תהילים כז:יד ספרות בית שני: מדרשי פילון

ובתרגום אונקלוס שתי נוסחאות: "ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא די"י", "ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה"'. וברד"ק מביא את שתי הנוסחאות מתרגום אונקלוס: "ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות, יש נסחא בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פירש הענין אז הוחל לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב" (עיי"ש). לפי נוסח זה, מדובר כאן בשבחו של אנוש, שבימיו התחילו להתפלל לה'. ובפירוש רס"ג על התורה כעין פילון: "שהוא (אנוש) היה הראשון בימיו שהכיר בוראו והתחיל להתפלל ולקרא ולהתחנן אל ה', ולכן נאמר ויקרא בשם ה"' (גנזי שכטר, כרך א עמ' טו). ובאבן עזרא: "והוא מגזרת תחלה, והטעם שהחלו להתפלל", וכן ברשב"ם. והאברבנאל מפרש את דברי האבן עזרא: "והראב"ע פירש לשבח, שבימים האלו החלו בני אדם להזכיר את יוצרן, ולכוין מעשיהם ותפלותיהם לשמו, והוא באמת הנראה מפשט הכתוב וכו', שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרא בשם ה' בכל מעשיהם, לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת היו משערים במציאות האל, הנה לא היו קוראין ומתפללים אליו, כי בימי אנוש התחילו בזה, ומאנוש נמשך לקינן ומדור אל דור". פירוש זה, ש"הוחל" לשון תפילה, הוא כעין רעיונו של פילון, אלא כאן שהאדם מייחל, וכאן הוא מתפלל, אבל גם תקווה הוא מלשון תפילה: "שישראל מקווין בבתי כנסיות" (פרקי דרבי אליעזר, ל). "א"ר חמא ב"ר חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה"' (ברכות לב, ב).