Chasidut su Esodo 29:33

ויצא יעקב מבאר שבע כו' (בראשית כח, י), עד סוף הפרשה. ויבואר בזה מה שאנו קורין לנס דחנוכה בשמן לשון חנוכה. כי חנוכה הוא מלשון חינוך. ותוכן הדברים, דמצינו בתורה גבי חינוך הבגדים של כהנים שנאמר (שמות כט, לג) למלא את ידם לכהן כו', דהנה כל דבר אשר נעשה מקום להשראת הקדושה עליונה צריכה מקודם לעשות כלי והכנה ובית קיבול שיהיה מקום להקדושה הבאה אחר כך לשרות בדבר ההוא וזה נקרא חינוך כמו שמחנכין הנער במצות שיהא כלי מזומנת לקבל השראת הקדושה שחל עליו בעת גדולתו. והנה יעקב אבינו הסתכל ביחוד עליון מראשית המחשבה וראה שיסוד כל העולמות הוא כנסת ישראל כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלה במחשבה בראשית ברא וכו', בשביל ישראל שנקראים ראשית, והם נקראים אבן הראשה שממנו הושתת עולם, כי הם יסוד כל העולמות עליונים ותחתונים ובמחשבה שם נקרא אבן הנ"ל בלשון יחיד, כי שם נתאחד כללות ישראל באחדות האמיתי במזל עליון. והנה יעקב אבינו נתן שכלו ומחשבתו והניח מוחו על זה הענין שהשתוקק יעקב אבינו להוציא הדבר מכח אל הפועל משורש אשר משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד) אל התפשטות לנטוע כנסת ישראל בנין שלם בכל ענינם בשנים עשר שבטי י"ה המכוונין נגד י"ב גבולי אלכסון ולהיות המרכבה שלימה מששים רבוא ישראל כמאמר חכמינו ז"ל אין השכינה שורה פחות מששים רבוא ישראל, ולהיות קומה שלימה מאברים ופרקים ולהיות הכל מכוון כנגד העולמות ואורות העליונים ולהוציא זה האבן מן הכלל אל הפרט על זה הניח יעקב אבינו מוחו וראשו. וזהו שהכתוב מכנה שיעקב הניח ראשו על האבן, זה כינוי שהניח מחשבתו ושכלו על אבן הראשה הנ"ל. אך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שבוודאי שכב על האבן ויצק עליו שמן כמו שמבואר בכתוב, רק שרמז יעקב במחשבתו וכוון על דבר אחר על אבן הרוחני היא ראשית המחשבה הוא פינת יסוד העולם להיות מקושר אל המעשה בכל ענפיו ופרטיו להיות בנין מפואר מחדרים ומפלטרין שממנו כמה וכמה צדיקים ולומדי תורה זה היה עבודת יעקב והסתכל באחדות של כנסת ישראל עד סוף כל הדורות ואחר כך ראה יעקב ברוח קדשו הירוס של כנסת ישראל וחורבן בית המקדש וגודל החרון אף והדינים שעברו על ישראל:

ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו (בראשית ט ב), כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט ג). להבין למה נאסר הבשר לאדם והותר לבני נח מן אז והלאה (סנהדרין נ"ט ע"ב), ועיין בעקרים מאמר שלישי פרק ט"ו ותמצא נחת, ועיין באלשיך ובמפרשי התורה. וגם אני אענה חלקי ליתן טעם לשבח, ועל פי זה יתורץ גם כן הא דקשה לי למה הוצרך לומר ומוראכם וחתכם וגו' בכל אשר תרמש האדמה וגו' בידכם ניתנו, כיון שכבר נאמר לאדם הראשון ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' (בראשית א כח). בהקדם לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל (תהלים כג א) ה' רועי לא אחסר. וקשה לכאורה מאי רבותיה ומה אשמועינן בזה. והנ"ל בהקדים לפרש פסוק (משלי א' י"ז-יט) (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף, (משלי א יח) והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם, (משלי א יט) כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ויש לדקדק טובא. (א), מה חידש שלמה בחכמתו וברוח הקודש בזה, מי לא ידע דהעופות לאו בני דעת נינהו שידעו שהרשת פרושה לצידן. (ב), מה שאמר והם לדמם יארובו, ודאי דהא פשיטא ומה אשמועינן דבמה שאמר כי חנם מזורה הרשת וגו', די דאמת דרשת פרושה לצודן מי לא ידע בזה. (ג), כפל הענין במלות שונות לדמם יארובו יצפנו לנפשותם. (ד), מה הוא הענין של יצפנו, וכי הפורשים הרשת ומצודה מטמינים עצמם. (ה), למה כתיב אצל יארובו לדמם, ואצל יצפנו כתיב לנפשותם. (ו), למה מהפך הסדר, דכמו שאמר לדמם יארובו הנשוא קודם הנושא, הכי נמי ראוי לומר לנפשותם יצפנו כיון דענין אחד הוא. (ז), מה שאמר כן אורחות כל בוצע בצע וגו', יש להבין איך הנמשל דומה אל המשל. (ח), מה שמסיים את נפש בעליו יקח, ופירשו רז"ל (ב"ק קי"ט ע"א) נפש של עצמו, איך יומשך לזה המאמר. (ט), למה קורא להו בעל כנף, עוף כנף ראוי לומר, כמו שנאמר בפרשת בראשית (א כא), או כנף סתם, דמשמע נמי כל מין שיש לו כנף. (י), ועל כולם גדלה התימה במה שדרשו רז"ל על הפסוק הזה (במסכת סוטה דף ל"ח:) וז"ל הגמרא שם: ואמר ר' יהושע בן לוי מנין שאפילו עופות מכירין בצרי עין, שנאמר כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף, (פירש רש"י (ד"ה כי) לעיל מניה משתעי בצרי עין נארבה לדם וגו', וכך דרכם של צדיקים לזרות חטים ושעורים ברשתם כדי שיבואו העופות לאכול, ואלו צרי עין מאבדין מזונות שזורים ברשתם בעיני כל בעל כנף, שאף הן מכירין בהן ואין נהנין ממזונותיהם, עד כאן דבריו). ויש לתמוה הרבה, מי נתן לשכוי בינה ולשאר עופות בזה שיהיו מכירין בצרי עין, ושידעו שהפורש רשת הזה הוא צר עין, ואין זה אלא נביאות, ואיזה דרך יגיע רוח ה' לנבא כל מיני עופות, וכי הם במדריגה יותר גדולה מבני אדם שהם כולם נביאים, וכמו דמקשה הגמרא (פסחים ט' ע"ב) וכי חולדה נביאה היא, עיין שם. (יא), איך יתפרש הקרא לדרשת רז"ל והם לדמם יארובו וגו', וגם הפסוק כן אורחות כל בוצע בצע לפירוש זה. ומקודם נבאר כונת רש"י דכתב דהקרא איירי בצרי עין, דכתיב נארבה לדם, ר"ל דכיון דחומד בשל אחרים להרוג כדי לגזול, מכל שכן דעינו רעה בשלו, וכעין שכתב רש"י בפרשת יתרו (שמות יח כא) שונאי בצע, שאף ממון שלהם שונאים בדין, עד כאן. ור"ל אם כן מכל שכן דאינו חומד בשל אחרים לקבל שוחד, ואם כן הכי נמי ההיפך בהיפך, וזה פשוט. ונקדים עוד, דכבר נודע בין החיים מפי חכמי אמת דיש נפשות מתגלגלים בבעלי חיים שאינם מדברים. ועוד איתא בספרי חכמי אמת, דאף דנשמה דמגולגלת באדם, אינה יודעת ואינה זוכרת כלל בהיותה בגוף האדם למה היא באה ולמי היתה בגלגול הקודם. אבל הנשמה המגולגלת בבעלי חיים שאינם מדברים, יודעת וזוכרת משל מי היא ואת אשר עותה ואת אשר נגזר עליה. ונ"ל ליתן טעם לזה שהנשמה המגולגלת בבעלי חיים שאינם מדברים, יודעת וזוכרת מהותה ואיכותה, והמגולגלת באדם אינה יודעת. טעם א' טבעי, וטעם אחד חיובי. הנה הראשון נאמר, כי נשמת אדם בהיותה בגוף בעלי חיים שאינם מדברים, לא תתחבר עמו בכל מכל כל, כי לא לו יעדה מששת ימי בראשית ולא בן זוגה היא, על כן אינה מתערבת בכחותיו ואיננה כמו גוף בגוף, רק היא כעצם פרדי, וכשכל נבדל עומדת בעצמותה, רק במאסר היא אסורה לפי עונש הקצוב לה, לכך זוכרת בימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם את אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה. מה שאין כן כשמתגלגלת בגוף אדם, דיש לה התחברות עם גופו וכחותיו, כי חברן היוצר מתחלה מעת הבריאה להיות גוף אדם והנפש אחד ובן זוגה הוא, על כן היא מתמזגת ומתבלבלת בכחות הגוף ואינה בעצם נפרד, על כן לא תיצץ מחרכה להבין ערכה, זאת היא טבעי הנלענ"ד. וטעם חיובי הוא שכן חייבה חכמתו ית', לפי שכבר נודע שאין רצון ובחירה רק באדם לבדו, ואם כן כל המתגלגלין בבעלי חיים שאינם מדברין, אינו למען שיתקן הנשמה את עצמה בבחירה, כי אין לה בית יד וכלי הפועל בבחירה ורצון, וכל אשר הוא עושה פעולת הבהמות אשר לו היא מוכרחת לעשות עמו, רק עיקר שכינתה בבעל חי הוא על דרך עונש, ועונש גדול הוא ר"ל שישכון נפש האדם בזוהמה עם טיט החומריות הבעל חי, ואם כן למה ינטל ההכרה והזכרון, והרי על ידי מה שמכרת עצמותה וזוכרת הדר יקרת כבודה מקדם, צערה גדול מאד ועונשה רע ומר, וכשיכלה זמן הנקצב לה להיות בגוף הבעל חי, אם תזכה תגיע למי שיתקן אותה כפי הצורך. אבל כשהיא בגוף האדם בעל בחירה, עיקר כונת הגלגול שיתקן עצמו בבחירה ורצון, ולא על דרך העונש כי אדם הוא, ואם כן אם תהיה זוכרת כל אשר עבר עליה, תהיה ממש מוכרחת לטוב ותעדר הבחירה, וכמו ששוכחת הכל בבואה לזה העולם פעם הראשון. וזה כונת רז"ל באמרם בא מלאך וסטרו ומשכחו כל התורה (נדה למ"ד ע"ב), והיא על דרך המליצה, ור"ל דהנשמה שהיא חלק אלקי ממעל, לא היה לה להשתנות תיכף כרגע לשכוח תיכף כל אשר בשמים ממעל וכאלו לא היתה כלל שם, אלא דהוא בהשגחה. ואפשר דפעולה זו נעשית על ידי מלאך כפשט אמרם ז"ל, והוא גם כן מטעם זה שלא תבטל הבחירה, אם כן הכי נמי בגלגול, וזה טעם נכון וברור בעזר השי"ת. והנה הגאון בעל תבואות שור כתב בספרו בכור שור מסכת ב"ק דף צ"ב ע"ב שם בגמרא כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא י"ג), דהוא על פי שאמרו בסנהדרין דף ק"ח (ע"ב) שדירתן של עופות טהורים אצל צדיקים. והענין הוא על פי המבואר בכתבי האר"י זצוק"ל דנשמתן של רשעים מגולגלין בעופות טמאין, ויש נשמות צדיקים אשר צריכין איזה תיקון לפי מעשיהם ומתגלגלים בעופות טהורים, ועל ידי שנשחטים שחיטה כשירה בברכה ומכסים דמם בברכה, זהו תיקונם. ולכן נ"ל דמה שאמרו דדירתן אצל הצדיקים, היינו שבאותן עופות טהורים יש גם כן נשמת איזה צדיק, ולכן מתקרב אל הצדיקים דהוא מינו. ותו דחפץ להתקרב לצדיק שישחט אצלו בכשרות ויכוסה דמו, כי ירא לנפשו שלא יבא ליד רשע וינבל אותו ויבטל התיקון. והיינו דקאמר קרא כל עוף למינו ישכון, וקשיא ליה הא חזינא עופות טהורים דלאו למינו ישכון רק מתכוין לשכון עם הצדיקים. ומתרץ ההיא משום ובן אדם לדומה לו, פירוש הבן אדם המגולגל באותו עוף, הוא המתקרב לדומה לו כמ"ש, וק"ל עכ"ל הזהב. היוצא מזה דנשמה המגולגלת בעוף היא כשכל נבדל, ויודעת ומשגת בטוב הבריות לענין מה שצריך לה, ובפרט לפי מה דמבואר בכתבי המקובלים דעם כל מגולגל יש ממונים תמיד אתו עמו לענשו ולזכרו, ולכך הנשמה מברחת את גוף העוף מיד רשע כדי שלא יפגמנה. והנה אם הרשע הוא אינו צר עין ומכניס אורחים וכדומה, יש לה קצת פתח תקוה, דהנה באמת גם הרשע הזה אינו חשוד לנבל בידים, דהחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה, כמו דקיימא לן ביו"ד סי' ב' חוץ מעבודה זרה ושבת, עיין שם. אך דעיקר התיקון הוא אכילת הבשר בקדושה וטהרה ובברכה לפניה ואחריה, ולכך נאמר בהקרבנות (שמות כט לג) ואכלו אותו אשר כופר בהם, ודרשו רז"ל (פסחים נ"ט ע"ב) מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. דהוא על פי מה שאבאר בפרשת וירא דהא דענין הקרבנות מכפר, דהיינו שיקריב נפש בהמה, ויועיל לכפר על האדם מאשר חטא על הנפש, נצמח מעקדת יצחק דנשאר קיים לרושם לעד ולנצח, ואם כן כמו דמצינו שם באילו של יצחק דפרח בו לפי שעה רוחו של יצחק, הכי נמי בכל מקריב קרבן בכונה הראוי, ולכך כמקריב את עצמו יחשב. ולכך הכהנים אוכלים הבשר בקדושה, והבעלים מתכפרים דבזה מתוקן נפשם שמתגלגלת לפי שעה בבעל חי הזה, כנ"ל ברור ואמת. ולכך אמרו רז"ל (ברכות נ"ה ע"א) שלחנו של אדם דומה למזבח, שהוא ממש ענין המזבח לתקן נפשות המגולגלים כנ"ל. והנה אם הרשע הוא האוכל, בודאי הנפש אשר בדומם צומח חי הנאכל צווח נתנני ה' בידי לא אוכל קום (איכה א יד), כי על נפשו לא חייס ופגמה וקלקלה, ואיך יתקן נפשות אחרים, מה שאין כן כשהאוכל הוא איש צדיק. והנה אם זה הרשע אינו צר עין, אף בבא העוף לידו יש לה פתח תקוה אולי יאכילה לאורח או לעני צדיק, מה שאין כן כשהוא צר עין ואינו נותן לאחרים, אז תברח ממנו בכל היכולת מטעם האמור. ועל פי זה מבואר דברי רז"ל שאמרו אף עופות מכירין בצרי עין, היינו עופות הללו שיש בהם נשמות מגולגלין, בורחין מרשעים שהם צרי עין בכל היכולת מטעם האמור. ועל פי זה יתבאר המשך הפסוקים בהשכל בעז"ה, כי הנשמה המגולגלת בעוף ראוי שתקרא בעל כנף, שהיא הבעל של המין כנף ההוא, ולכל אשר תחפוץ תטנו להגיע ליד איזה אדם או לברוח ממנו, וכמו שפירש בעשרה מאמרות הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, ר"ל הבעלים של הבהמה הנקרבת שהיא הגלגול, עד כאן דבריו והבן. והנה הנפש המגולגלת אינה חוששת על חיי הגוף, ואדרבה משתוקקת מתי ישחט ויתוקן. ויבוארו דברי שלמה המלך ע"ה שאמר בא וראה גנות של הרשעים הללו האומרים נארבה לדם, שאף העופות בורחין מהם אם יפרשו רשתם, כי בודאי רשעים גמורים המה וגם צרי עין כמ"ש לעיל. וזהו כי חנם מזורה הרשת, כפירוש רש"י בסוטה שהוא בחנם שאין העופות באים, ומפרש מי הם העופות שהרשת פרושה לחנם נגדן בעיני כל בעל כנף דייקא, כמ"ש שהבעלי כנף הם רואין שהפורש רשת הוא רשע וגם צר עין, ואין לה פתח תקוה אם יגיעו לידו ובורחין. ושמא תאמר כי לכך בורחין כי לא תרצה באבוד הגוף שישפך דמו, לזה אמר והם, ר"ל הבעלי כנף לדמם יארובו, ר"ל שלזה יארובו שישפך דמם כדי שיתוקנו מהר ויצאו ממאסרם, אך יצפנו לנפשותם, ר"ל שמה שנטמנים העופות מן הרשע הזה, הוא בשביל נפשותם דייקא ולא בשביל גופם ועורם, ומפרש הטעם שיצפנו לנפשותם, כי כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, היינו נפש של עצמו, ואם על נפשו לא חס ופוגמה, איך יתקן של אחרים, כנ"ל נכון ואמת בס"ד ביאור הכתובים הנ"ל ודברי רז"ל הנ"ל במסכת סוטה. ועל פי זה נ"ל לפרש נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים (תהלים קכד ז), ר"ל נפשינו אשר היא כצפור, ר"ל דהיינו בבחינת צפור שמגולגלת, נמלטה מפח יוקשים, והבן. ונקדים דברי היערות דבש במ"ש על המאמר (שבת ק"מ ע"ב) בעניותי לא אכלי ירקא וכו', ומה שפירשתי בפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו וגו', (תמצאנו בפרשת בראשית בביאור המדרש בפסוק (בראשית א יא) ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא, עיין שם). והנה בשער הקדושה מבואר ענין רוחניות המאכל, כי שם הויה ב"ה הוא הכל, ויש בכל דבר כח שם הקדוש הזה, וממנו ניזון האדם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, כי י"ה עם שמי הוא שס"ה, ו"ה עם זכרי היא רמ"ח, עד כאן דבריו. ונמצא לפי זה הניזון מרוחניות המאכל, הוא הניזון משם הויה ב"ה, והשם הקדוש הזה הוא הרועה ומפרנסו. וכבר ביארנו בפסוק הנ"ל צדיק אוכל לשובע נפשו וגו', שמי שניזון מרוחניות המאכל אינו מחסר את דבר הנאכל, מה שאין כן הניזון רק מגשמיות. והן הן דברי דוד המלך ע"ה (תהלים כג א) ה' רועי, ר"ל אם השם הקדוש הנ"ל הוא רועי, אז לא אחסר היפך מרשעים שנאמר בהם ובטן רשעים תחסר, והוא נכון בס"ד. ונחזור לענינינו, כי נראה דבר מושכל מצד הסברא דהגלגולים של נפשות בני אדם בבעל חי ובדומם צומח התחיל אחר המבול, כי אז כבר יצאו כמה נפשות מחדר הגוף, שכבר מלאה הארץ מבני אדם קודם המבול, וכולם נפגמו ונתקלקלו והוצרכו לתיקון אחר המבול, וזרע אדם היה מעט בעולם אחר המבול, והוצרכו להתגלגל בדומם צומח חי, כנ"ל נכון. אבל בעת ברא אדם, ודאי לא היה עדיין שום נפש אדם בדומם צומח חי, כי עדיין לא נתקלקלו ונפגם שום נפש אדם, לכך נאסר לאדם הבעלי חיים, כי למה יהרוג את הבעלי חיים בשביל למלאות רסן תאותו, ודי לו במה שתוציא הארץ. מה שאין כן בימי נח שכבר התחיל הגלגול בדומם צומח חי והוצרכו לתיקון, לכך הותר לו אכילת הבעלי חיים כדי שיתוקנו הנפשות, ועיין בעשרה מאמרות במאמר חקור דין (ח"ב סוף פרק י"ז). וזה נראה טעם אמרם (פסחים דף מ"ט ע"ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, דעם הארץ היינו כמשמעו שאינו עוסק רק בעבודת הארץ ובעסקי העולם ולא בעבודת ה', ואינו אוכל רק למלא בטנו ואינו ראוי לתקן נפש המגולגלת, ואם כן די לו במזון לקיום הגוף במה שתוצא הארץ, דכל עצמו של אכילת בשר לא הותר לנח רק על מנת לתקן, כנ"ל נכון בס"ד. ועל כן הוצרך לומר עוד הפעם לנח ומוראכם וחתכם וגו' בידכם נתנו, לפי שבעת אמירתו לאדם הראשון עדיין לא היה נמצא נפש חשובה בבעלי חיים, ויש מקום לטעות דדוקא אלו ראויים להכנע לבן אדם, מה שאין כן עתה שיש בהם נפשות בני אדם. לכך הוצרך לחזור ולשנות שאף עכשיו נתונים בידו של אדם ומוראו עליהם, כנ"ל נכון וברור.