תלמוד על משלי 2:5

מִיכָּן הָיָה רִבִּי פִינְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר. זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת. נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טַהֳרָה. טַהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָּׁה. קְדוּשָּׁה לִידֵי עֲנָוָה. עֲנָוָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְ. יִרְאַת חֵטְ לִידֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ לִידֵי חֲסִידוּת. חֲסִידוּת לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים. תְּחִיַּת הַמֵּתִים לִידֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב. זְרִיזוּת לִידֵי נְקִיּוּת. וְכִלָּה וְכִיפֵּר. נְקִיּוּת לִידֵי טַהֳרָה. וְכִפֶּ֥ר עָלֶי֛הָ הַכֹּהֵן֭ וְטָהֵֽרָה. טַהֳרָה לִידֵי קְדוּשָּׁה. וְטִֽיהֲרוֹ וְקִידְּשׁוֹ. קְדוּשָּׁה לִידֵי עֲנָוָה. כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִישָּׂא שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ. עֲנָוָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְ. דִּכְתִיב עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר. מַה שֶׁעָשָׂת חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ עָשָׂת עֲנָוָה עֵקֶב לְסוּלְייָסָהּ. דִּכְתִיב רֵ֘אשִׁ֤ית חָכְמָ֨ה ׀ יִרְאַ֬ת יְי. וּכְתִיב עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְי. יִרְאַת חֵטְ לִידֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. דִּכְתִיב אָ֗ז תָּ֭בִין יִרְאַ֣ת יְי וְדַ֖עַת אֱלֹקִים תִּמְצָֽא׃ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ לִידֵי חֲסִידוּת. דִּכְתִיב אָ֤ז דִּבַּ֪רְתָּֽ־בְחָ֡זוֹן לַֽחֲסִידֶ֗יךָ. חֲסִידוּת לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים. דִּכְתִיב וְנָֽתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִֽחְיִיתֶ֔ם. תְּחִײַת הַמֵּתִים לִידֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב. דִּכְתִיב הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שׁוֹלֵחַ לָכֶ֔ם אֵת֭ אֵלִיָּ֣ה חַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְי הַגָּד֭וֹל וְהַנּוֹרָֽא וְהֵשִׁ֤יב לֵֽב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִי֭ם עַל־אֲבוֹתָ֑ם. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר. כָּל־מִי שֶׁהוּא קָבוּעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאוֹכֵל חוּלָיו בְּטַהֳרָה וּמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ וְקוֹרֵא אֶת שְׁמַע בַּבּוֹקֶר וּבָעֶרֶב מוּבְטַח לוֹ שֶׁהוּא מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. על התורה כיצד הרי הוא אומר (הושע ו) חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאישים שנאמר (ויקרא א) והקטיר הכהן את הכל המזבחה ובמקום אחר הוא אומר (ש״א ז) ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה׳ ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום שנאמר (משלי ב) אז תבין יראת ה׳ ודעת אלהים תמצא. מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח שני ת״ח שיושבים ועוסקים בתורה ועברה לפניהם כלה או מטה של מת אם בידן כדי צרכן אל יבטלו ממשנתן ואם לאו יעמדו וישנו ויקלסו לכלה וילוו למת :

הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וְשָׁכַח שֶׁל שַׁבָּת וְהִזְכִּיר שֶׁל חוֹל. רִבִּי חוּנָא אֲמַר אִיתְפַּלְּגוּן רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב וְרַב שֵׁשֶׁת. חַד אָמַר חוֹתֵךְ אֶת הַבְּרָכָה. וְחָרָנָה אָמַר גוֹמֵר אֵֶת הַבְּרָכָה. הַכֹּל מוֹדִים בְּחוֹנֵן הַדַּעַת שֶׁהוּא גוֹמְרָהּ. וָתָא כְּרִבִּי דְּרִבִּי אָמַר תְּמִיָּה אֲנִי הֵיאַךְ בִּטְּלוּ חוֹנֵן הַדַּעַת בְּשַׁבָּת. אִם אֵין דֵּיעָה מְנַיִן תְּפִילָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק גְּדוֹלָה הִיא הַדֵּיעָה שֶׁהִיא מְמוּצַּעַת בֵּין שְׁתֵּי הַזְכָּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֵל דֵּעוֹת ײ֨. אִית דִּבְעֵי מַשְׁמְעִינָהּ מִן הַדָּא אָז תָּבִין יִרְאַת ײ֨ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא.