תלמוד על שמות 29:18

כֵּינִי מַתְנִיתָה. הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה וּשְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל. אָמַר רִבִּי יוֹחָנן. טַעֲמָא דְבֶן עַזַּאי. וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת־כָּל־הָאַ֙יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כִּמְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי מָנָא. פָּשַׁט רֹאשָׁהּ. עָקַר רַגְלָהּ.

[גמ׳] ר׳ מאיר אומר. ת״ר מעשה בר׳ מאיר שהלך למקום אחד שאלו זקן אחד מהו שכתוב ריח ניחוח אשה לה׳ לא היה בידו נכנס לבית המדרש ושאל א״ל כאן בעוסקים לשמה וכאן בעוסקים שלא לשמה. ולר׳ מאיר אדתני כל העוסק בתורה לשמה לית ליה הא דא״ר יוחנן ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי לא על ע״ז ולא על גילוי עריות ושפיכות דמים אמר הקב״ה לא הגליתי את ישראל אלא בשביל שעזבו את תורתי שנאמר אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו. האותי עזבו למה תורתי לא שמרו מכאן אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי קאמר בשיטת ר׳ עקיבא דתניא ר׳ עקיבא אומר כל הקורא שלא לשמה נוח לו שאילו נהפכה שליתו על פניו שנאמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם כל הקורא לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה עצמו שנא׳ ועשיתם אותם. מתיבין תיובתא למילי דר׳ יוחנן מפני מה חרבה ירושלם בראשונה מפני ע״ז ובאחרונה מפני שנאת חנם הא לית בה תרתי אמר לך ר׳ יוחנן האי הקב״ה הוא דקאמר הכי אותי עזבו מה טעם דתורתי לא שמרו. הא אילו תורתי שמרו אותי לא עזבו. ואי משום דקא מקשית בית שני שאני שנאת חנם דחמיר טפי מע״ז ומנא לן דכתיב חבור עצבים אפרים הנח לו בזמן שהם מתחברין ואפי' לעצביהם הנח להם. חלק לבם עתה יאשמו. אי הכי בראשון אמאי שאני בית ראשון דהוה מאריך להם מימות רחבעם. ואי בעית אימא ראשון נמי משום חלק חרב. ת״ר כל השונא כאילו הורגו שנאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו הא אילו היה ספק בידו היה הורגו.

תרי הוא כתיבי