנ"כיים כגון לאה, פרת וכדומה (ראה את ספרי הגרמני על הבאור האלגורי של פילון עמ' 60 ואילך), מן השפה היונית. גם במדרש מוצאים אנו אטימולוגיה יונית לשמות עבריים, כגון: "למה נקרא שמו ירמיה? שבימיו נעשתה ירושלים אירימיאה (ἐρημία – מדבר, שממה)" (מדרש רבה, קהלת פרשה א', בראש). מן המותר להוסיף שהאטימולוגיה הזו אינה נכונה. – ואשר לשם Essaios (Ἐσσαῖος) שלא נשתמר בשפה העברית הנה באות השערות שונות לפרשו: אסיא (– רופא, כי האסיים השתמשו, לפי יוסף ב"מ, בסממנים שונים לשם תרופה), סחא (טבול, ע"ש טבילותיהם), חסא (בארמית – חסיד), חשאי וכו' וכו'. מלשון חסידות (hosiotes) – והמלה היונית יצאה מעורפלת במקצת – על שום שהם מעריצי אלהים באמת ובתמים, ותחת לזבוח זבחי קודש ישאפו לקדושת הלב והמחשבה⁵ותחת לזבוח זבחי קודש וכו'. לפי יוסף ב"מ קדמ' י"ח, א' ה' לא היו האסיים זובחים בכלל, ואלה הם דברי יוסף ב"מ: "הם שולחים תשורות (מחצית השקל?) לבית המקדש, אבל אינם מקריבים קרבנות, בחשבם כי יש להם אמצעים משובחים מן הקרבנות להשיג את מעלת הטהרה והקדושה. הם מתרחקים, איפוא, ממקדש העם וכו'". מה הם האמצעים האלה? הסופר מתכון כנראה, לקדושת הלב והמחשבה הנזכרת כאן. ראוי לציון, כי השקפת אסיים זו יש שמוצאים לה סמוכין בספר קהלת ט', ב': "לזובח ולאשר איננו זובח". ויש שסוברים בכלל, כי בספר קהלת נמצא הד לתורת האסיים. ראה גם הערה לסע' 84 (ענין השבועה)..

[84] אשר לאהבתם את האלהים הנה רבות ראיות נאמנות לדבר, והן: כל ימי חייהם ישמרו על הקדושה והטהרה בכל עת ובכל שעה; אינם נשבעים כלל²⁰אינם נשבעים כלל. על זה מעיד גם יוסף ב"מ מה"י ב', ח', ו': "וכל אשר יצא מפיהם חמור בעיניהם מדבר שבועה, והם עשו סייג לבלתי השבע וכו'". רמז לאסור שבועה נמצא בפעם הראשונה בקהלת ט', ב': "הנשבע כאשר שבועה ירא". עיין בספרא קדושים פרק ח' (הוצאת וויס צ"א ע"א) על "לאו צדק והן צדק". איסור שבועה מצאתי בפירוש במדרש תנחומא הוצאת בובר, מטות אות א': "אמר להם הקב"ה לישראל, לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת וכו'". ראה גם תנחומא הוצאת בובר ויקרא אות ט"ו. ואינם מוציאים מפּיהם דברי שקר; באלהים יראו את מקור כל הטוב²¹באלהים יראו את מקור כל הטוב וכו'. הרעיון שד' הוא רק מקור הטוב נמצא תכופות אצל פילון. (ראה למשל "על בלבול השפות" סע' 179). השווה גם ספרא בחוקותי ד' (הוצאת וויס קי"א ע"ב): "אין הרעה יוצאת מלפני לעולם וכה"א מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב". בלא ליחס לו כל רעה. אהבתם למוסר יוכיחו נבזה שהם שונאים בצע ובורחים מפּני הכבוד וחיי-החמדה, כובשים את יצרם ושולטים בתאוותיהם. מלבד זאת יסתפקו במועט, יחיו חיי צניעות ופשטות, ויתרחקו מן המותרות. הם מצטיינים במדת דרך ארץ²²במדת דרך ארץ, הנני גורס τό κόσμιον תחת τό νόμιον לפי תקונו של מנג'אי. ושקול הדעת ובמעלות כיוצא בהם. מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרֵע הן: חבת הבריות, שויון הזכויות, ועל כולן – שתוף החיים.