כַּחֹ֤מֶץ ׀ לַשִּׁנַּ֗יִם וְכֶעָשָׁ֥ן לָעֵינָ֑יִם כֵּ֥ן הֶ֝עָצֵ֗ל לְשֹׁלְחָֽיו׃
תלמוד ירושלמי שבת
הלכה: ד׳. כָּתוּב כַּחוֹמֶץ לַשִּׁינַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּרַ בָּא. כְּחוּמְצָן שֶׁלְפֵּירוֹת הִיא מַתְנִיתַא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵה. וְאֲפִילוּ תֵימַר בְּמַתְנִיתִן. טַב לְבִישְׁתַּא וּבִישׁ לְטַבְתַּא.
תענית
אמר עולא הא דרב חסדא קשיא (משלי י, כו) כחומץ לשינים וכעשן לעינים ומה במקום שאינו שואל מזכיר במקום ששואל אינו דין שיהא מזכיר
קידושין
נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת אמר עולא הא דרב הונא (משלי י, כו) כחומץ לשנים וכעשן לעינים השתא ומה התם דקידושי דאורייתא אמרת לא אכלה הכא לא כל שכן