וְלֹא־יִקַּ֨ח הַנָּשִׂ֜יא מִנַּחֲלַ֣ת הָעָ֗ם לְהֽוֹנֹתָם֙ מֵאֲחֻזָּתָ֔ם מֵאֲחֻזָּת֖וֹ יַנְחִ֣ל אֶת־בָּנָ֑יו לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָפֻ֣צוּ עַמִּ֔י אִ֖ישׁ מֵאֲחֻזָּתֽוֹ׃
Pemimpin itu tidak boleh mengambil apa pun dari milik pusaka rakyat dengan menindas mereka dan merampas tanah milik mereka. Dari tanah miliknya sendirilah ia harus memberikan warisan kepada anak-anaknya, supaya umat-Ku tidak tercerai-berai, masing-masing dari tanah miliknya.
שד"ל
וגר לא תונה: ענין עושק שהחזק עושק את החלש, שיודע שאין רב ריבו ומחזיק בידו, והוא בדברים שבממון, ככתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (ויקרא כ"א י"ד), ולא יונו עוד נשיאי את עמי (יחזקאל מ"ה ח'), ולא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחזתם (שם מ"ו י"ח), וכן ההונאה שבל"ח גם היא בממון, אלא שאומרים ג"כ הונאת דברים על כל מאמר המכאיב את שומעו, ופירשו (ב"מ דף נ"ח) לא תונה האמור כאן בהונאת דברים, מפני שכבר נצטוינו שלא להונות את אחינו בממון בפסוק וכי תמכרו ממכר וגו'. אעפ"י שאין מכאן שום ראיה לפירוש הכתוב, שהרי כמה פעמים נכפלה האזהרה על הגר; והנכון כמו שאמרו במשנה (שם) כשם שהונאה במקח וממכר כך הונאה בדברים, כלו' שעיקר ההונאה הוא במקח וממכר, אבל גם הונאת דברים היא דבר מכוער וראוי להזהר ממנה; והנה דבר הכתוב בהווה, כי הגר אין לו קרובים שיחזיקו בידו, וכמו שאמר אח"כ כל אלמנה ויתום לא תענון.
מלבי"ם
אל תונו איש את אחיו: פעל ינה נמצא על ב' דברים: "וגר לא תונה ולא תלחצנו", שהלחיצה בממון ואונאה בדברים. ועל אונאת ממון – "להונותם מאחזתם" (יחזקאל מ״ו:י״ח). וכאן שכתוב ב' פעמים, הראשון על אונאת ממון והשני על אונאת דברים. ומ"ש (במשנה ה) עד סוף הפסקא מועתק ממשניות בבא מציעא (פרק ד משנה ג ד ה ו) ופירושו ארבעה מעות כסף, אם היה המקח בדמי סלע שהיא כ"ד מעות, דהשתא הויא מקח שתות למקח. ומ"ש עד מתי מותר להחזיר? ר"ל וליכא מי שפרע אם חוזר מן המקח (כי משניות אלה כר' יהודה הנשיא שיכול לחזר מן המקח כמ"ש בסוף משנה ו). ומ"ש במשנה ו' אחד לוקח ואחד מוכר כמ"ש "וכי תמכרו..או קנה..אל תונו". מי שהוטל עליו פירושו מי שנתאנה. ומתניתין ר' יהודה הנשיא ולית הלכתא כוותיה, רק באונאה שתות – קנה ומחזיר אונאה. ומ"ש במשנה ז כמה תהיה הסלע חסרה? רצונו לומר מטבע היוצא ותמיד היא שוחק וחסר, כמה תחסר ואם הוציאה לא יהא בה אונאה. והוא לר' מאיר אחד מכ"ד, ולר' יהודה אחד מי"ב, ולר' שמעון שתות. ומ"ש במשנה ח ואם היה מכירה פירושו אם חסיד מקבלה ממנו, ואם לא רצה לקבל אין לזה אלא תרעומת. ומ"ש ונותנה למעשר שני היינו סלע חסרה נותנה למעשר שני בשויא ואינו חושש משום אסימון, כי שם מטבע עליו. דמי שאינו לוקחה בשויא, בתורת מטבע, אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה.