תלמוד ירושלמי שבת
כַּיּוֹצֵא בוֹ לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה כול׳: תַּנֵּי. רִבִּי שִׂמְעוֹן בֶּן לָֽעְזָר אוֹמֵר. רְאֵה עַד אֵיכַן פָּֽרְצָה טַהֳרָה. שֶׁנֶּאֱמַר כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֙ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרוֹץ לָרוֹב. וּבֵית֙ אֲב֣וֹתֵיהֶ֔ם פָּֽרְצ֖וּ לָֽרוֹב: שֶׁלֹּא גָֽזְרוּ לוֹמַר שֶׁלֹּא יֹאכַל טָהוֹר עִם הַטָּמֵא. אֶלָּא אָֽמְרוּ לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה. הָא זָב עִם מְצוֹרָעַת מוּתָּר. וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָֽהֳל֖וֹ וְלֹא מִחוּץ לְאָֽהֳלָהּ. מְצוֹרָע עִם זָבָה אָסוּר. מְצוֹרָע עִם מְצוֹרָעַת אָסוּר.