תלמוד על הושע 5:7

ברייתא פעם אחת היו זקנים יושבים עברו לפניהם שני תינוקות אחד גלה את ראשו ואחד כסה את ראשו זה שגלה ראשו ר׳ אליעזר אומר ממזר ר׳ יהושע אומר בן הנדה ר׳ עקיבא אומר ממזר ובן הנדה אמרו לו עקיבא איך מלאך לבך לעבור על דברי (חבריך) [רבותיך] אמר להם אני אקיימנו הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא יושבת ומוכרת קטנית בשוק אמר לה בתי אם תאמר לי דבר זה שאני אומר לך הריני מביאך לחיי העולם הבא א״ל השבע לי היה ר׳ עקיבא נשבע בשפתותיו ומבטל לו בלבו א״ל בנך זה מה טיבו א״ל כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני ועברתי את זה נמצא אותו תינוק ממזר ובן הנדה אמרו גדול היה ר׳ עקיבא שהכחיש את (רבותיו) [חבריו] באותו שעה אמרו ברוך שגלה סודו לעקיבא בן יוסף: [גמ׳] ור' עקיבא מן התורה מנא ליה דכתיב בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו ואין בגדו אלא זנות שנאמר אכן בגדה אשה מרעה ואין זר [האמור] כאן אלא ממזר: אחד גלה ראשו ש״מ גלוי ראש עזות תקיפא הוא: היה ר׳ עקיבא נשבע בשפתיו היכי עביד ר׳ עקיבא הכי. והכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ולא בלב ואין צריך הלב אלא דמשתבע לה כר׳ יוחנן דאמר לאלהי ישראל מייתינא לך, ואפילו הכי מבטל בלבו: ובעלני שושביני. מנא נפל כדתניא בראשונה היו השושבינים ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים בו כדי לשמש את החתן ואת הכלה בחופה כד חזא בעל דנדה הוה פירש ממנה. ומי מוקמי שושבינין חשודים אלא איהו דסרכא עליה: אמרו גדול היה רבי עקיבא וכו׳. קרי להו רבותיו וקרי להו חבריו כיון דחזו דקא גבר עלייהו הוו להו חבריו:

רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עֲדָתוֹ שֶׁלְּיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אֵין לָהֶן חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא. מַה טַעַם. בַּֽײ בָּגָ֔דוּ כִּֽי־בָנִ֥ים זָרִ֖ים יָלָד֑וּ עַתָּ֛ה יֹֽאכְלֵ֥ם חוֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶֽם.

יש נושא אשה לשום זנות. ויש נושא אשה לשום ממון ויש נושא אשה לשום גדולה. יש נושא אשה לשם שמים: הנושא אשה לשום זנות עליו הכתוב אומר (הושע ה׳:ז׳) בה׳ בגדו בי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. חדש נכנס וחדש יוצא וממונן כלה. והנושא אשה לשום גדולה. לסוף שמורידין אותו מגדולתו. והנושא אשה לשם שמים סוף שיוצאין ממנו בנים שמושיעין את ישראל.