יִֽירָא֥וּךָ עִם־שָׁ֑מֶשׁ וְלִפְנֵ֥י יָ֝רֵ֗חַ דּ֣וֹר דּוֹרִֽים׃
מדרשי פילון
כעין רעיון זה נמצא במדרש הנעלם. בקשר לפסוק על נטיעת גן בעדן, מדובר שם על נתינת החכמה לאדם: "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. ר' יוסי ור' חייא אמרי תרוויהו, כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל (שיר השירים ו, יא), ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו שלא בראו הקב"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו, ולא ילך אחרי ההבל. דא"ר יוסי א"ר חייא, כד ברא קב"ה לבר נש אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי ביה, וא"ל אנא עביד לך בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא בגיני, אנא לעילא ואנת לתתא. ועוד, אנא יהיב בך נשמתא למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין, הוי זהיר לאסתכלא ביקרי, הוי זהיר למעבד פקודי, ובר מני לא יהא שולטנא יקירא כוותך. ומנ"ל דאתריה ביה ואזהיר ליה ע"ד, הה"ד (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסוד מרע בינה, כלומר כשתחול יראתי עליך, אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל וכו'. אמר רב יהודה, בכל יום ויום בת קול יוצאת מלמעלה, ואימתי בזמן שהחמה זורחת, ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי" (מדרש הנעלם בראשית יז, ג-ד). מדברי המדרש הנעלם נראה, שבזמן שהשמש זורחת אזי בא האדם לשבח לבורא, כי אז רואה בעיניו את הבריאה. ולהלן שם דעת ר' אלעזר, ש"אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה, דכתיב (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש", ואולי כוונתו, שלאחר שראה האדם בעיניו במשך כל היום את מעשי הבריאה, אזי בסוף היום הוא בא לשבֵּחַ לה'56* אמנם, בירושלמי ברכות ד, א: "ר' יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה, כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום. א"ר יוסי בר חנינא, ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה" וכו', ובפני משה פירש, שהכוונה לשחרית. ובבבלי שבת קיח, ב: "א"ר יוסי, יהי חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה" וכו', בברכות כט, ב: א"ר יוחנן, ובשני המקומות פירש רש"י שהכוונה לשניהם, לנץ החמה ולשקיעתה. וברשב"א ברכות שם, בשם יש מפרשים, שהכוונה לתפלת המנחה..