Chasidut su Esodo 30:55

ונתנו איש כופר נפשו לה' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל יב), זה יתנו כל העובר על הפקודים (שמות ל יג), ותרגום יונתן כל דעבר בימא יתן. וגם לפרש הגמרא ב"ב (דף יו"ד ע"ב). על פי מ"ש הבית שמואל אחרון בפרשת יתרו על ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא יט), ותורף הדברים דמה דכפה הקב"ה על ישראל ההר כגיגית אף דכבר אמרו נעשה ונשמע וקבלו התורה ברצון (שבת פ"ח ע"א, עיין שם בתוס' ד"ה כפה), דרצה הקב"ה להגדיל שכרן, דאם לא היה כופה והיו עובדין מאהבה לקבל התורה, אין חידוש כל כך. אבל על ידי הכפיה והיה בידם לקבל התורה מיראה שלא יהרגם, ואף על פי כן לא קבלו רק מאהבה ולא מיראה, שכרם יותר גדול. ועל פי זה יתורץ קושית אומות העולם למה לא כפית עלינו וכו' (ע"ז ב' ע"ב), כיון דבאמת לא משום יראה מכפית ההר קבלו ישראל, רק הכפיה היה מטעם הנ"ל, וזה דוקא בישראל ולא באומות, כיון שהם לא רצו מתחלה לקבל, והבן עד כאן. והנה מבואר שם דבדבר שיש בו הנאת עצמו גדול מאד, וגם הוא הנאה גלוי ומיד נהנה, ועם כל זה עושה רק בשביל ציווי ית"ש ולא בשביל עצמו כלל, היא מדריגה גדולה מאד, עיין שם. והיינו ונתנו איש כופר נפשו ואין הנאה גדולה מזו, כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו, מכל מקום הוא רק לה'. ושמא תאמר שהיא הנאה רחוקה, לזה אמר ולא יהיה בהם נגף תיכף בפקוד אותם, והיא הנאה גלויה תיכף ומיד, ואמר הפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים, ר"ל שזה ודאי יתנו אף העוברים על מצות השי"ת, דמי פתי יסור הנה שלא יתן פדיון נפשו, ואף על פי כן הם יתנו רק לה'. ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג, פסיקתא דר"כ פ"ב) כל דעבר בימא יתן, על פי מ"ש שם בספר הנ"ל על וישמע יתרו וכו' (שמות יח א) שמע קריעת ים סוף (זבחים קט"ז ע"א), עיין שם. וז"ש זה יתנו, ר"ל זה אשר אני מצוה יתנו, כל העובר כל דעבר בימא ולהם ראוי מדרגה זו כי כבר ראו בעיניהם והשיגו ובאו לידי אהבה נפלאה, וזה היה קודם מתן תורה, וכל שכן לאחר מתן תורה. וזה דברי המדרש כל דעבר בימא יתן זה, ואם כן להם דבר קל מדריגה זו. ועל פי זה יתבאר גם כן הגמרא בבא בתרא הנ"ל במה תרומם קרן ישראל, א"ל בכי תשא את ראש, כי עיקר התרוממות ישראל על ידי קבלת התורה דאז נבחרו מכל עם ולשון, אך אליה וקוץ בה דהיה בכפיה, אך עתה על ידי שיתגלה אהבתם שיתנו כופר נפשם רק בשביל אהבת ה' ולא בשביל עצמם, אף שידוע ונגלה להם שהוא כופר נפשם, מזה יובן מדריגתם בהכפיה כמ"ש בספר הנ"ל, ואדרבא מזה תעלו ודי בזה התרוממות קרן לישראל, והבן. ועוד י"ל כל דעבר בימא יתן, כי אמרנו שהיא מדריגה גדולה שכופר נפשו יתן רק בשביל ה' לנחת רוח לפניו, ושמא תאמר אין זה גלוי להם שהיא כופר נפשם אף שמשה יודיעם שמא לא יאמינו כל כך, לזה אמר כל דעבר בימא יתן זה, והם מאמינים מכבר כענין שנאמר (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, והבן.

רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ל׳:י״ב) – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת רַבִּי.

ונתנו איש כופר נפשו לה' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל יב), זה יתנו כל העובר על הפקודים (שמות ל יג), ותרגום יונתן כל דעבר בימא יתן. וגם לפרש הגמרא ב"ב (דף יו"ד ע"ב). על פי מ"ש הבית שמואל אחרון בפרשת יתרו על ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא יט), ותורף הדברים דמה דכפה הקב"ה על ישראל ההר כגיגית אף דכבר אמרו נעשה ונשמע וקבלו התורה ברצון (שבת פ"ח ע"א, עיין שם בתוס' ד"ה כפה), דרצה הקב"ה להגדיל שכרן, דאם לא היה כופה והיו עובדין מאהבה לקבל התורה, אין חידוש כל כך. אבל על ידי הכפיה והיה בידם לקבל התורה מיראה שלא יהרגם, ואף על פי כן לא קבלו רק מאהבה ולא מיראה, שכרם יותר גדול. ועל פי זה יתורץ קושית אומות העולם למה לא כפית עלינו וכו' (ע"ז ב' ע"ב), כיון דבאמת לא משום יראה מכפית ההר קבלו ישראל, רק הכפיה היה מטעם הנ"ל, וזה דוקא בישראל ולא באומות, כיון שהם לא רצו מתחלה לקבל, והבן עד כאן. והנה מבואר שם דבדבר שיש בו הנאת עצמו גדול מאד, וגם הוא הנאה גלוי ומיד נהנה, ועם כל זה עושה רק בשביל ציווי ית"ש ולא בשביל עצמו כלל, היא מדריגה גדולה מאד, עיין שם. והיינו ונתנו איש כופר נפשו ואין הנאה גדולה מזו, כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו, מכל מקום הוא רק לה'. ושמא תאמר שהיא הנאה רחוקה, לזה אמר ולא יהיה בהם נגף תיכף בפקוד אותם, והיא הנאה גלויה תיכף ומיד, ואמר הפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים, ר"ל שזה ודאי יתנו אף העוברים על מצות השי"ת, דמי פתי יסור הנה שלא יתן פדיון נפשו, ואף על פי כן הם יתנו רק לה'. ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג, פסיקתא דר"כ פ"ב) כל דעבר בימא יתן, על פי מ"ש שם בספר הנ"ל על וישמע יתרו וכו' (שמות יח א) שמע קריעת ים סוף (זבחים קט"ז ע"א), עיין שם. וז"ש זה יתנו, ר"ל זה אשר אני מצוה יתנו, כל העובר כל דעבר בימא ולהם ראוי מדרגה זו כי כבר ראו בעיניהם והשיגו ובאו לידי אהבה נפלאה, וזה היה קודם מתן תורה, וכל שכן לאחר מתן תורה. וזה דברי המדרש כל דעבר בימא יתן זה, ואם כן להם דבר קל מדריגה זו. ועל פי זה יתבאר גם כן הגמרא בבא בתרא הנ"ל במה תרומם קרן ישראל, א"ל בכי תשא את ראש, כי עיקר התרוממות ישראל על ידי קבלת התורה דאז נבחרו מכל עם ולשון, אך אליה וקוץ בה דהיה בכפיה, אך עתה על ידי שיתגלה אהבתם שיתנו כופר נפשם רק בשביל אהבת ה' ולא בשביל עצמם, אף שידוע ונגלה להם שהוא כופר נפשם, מזה יובן מדריגתם בהכפיה כמ"ש בספר הנ"ל, ואדרבא מזה תעלו ודי בזה התרוממות קרן לישראל, והבן. ועוד י"ל כל דעבר בימא יתן, כי אמרנו שהיא מדריגה גדולה שכופר נפשו יתן רק בשביל ה' לנחת רוח לפניו, ושמא תאמר אין זה גלוי להם שהיא כופר נפשם אף שמשה יודיעם שמא לא יאמינו כל כך, לזה אמר כל דעבר בימא יתן זה, והם מאמינים מכבר כענין שנאמר (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, והבן.

וְזֶהוּ בְּחִינַת (שיר השירים ה׳:י״ג): שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. שִׂפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח – פֶּה סָח (כַּמּוּבָא ). שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, וְשׁוֹשַׁנָּה גִּימַטְרִיָּא אֶסְתֵּר). נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי – מָר דְּרוֹר (חולין קלט:), לְשׁוֹן חֵרוּת, בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח.

וְזֶהוּ: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, כִּי "דָּבָר" הוּא רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: דִּ'שַּׁנְתָּ בַּ'שֶּׁמֶן רֹ'אשִׁי כַּנַּ"ל, שֶׁהִיא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַמֹּחִין, (שֶׁהֵם בְּחִינַת (שמות ל׳:כ״ה): שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, בְּחִינַת (תהילים קל״ג:ב׳): כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, כַּיָּדוּעַ).

וְכָל אֶחָד בָּא עִם מֹחוֹ וְדַּעְתּוֹ לְהַצַּדִּיק וּמְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וּמֹחוֹ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, שֶׁזֶּהוּ גַּם־כֵּן בְּחִינַת רֹאשׁ, לְהַצַּדִּיק שֶׁהוּא רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה,

באופן חמישי נראה לבאר המדרש הנ"ל בדרך מוסר (דב"ר פ"י א'), דאיתא במסכת שבת (דף ק"נ ע"א) חשבונות של מה לך ומה בכך, מותר לחשבן בשבת, עד כאן. ועיין מ"ש הגאון בעל תבואת שור על זה במסכת שבת שם, ושפתים ישק. והנה החולי הגדול שבכל חולי הנפש, מי שאינו מטה אוזן לדברי תוכחה, כי אם מטה אוזן ושומע ועושה, ודאי אשרי לו ואשרי לנשמתו. ואף מי שאינו עושה אחר כך, רק בשעת מעשה מהרהר בהתשובה, אף שאינו מועיל לגמרי, דבר גדול הוא, דהא איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ק"נ ע"ב) כתוב אחד אומר (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, וכתוב אחד אומר (איוב ז ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. לא קשיא על אילון דמהרהרי בתיובתא, נאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ועל דלא מהרהרי בתיובתא, נאמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ועיין בזוהר חדש פרשת לך לך מ"ש על הפסוקים (בראשית יד כא) ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש כו', עיין שם. והנה בספר הקדוש ראשית חכמה פירש על הפסוק (משלי יא-יד) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, (משלי ה יב) ואמרת איך שנאתי מוסר, (משלי ה יג) לא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אוזן, (משלי ה יד) כמעט הייתי בכל רע. ואני הוספתי נופך מעט, כי כל זמן שלא נתבלה הבשר, אין ניכר ההפרש בין בינוני לרשע, דכל זמן שלא נתבלה הבשר לית ליה נייחא, וכמו שנדרש בזוהר הק' (ח"ג ק"ע ע"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), וק"ל. אבל אחר כך אית ליה נייחא, מה שאין כן הרשע גמור. והיינו ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, דאז ניכר ההפרש בין רשע לאשר אינו רשע, ואמרת איך שנאתי מוסר ולא שמעתי בקול מורי, שמיעה היינו מי ששומע לדבריו ועושה כדבריו, ועוד נוסף על זה ולמלמדי לא הטיתי אוזן, היינו שלא הטה אוזן לגמרי אף לשמיעה דעלמא כמעט, ר"ל על דבר מועט וקטן כזה, כי מה היה מזיק לי אם הייתי מטה אוזן הייתי בכל רע, וכאשר שמיעת אוזן לטוב מכריעו לכף זכות, הכי נמי ההיפך שמיעת אוזן לרע, היא רע ומר מאד דידיעת הפכים בשוה, דעל ידי ששומע לדברים בטלים ולשקר ולשון הרע וליצנות ורכילות וניבול פה, מתפעל בנפש ומרים לשונו לדבר בהן, ומאן דפוגם בברית הלשון כו'. והנה איתא בזוהר פרשת לך ([ח"א] דף ע"ט ע"א) וז"ל: והאי חייבא אף על גב דאישתדל בפני הני צדיקיא (אנשי קודש) [אקשי קדל] ולא בעי למילף, ובגין כך אית ליה לצדיק' לאיתקף ביה, ואף על גב דחייבא אקשי קדל הוא, לא שביק ליה ואית ליה לאתקפיה בידיה ולא ישבוק ליה, עכ"ל. ושם (זוהר ח"א) בדף פ' ע"ב בסתרי תורה כתב וז"ל: ואברהם בעובדין טבין, בתשובה, באורייתא, בכולי אזדרז למהך תמן לגבי אינון חייבו לאתבאה לון מחוביהון, מה כתיב (בראשית יד יד) וירדוף עד דן, רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דהאי עלמא ועונשי דגיהנם, ולא יהיב דמיכי לעינא ביממא ובלילה עד דאוכח לון לאינון חייבין, ואתיב לון בתיובתא שלימתא כדקא יאות, עכ"ל. הרי דצריך למרדף אבתרייהו. והנה בימות החול אי אפשר להשיגו, דמענה בפיהם דטרודים על המחיה ועל הכלכלה, כולי האי ואולי ביום השבת ישיגנו כשבא לבית ה', על כן אף דוקראת לשבת עונג כתיב (ישעיה נח יג), ויום מנוחה ושמחה הוא, והיה מהראוי כי הס שלא להזכיר מעונשין דחייבין ומדברים קשין כגידין שמכניעין לב האדם ומצערין לב השומע. רק קל וחומר הדברים, אם חיות הגוף הגשמי דוחה שבת, על אחת כמה וכמה חיות הנפש רוח ונשמה הרוחני שדוחה שבת, כי הוא עיקר האדם, כי הגוף נקרא בשר האדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך, כמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה. ובשפע טל כתוב כיון שהכתוב צווח ואומר עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני (איוב י יא), הרי דעור ובשר הוא הלבוש, ועצמות וגידים הוא הסכך, אם כן מה הוא האדם מי הוא המלובש ומי הוא המסוכך, והלא זה כל האדם הגשמי עור ובשר וגידין ועצמות, ומה יש לו עוד. אלא ודאי דעיקר האדם הוא נשמה, עד כאן דבריו (אף שאין זה לשונו). והנה אם ביום השבת יניחנו ובימות החול לא ישיגנו, הרי יסתכן בנפשו, ועל כל פנים ספק נפשות הוא, כי אולי לא ישים אל לבו מאליו, ועד בור ינוס וישכלו שניהם ביום אחד מיתת הגוף והנפש לחדא יהון, ולא תעמוד על דם רעך כתיב (ויקרא יט טז), על כן צריך להוכיחו בכל עוז ביום השבת אולי ישוב וניחם. והשתא מבואר המדרש הנ"ל, דהנה מבואר במדרש (דב"ר פ"י א') דלכך פתח האזינו (דברים לב א), לפי שהאוזן הוא עיקר, דאוזן לגוף כקנקל לכלים, כשם שעל ידי הקנקל מתגמרין ומתגפרין כל הכלים, כך אוזן אחד מרמ"ח אברים ועל ידו חיין כל האברים, הדה"ד (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם, עד כאן דברי המדרש. והיינו כאשר ביארתי, דהשמיעה הוא יסוד והתחלה לכל הן לטב והן לביש. וזה הוא דברי המדרש שהתחלנו האזינו השמם, מזה דפתח בהאזינו מבואר דאוזן הוא עיקר, על זה אמר אדם מישראל שחושש באזנו, דהיינו שחלה חולי הנפש באוזן, שמטה אזנו לדברים בטלים כו' ואינו מטה אוזן לשמוע דברי מוסר, כי אינו רגיל לבא לחצרות ה' והיה מידי שבת בשבתו יבא כל בשר (ישעיה סו כג), מהו שירפא אותו בשבת בדברים קשים כגידין ובדברי מוסר, או נימא וקראת לשבת עונג כתיב, או דילמא דוחה את השבת. והשיב כך שנו חכמים כל שהוא סכנת נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנת נפשות הוא שאין יכול לקבצן בחול כל כך, ונפשות דייקא נפש רוח ונשמה אם תריבם ידוחו ולא יכלו קום ח"ו, דוחה את השבת דאולי ישוב וניחם ושב ורפא לו, במהרה בימינו אמן.

ואמנם במה שאמרנו שדיבורי הרשות ומחשבות הרשות נעשים לבוש לתורה דבר זה צריך ג"כ סיוע ע"י אחת ממצות ה' שבעשותה גורם לזה שיתעלה הרשות ההוא, והוא כי ענין התעלות הרשות הוא ענין התכללות קליפת נוגה בקדושה, כי הקדושה הוא באדם עבודת ה', והקליפה הוא תאות הרעות שבו וכדומה, ונוגה הוא הממוצע שאינו לא קדוש ולא טמא דהיינו דיבורי הכרח וכן מחשבות ומעשים הכרחיים לצורכו, ונוגה זה מוכן או שיתעלה ויהיה קדוש או להיפוך ח"ו, ומבואר בכוונות הקטורת שהיו בו י"א סממנים נגד עשר דקדושה והי"א הוא קליפת נוגה וע"י קטורת נכלל בקדושה ע"ש, והנה נוגה שהוא ממוצע אינו לא קדוש ולא טמא יתכן לקרותו טהור שביאורו משולל מטומאה ואל קודש לא בא. ובזה ביארתי מש"ה (שמות ל, לה) ממולח טהור קודש, ור"ל שכוונת הקטורת שיהיה מעורב טהור עם הקודש שיתעלה נוגה אל הקדושה, וסיים קדש קדשים תהיה לכם ע"פ משארז"ל (פסחים סח:) חציו לה' וחציו לכם, כי כל מה שאדם עוסק לצורכו והנאתו נקרא לכם והיינו דיבורי רשות שהוא נוגה וכמש"ל ונכלל בקדושה, וזהו קודש קדשים תהיה לכם שמן הלכם יהיה קודש.

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם (שמות ל, יב). הנה מאהבת ה' את עמו ישראל ובכל צרתם לו צר ונותן להם עצה להמלט נפשם מיד שונא. והנה חיות כל העולמות הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים וכל צבאם הארץ וכל אשר בה הכל הוא מבהירות הבורא יתברך אשר נתצמצם בכל העולמות ומחיה אותם ומקרא מלא הוא (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם. וביותר לבני ישראל עם קרובו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה, ד) ובהם מאיר בהירות הארה נפלאה וכמאמר הכתוב (ישעיה ב, ה) בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. נמצא כשחס ושלום עת צרה היא ליעקב החלק אלקות המחיה אותם יש לו גם כן צער כביכול, וכבר כתבנו במקום אחר ששורש הרע הוא טובה והתגלות אלהותו. וזהו פירוש הפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם , מלשון לא נפקד ממנו איש, כלומר כי תרצה להנשא ראש בני ישראל מחסרונם, רצה לומר מצרתם. ונתנו איש כופר נפשו, כלומר שיתפללו אל ה' שיפדם מיד שונא ויגאלם מיד אויב וממצוקותיהם יוציאם. לה' בפקוד אותם, רצה לומר חסרונם הוא חסרונו כביכול וזאת שתהא עיקר תפלתם בשביל ה' כנ"ל:

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת (שמות כ, הב-ג). דהנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו. ובזה מיושב הכתוב כל איש אשר ידבנו לבו, דהוא מרומז על המחשבה על ידי זה תקחו את תרומתי, רצה לומר שבזה יתרומם השכינה כביכו"ל. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, רצה לומר זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו זה הוא בא על ידי המעשה דהוא זהב וכסף ונחושת, רצה לומר על ידי העובדא ודו"ק:

ועתה נבאר בעזר אדון כל מצות מתנות לאביונים. עוד נבאר על פי זה כמה מאמרים ונבאר מה שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה י:) תחת הנעצוץ (ישעיה נה, יג) זה המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה. ובכל הנעצוצים יעלה ברוש, זה מרדכי דכתיב (שמות ל, כג) ואתה קח לך בשמים ראש, ומתרגמינן מארי דכיא. והיתה להם לאות עולם, זו מקרא מגילה. וזכרם לא יסוף מזרעם. הגם שדברי חכמינו ז"ל כפשוטו נאה למי שאמרן. אמנם אנכי הפעוט והצעיר הריני נותן מעט תבלין למתיקותן. דהנה אמרו גמדא דסנהדרין דף ק"א ע"ב אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרו ונתנו להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ותו איתא התם, תניא רמ"א ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו לישראל כו', ואף על פי שלא נתנה על ידו התורה נשתנה על ידו עיין שם. ונראה ליתן טעמו של דבר מה שנשתנה, כי נראה לפי דעתי מה שזכה עזרא שנשתנה, כי נראה שבנין בית המקדש השני זכו ישראל עבור שקיבלו ישראל את התורה מאהבת הנס, גלל כן בזכות קבלת התורה זכו לבנין בית שני הגם שנתנבאו הנביאים לבנין בית שני, אף על פי כן כבר ידוע לקיים נבואת הנביאים מועיל כשיש זכיות ותשובה למטה נתקיים הנבואה. וכן כתב הרמב"ן שהיו צועקים ישראל במצרים וכתיב (שמות ב, כד) וישמע אלהים את צעקתם, אף על פי שכבר הבטיח לאברהם אבינו ידוע תדע כו', אף על פי כן העיקר הוא התשובה שלמטה. לכן עבור שקבלו את התורה מאהבת הנס, לכן זכו לבית שני, כי כן בנין בית שני היה שנה אחת אחר שקבלו עליהם לקרות המגילה ועיין במגילה דף י"ב ועוד שנה אחת היה ובא דריוש והשלימה ועיין שם ברש"י. ואחר כך מצאתי במדרש שיר השירים, שבזכות קריאת המגילה והנס דפורים זכו לבנין בית שני וששתי שכוונתי לדעתם. והנה עבור שהטבעים נתקנו ונזדככו לכן היה דריוש השני הסכים לבנין בית שני עבור שהטבעים נזדככו. והיה הבנין בית שני נס בתוך הטבעים שלא עכב מלך אומות העולם לבנותו, ואדרבה סייע לבנותו כדרך הנס דמרדכי ואסתר שצוה אחשורוש לטובת ישראל וצוה שמרדכי יתלה את המן. וכן בית שני הוא ה' אחרונה עולם המעשה עולם הטבע שנתקנה אז ובית ראשון ה' ראשונה עולם המחשבה ולכן זכה שנשתנה התורה על ידו:

כי תשא וכו' (שמות ל יב). אמרו רז"ל במדרש (תנחומא תשא סי' ג') אמר משה לפני הקב"ה משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד כעת ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה בשעה שקוראין לפני פרשת שקלים כאלו אתה עומד שם ואתה זוקף את ראשן, הה"ד כי וכו', שא לא נאמר אלא כי תשא, עכ"ל. הנה דבריהם ז"ל במדרש הזה הוא נתיב לא ידעו עיט. ואענה גם אני חלקי, ידוע (בכתבי מרן האר"י ז"ל) חדשי השנ"ה כולם הם בחינות איברים שבראש, על כן ראשי חדשים נקראים תשרי גולגלתא, מרחשו"ן כסל"ו ב' אזנים, טב"ת שב"ט עינים, אדר חוטם, הן המה איברי הראש, והפ"ה נשלם במה שישראל מקדשין את החדש בפיהם, (ובשנת העיבור בחדש העיבור). והנה האיברים הללו הן המה השערים אשר פתחם הבורא ית' אל האדם להשתמש בהן בחושיו לצורך הנהגת התורה. ועשה פתחים לכל אחד, ומנעולים וכיסויים לכל אחד, שיוכל לכסות אותם לסגרם בעת אשר יזדמן לפניו דבר שאינו ראוי להשתמש אז באברים ההם, כגון בעינים כשיזדמן לפניו דבר ערוה, הנה יסגור את עיניו וכיוצא, באזני"ם כשיזדמן לפניו דבר שאינו ראוי לשמוע ליצנות לשון הרע וכיוצא, הנה יכוף אליה לתוכו, וכיוצא בשאר האיברים הנ"ל. והנה ניתן השכל במרומים רבים, הוא הדעת הניתן באדם למעלה מן החושים, והוא ממונה לשופט לשפוט בצדק את אשר ישתמש האדם בחושים הללו, ואת אשר ימנע ולא ישתמש, הוא הדע"ת המושפע מחיי החיים בלי הפסק, כי הדע"ת הוא ממקור החיות. (וזהו ברמז המלך המרומם לבדו מא"ז (ברכת יוצר אור), הוא א' למעלה מהז' היינו ז' שערים). והנה ידוע בחינת מש"ה הוא בחינת הדע"ת של כללות ישראל אשר ידעו י"י פנים וכו' (דברים לד י), וכמו שאמרו רז"ל (שבת ק"א ע"ב) בהתחדשות איזה דעת אצלם, משה שפיר קאמרת. והנה כשהשערים מתיישרין על ידי הדע"ת לבל ילכו דרך עקלתון, זה נקרא זקיפת ראש שהאיברים שבראש הן בזקיפה לא יתעקמו לילך ארחות עקלקלות, מה שאין כן בהפוך ח"ו, הנה הראש אינו זקוף במישור. והנה כל זמן היות המאיר הקדוש משה רבינו ע"ה עם ישראל בחיים חיותו הוא הדע"ת הכולל, הנה היה מאיר לדעתן של ישראל, וחשש פן וח"ו אחרי גניזתו ילך הדע"ת דרך עקלתון, וישתמשו באיברי הראש בדברים שהם מצד הצד הקליפות ויטמאו ח"ו את קדושתם. והנה הבטיחו הש"י כשם שאתה עומד כעת ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה וכו'. וענין שייכות הדבר לפרשת שקלי"ם דייקא, כבר כתבנו במקום אחר שק"ל בגימטריא נפ"ש, והנה הכחות שבנפש עומדים במשקל אם ירצה יטה כחותיו, היינו החושים שהם פעולות הנפש לדבר י"י ולתורתו ולמצותיו. ואם ירצה ח"ו יפעול בהיפך כי הבחירה חפשית, אם כן הוא כמו דבר שקולי נוטה לכאן ולכאן, וכיון שהדבר שקול בבחירה, על כן תיכף ביום הולדו יש בו מחצה פעולה לי"י ומחצה פעולה להפוך ח"ו, והחיוב מוטל על האדם להטות גם מחצית חלק השני גם כן להש"י. וזה ברמז המצוה שנצטוינו לתת מחצי"ת שק"ל (שמות ל יג) (בגימטריא נפש) לי"י, להיותן לקרבנות לקרב הכל לי"י, (וגם נפש הבהמיית יתקדש להש"י הבן הדבר), ועל ידי זה הוא נשיאת ראש וזקיפתו לישראל, והבטיח הש"י בעת אשר יקראו פרשת שקלים, מש"ה רבינ"ו ע"ה סוד הדע"ת עומד עמהם להטות דעת"ם ורצונם לי"י וזוקף את ראשן כנ"ל, הבן הדברים:

כי תשא וכו' (שמות ל יב). אמרו רז"ל במדרש (תנחומא תשא סי' ג') אמר משה לפני הקב"ה משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד כעת ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה בשעה שקוראין לפני פרשת שקלים כאלו אתה עומד שם ואתה זוקף את ראשן, הה"ד כי וכו', שא לא נאמר אלא כי תשא, עכ"ל. הנה דבריהם ז"ל במדרש הזה הוא נתיב לא ידעו עיט. ואענה גם אני חלקי, ידוע (בכתבי מרן האר"י ז"ל) חדשי השנ"ה כולם הם בחינות איברים שבראש, על כן ראשי חדשים נקראים תשרי גולגלתא, מרחשו"ן כסל"ו ב' אזנים, טב"ת שב"ט עינים, אדר חוטם, הן המה איברי הראש, והפ"ה נשלם במה שישראל מקדשין את החדש בפיהם, (ובשנת העיבור בחדש העיבור). והנה האיברים הללו הן המה השערים אשר פתחם הבורא ית' אל האדם להשתמש בהן בחושיו לצורך הנהגת התורה. ועשה פתחים לכל אחד, ומנעולים וכיסויים לכל אחד, שיוכל לכסות אותם לסגרם בעת אשר יזדמן לפניו דבר שאינו ראוי להשתמש אז באברים ההם, כגון בעינים כשיזדמן לפניו דבר ערוה, הנה יסגור את עיניו וכיוצא, באזני"ם כשיזדמן לפניו דבר שאינו ראוי לשמוע ליצנות לשון הרע וכיוצא, הנה יכוף אליה לתוכו, וכיוצא בשאר האיברים הנ"ל. והנה ניתן השכל במרומים רבים, הוא הדעת הניתן באדם למעלה מן החושים, והוא ממונה לשופט לשפוט בצדק את אשר ישתמש האדם בחושים הללו, ואת אשר ימנע ולא ישתמש, הוא הדע"ת המושפע מחיי החיים בלי הפסק, כי הדע"ת הוא ממקור החיות. (וזהו ברמז המלך המרומם לבדו מא"ז (ברכת יוצר אור), הוא א' למעלה מהז' היינו ז' שערים). והנה ידוע בחינת מש"ה הוא בחינת הדע"ת של כללות ישראל אשר ידעו י"י פנים וכו' (דברים לד י), וכמו שאמרו רז"ל (שבת ק"א ע"ב) בהתחדשות איזה דעת אצלם, משה שפיר קאמרת. והנה כשהשערים מתיישרין על ידי הדע"ת לבל ילכו דרך עקלתון, זה נקרא זקיפת ראש שהאיברים שבראש הן בזקיפה לא יתעקמו לילך ארחות עקלקלות, מה שאין כן בהפוך ח"ו, הנה הראש אינו זקוף במישור. והנה כל זמן היות המאיר הקדוש משה רבינו ע"ה עם ישראל בחיים חיותו הוא הדע"ת הכולל, הנה היה מאיר לדעתן של ישראל, וחשש פן וח"ו אחרי גניזתו ילך הדע"ת דרך עקלתון, וישתמשו באיברי הראש בדברים שהם מצד הצד הקליפות ויטמאו ח"ו את קדושתם. והנה הבטיחו הש"י כשם שאתה עומד כעת ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה וכו'. וענין שייכות הדבר לפרשת שקלי"ם דייקא, כבר כתבנו במקום אחר שק"ל בגימטריא נפ"ש, והנה הכחות שבנפש עומדים במשקל אם ירצה יטה כחותיו, היינו החושים שהם פעולות הנפש לדבר י"י ולתורתו ולמצותיו. ואם ירצה ח"ו יפעול בהיפך כי הבחירה חפשית, אם כן הוא כמו דבר שקולי נוטה לכאן ולכאן, וכיון שהדבר שקול בבחירה, על כן תיכף ביום הולדו יש בו מחצה פעולה לי"י ומחצה פעולה להפוך ח"ו, והחיוב מוטל על האדם להטות גם מחצית חלק השני גם כן להש"י. וזה ברמז המצוה שנצטוינו לתת מחצי"ת שק"ל (שמות ל יג) (בגימטריא נפש) לי"י, להיותן לקרבנות לקרב הכל לי"י, (וגם נפש הבהמיית יתקדש להש"י הבן הדבר), ועל ידי זה הוא נשיאת ראש וזקיפתו לישראל, והבטיח הש"י בעת אשר יקראו פרשת שקלים, מש"ה רבינ"ו ע"ה סוד הדע"ת עומד עמהם להטות דעת"ם ורצונם לי"י וזוקף את ראשן כנ"ל, הבן הדברים:

במסכתא מגילה (דף י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והגמרא בבא בתרא הנ"ל (ב"ב י' ע"ב) אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, והתרגום יונתן כל העובר על הפקודים (שמות ל יד), כל דעבר בימא יתן. והפסוק בפרשת משפטים (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלקיכם ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. דתמהו דפתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וגם מה דמסיים והסירותי מחלה מקרבך, הלא טוב (טוב) היה שלא ישים ואין צריך להסיר. וכדי ליישב הכל, אען ואומר דהנה כבר פירשתי (לעיל פרשת בשלח ד"ה עוד במדרש), הגמרא (תנחומא נצבים סי' א') אלמלי היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, דהיינו משום דשם ישראל מורה על השליטה באומות ובשריהם למעלה, כמו שנאמר (בראשית לב כט) כי שרית עם אלקים ועם אנשים, רק דחשובת ישראל אינו רק כשהם באגודה אחת, דאז הכללות הוי כישראל סבא והבן זה, מה שאין כן כשהם נפרדים, ושייך לזה מה שדרשו בפסוק (תהלים קכא ה) ה' צלך, דהיינו כשהם מתאחדים זה בזה כביכול מאחד אותן, מה שאין כן כשהם מפרידין עצמן זה מזה, והבן. והנה כבר פירשתי המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וכן הפסוק (תהלים קה לז) ויוציאם בכסף וזהב וגו'. על פי דאיתא בגמרא (ויק"ר ל"ב ה') דבזכות שלשה דברים נגאלו, ואחד מהן שלא היה בהן דלטורין, דששה חדשים קודם יציאתן ממצרים אמר להם משה וישאלו וגו' (שמות יא ב), ולא היה אחד מהן שיגלה מסתורן. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל והפסוק הנ"ל, כמבואר בפרשת בשלח עיין שם. והנה מבואר בקדמונים דלכך ציוה השי"ת ליתן מחצית השקל, להורות דאין שלמות לאיש פרטי רק כשהם באגודה אחת, ועל פי זה מבואר מאמר רז"ל במסכת מגילה הנ"ל גלוי וידוע וכו' דהמן שרצה להרע לישראל, לפיכך הקדים שקליהן להורות על האחדות, ואז אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, והמאמר בבבא בתרא דבזה נתרומם קרנם והבן, והתרגום יונתן כל דעבר בימא שהיה על ידי אחדותם, אם כן יתן מחצית השקל שמורה על זה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' אלקיכם, דעיין עוד בבית שמואל אחרון (פרשת משפטים) מ"ש על הגמרא ברכות (ה' ע"ב) ואמאי לוקמי ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו. דחילוק הוא בין יסורין של אהבה, יכול לומר לא הן ולא שכרן דאי אפשי בתקנתן, אבל לא כן ביסורים של עונש, לכן ר' יוחנן בעצמו לא החזיק עצמו כצדיק, על כן לא מוקים אנפשיה. אבל ר' חנינא דידע בבירור דצדיק גמור הוא, לכך יהיב ליה ידיה ואוקמיה. ואני הוספתי נופך על דבריו, דהא הסמ"ג כתב מצות לא תעשה שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט ד) אל תאמר בצדקתי הביאני וגו', וכל פן ואל, אינו אלא לא תעשה (עירובין צ"ו ע"א), עד כאן דבריו. ואם כן לפי זה אם יאמר האדם אי אפשי וכו', הרי זה עובר על לאו הנ"ל, דהא מחשיב עצמו לצדיק גמור, ואם כן ממילא דלא הוי צדיק ואין מועיל אי אפשי שלו, אבל אחר שמתקשר עמו והוי כאחד עמו, יכול לומר אי אפשי בעדו, והיינו יהיב לי ידיה שהתקשר עמו, והבן זה. ואמרתי עוד דעל פי זה יובן שהצילו מן היסורין, וגם לא היה מגרעו לעולם הבא כלל, דהא קשה על הענין יסורין של אהבה, שפירש רש"י (ד"ה יסורין) הקב"ה מיסרו בלא שום עון כדי להרבות שכרו לעולם הבא (ברכות דף ה'). דהוא תמוה מאד וכי יכה אדם את חבירו, וכאשר ישאלהו על מה עושה ככה ומה חטא, ישיב אמריו דזה הוא כדי שאשלם לו בעד ההכאה. הלא אז על פניו גם הוא יענהו תשובה נצחית, אם כדברך כן הוא ואהבתי קשורה בלבבך כל כך ואתה רוצה ליתן לי מתנה, הכאה זו למה ומה בצע ומה הנאה יש לך בההכאה. אך לפי מ"ש אתי שפיר, דהקב"ה מזכן במצות ועל ידי כך נתרבה שכרו, דהא קיום הלא תעשין אינו רק כשבא לידו (קידושין ל"ט ע"ב), והנה ענוה שאינו מחשיב עצמו לצדיק הוא דבר קטן, כיון שהקב"ה ציוה על כך הוא דבר קטן כל זמן שאינו מצטער, אבל כשמצטער ביסורין אז בא יצרו ואומר לו הלא צדיק אתה, ואז אם אינו שומע לו הוא מקיים המצוה בשלמותה, ואיוב יוכיח שהיה תם וישר וגו' (איוב א א), ואם כן בודאי דלא עבר על לאו דלא תאמר הנ"ל, ואף על פי כן כשהכהו ביסורין צעק והתרעם על מדותיו ואמר הלא צדיק אני, והבן. ואם כן לפי זה כיון דהוא אינו טוען אי אפשר, רק אחר טוען בשבילו נוטל שכרו משלם. ונקדים עוד דהנה ישבתי קושיות העקרים דואהבת לרעך (ויקרא יט יח), היא אהבה המתחלקת, וישבתי דהיא באה מאהבת השי"ת. ועל פי זה נ"ל לפרש (פרשת קדושים) ואהבת לרעך כמוך, ומסיים אני ה', דר"ל דאמר ואהבת לרעך כמוך, ושמא תאמר הלא היא אהבה המתחלקת כקושית העקרים, לזה אמר אני ה' ר"ל הידוע דהוא אחד, ומאהבתו נמשך אהבת ישראל והבן, ואם כן לפי זה לא יתכן אגודה אחת רק על ידי עבדות השי"ת, וידוע אמרם (עוקצין פ"ג מי"ב) דשלום היא כלי המחזיק ברכה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' שתהיו כולכם עובדים אותו, ועל ידי כך ובירך את לחמך, דהיינו שתהיו לאגודה אחת והיא כלי המחזיק ברכה, ואז והסירותי מחלה מקרבך, דהא יסורין שעל עון לא יהיו כיון שתעבדו את ה', רק יסורין של אהבה, אם כן בשלמא כשהצדיק אחד הוא, אם כן אינו יכול להסיר ממנו כנ"ל, מה שאין כן כשכולם צדיקים והם באגודה אחת, אם כן כל אחד יסיר מחבירו ואף על פי כן שכרו לא יקופח, מה שאין כן כשלא ישים כלל, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, בְּחִינַת מָר דְּרוֹר (חולין קלט:), שֶׁהַמָּרוּת, הַיְנוּ הַמַּלְכוּת, יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר וְחֵרוּת, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ, כִּי אִם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינוֹת (עובדיה א׳:כ״א): וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה; דְּהַיְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַמַּלְכוּת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּכְנָעִים אֵלָיו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא. הֵן אִם הוּא מוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, וְאִם יֵשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה יוֹתֵר, מֻטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנָשִׁים, לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ:

בתנחומא (תשא סי' ג') כשהגיע משה לפרשת שקלים אמר רבונו של עולם שמא משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה כשישראל קורין בפרשת שקלים כאלו אתה עומד וזוקף את ראשון שנאמר (שמות ל יב) כי תשא, עד כאן. והנה המדרש הנ"ל אין לו מובן, דלמה דוקא כשהגיע לפרשת שקלים אמר שמא משאני מת אין אני נזכר, ומאי שייכות שאלה זו לפרשת שקלים. ולהבין זה נקדים לפרש הפליאה דאיתא בזוהר חדש (ע"ב ע"ב), אמר ליה עשרה סבי קטילו על מכירת יוסף, אמר ליה פנחס הוא אליהו, אמר ליה ר' עקיבא לית ליה זכות אבות, א"ל הא כתיב (דברי הימים א' יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, עד כאן. והנה המאמר הזה הוא סתום וחתום ואומר דרשוני וחיו.

עוד נ"ל, על פי מה שמצאתי כתוב בספר עיר בנימין בשם המנוח מו"ה שמואל דרשן ז"ל מלובלין, טעם על שנקרא מחצית השקל תרומה לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו), על פי התוספת (סוטה ה' ע"א ד"ה אדם) בשם רבינו חננאל דרביעית דם שבאדם, הוא דם הנפש ומשקלו כ"ה סלעים, ולפי התרגום שתרגום על שקלים סלעים משקלו חמשים חצאי שקלים, ואם כן פדיון נפשו של אדם הוא במשקל אחד מחמשים מדבר שחייו תלוים בו, כמדת הבינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג), עד כאן. ובהקדים עוד מה שכתבתי (בריש פרשת תרומה) דמשה הוא תרומה מכל העולם עד סופו, ולפי זה ראוי לכפר כל ימות עולם על הנפשות ישראל הקרוים אדם, והבן. עוד ביאור על המדרש תנחומא הנ"ל (תנחומא תשא סי' ג'), בהקדים מ"ש היערות דבש לפרש הגמרא מגילה (דף י"ג ע"ב) תנא כיון שנפל פור בחדש אדר, שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת משה רבן, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, עד כאן. והקשה שם היערות דבש הא מהמיתה שהיתה בז' באדר, שפיר ידע, רק דלא ידע מהלידה, ומאי קאמר ולא ידע שבז' באדר מת משה. ועוד יש לדקדק מאי ראיה מהלידה, כיון דמת גם כן בז' באדר אחר אחרון אני בא, ואפילו אם נולד בז' באדר כיון שמת גם כן בז' באדר. ותירץ הוא ז"ל, על פי דאיתא בגמרא (ר"ה י"א ע"א) דהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, שנאמר (שמות כג כו) את מספר ימיך אמלא. והנה לכאורה יש להבין מה היא הטובה אם הקב"ה ממלא שנותיהן מיום ליום, או אם יחסר אף יום אחד משנותיהן או יעדיף. ופירש דהנה על פי הטבע יום שנולד בו האדם, הוא מוצלח בו ואינו נופל ביום הגנוסיא שלו. והנה מצאתי סמך לדבריו בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח) דאיתא התם כשרצה עמלק להלחם עם ישראל, בירר רק אנשים שיום גנוסיא שלהם היה ביום המלחמה, כדי שלא יהיה להם נפילה כי אז שעתם מוצלחת. וזה הוא הטעם שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, להראות בזה שאין מיתתם מיתה גמורה, וגם במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח ע"א), כיון שאין אדם נופל וכו', ואדרבה עליה היא להם. ועל פי זה יובן הגמרא הנ"ל, דבאמת ידע גם מהלידה רק דסבר דאחר אחרון אני בא, ולזה שמח כיון שמת גם כן באותן זמן עצמו, אבל האמת הוא דמיתת הצדיק אינה קרויה מיתה, רק הסתלקות מעולם התחתון לעליון ועליה היא לו. ולזה מדייק הגמרא לומר ולא ידע דבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, דלכאורה הוה ליה להזכיר הלידה קודם המיתה. אמנם הורה בזה דאין המיתה מיתה גמור, כיון שנולד גם כן באותו יום, ואין אדם נופל ביום גנוסיא שלו, ומזה מוכח דאין זה נפילה ח"ו רק עליה, והבן עד כאן דבריו. ובאמת מצינו מפורש בגמרא (סוטה דף י"ג:) דמשה לא מת, מגזירה שוה דשם שם, כתיב הכא (דברים לד ה) וימת שם משה, וכתיב התם (שמות לד כח) ויהי שם עם ה', מה התם עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. והנה פירשתי הגמרא דלא תסתור הגזירה שוה פירוש הפשוט של הפסוק דכתיב וימת, דהכי פירושא דקרא וימת, ושמא תאמר דמת לגמרי כמות כל אדם, לזה אמר שם משה עבד ה', ר"ל שם בשמי מרום הוא חי וקיים עומד ומשמש ולא מת, רק בבחינת הסתלקותו מזה העולם, והבן. והנה איתא במסכת מגילה (י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו'. הרי דהשקלים נתיסדו לבטל עצת המן ולתשועת ישראל, והנה באמת אז בימי מרדכי לא היה הבית קיים ולא היה שקלים נוהג, אך דענין זה הוטבע מראשיתו באותו זמן, והתעוררות הקריאה מועיל לזה, אף כי לההצלה היה די לידת משה, אבל להוציאם מאפילה לאור גדול ולהיות להם זקיפת ראש כאמור במגילה (אסתר ט ג) מנשאים את היהודים, זה לא יתכן רק על ידי איזה מצוה, ואם כן הן ההצלה והן הזקיפת ראש, נעשה הכל על ידי משה, ואדרבה מזה דפרשת שקלים מועיל לענין המן, מוכח דמשה לא מת ועומד ומשמש כאז כן עתה, דאם לא כן למה יועיל כיון שלא היו שקלים אז. והנה ידוע (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) דנאמר למשה גם כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, ועל פי זה יתבאר התנחומא הנ"ל כשהגיע משה לפרשת שקלים, ואז השיג דענין השקלים המה מיוסדים על ענין המן וכמאמר ריש לקיש הנ"ל, היה קשה לו אז הלא לזה היה די הלידה שלי ולמה נצרכים השקלים, אלא ודאי מוכח מזה ח"ו דהמיתה שבאותו יום עצמו תבטל ח"ו הלידה, והמיתה תהיה מיתה ממש דאחר אחרון אני בא, ולזה אמר שמא משאני מת אין אני נזכר, ולזה בא הצוה על השקלים כנ"ל. א"ל הקב"ה חייך, ר"ל אדרבה זה הוא החיות שלך כי תעלה ותתעלה, והשקלים הן המה להיות זקיפת ראש לישראל על ידן, ואדרבה מזה מוכח דאין זה מיתה ממש ח"ו, כי בכל שנה ושנה כשיהיו קוראין וכו' כאלו אתה וזקף את ראשן לפני כנ"ל, והבן.

מחצית השקל וגו' (שמות ל יג). נ"ל טעם על חצאי שקלים, לפי שהמנין מפריד כל אחד לבדו, והחצאי שקלים שנותנין לבית ה' הוא מאחדן, כמו שהדין בעירוב ביש לו תפיסת יד (עירובין פ"ה ע"ב), והבן.

ובעמדי במקהלות לעורר הלבבות, פירשתי ענין פרשה זו על סילוקן של צדיקים, על פי המדרש (במ"ר פ"א י"א) דאם יזכו יעלו לגדולה כמו שנאמר (בראשית מ יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו ימותו, כמה דתמא (בראשית מ יט) ישא פרעה את ראשך מעליך וכו', עד כאן דבריו. הרי דנשיאת ראש משמש לתרין אנפין. והנה פקד, שבע ביאורים יש לו, ואמר לשון חסרון, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא מט), וגם לשון זכירה, כמו פקד פקדתי (שמות ג טז). והנה ידוע (תענית י"א ע"א) דצדיק נאסף בעון הדור ומכפר על עון הדור, אך כדי שלא יענשו על שאבדו הצדיק, ההספד והבכיה מכפר. והיינו (שמות ל יב) כי תשא את ראש בני ישראל, דהיינו שח"ו יסתלק ראש בני ישראל הוא צדיק גדול שהוא ראש בני ישראל בשיעור קומה, הוא לפקודיהם, ר"ל מחמת חסרונותיהם שחסרו בתורת ה'. ונתנו, על דרך שכתב בספר מקום שמואל בפסוק (במדבר יד א) ויתנו את קולם, דהקול הוא אין בו ממש ואין שייך בו לשון נתינה, רק הוא מגזרת לתנות לבת יפתח (שופטים יא מ), הכי נמי ונתנו איש, ר"ל שמה שיספיד כל איש, הוא כופר נפשו בפקוד אותם, בעת שירצה לפקוד עליהם אבידת הצדיק, ולא יהיה בהם נגף וגו'. זה יתנו ר"ל יספדו, כל העובר על הפקידים, ר"ל העוברים על מצות ה' יספדו, מחצית השקל הוא הצדיק, ועל פי מ"ש בת"ח כי הצדיק מחצית העולם, כאמרם (ברכות ו' ע"ב) שקול זה כנגד כל העולם, והוא נלכד ביד מדת הדין וכל העולם ביד מדת הרחמים, וכמו שפירשתי בפרשת ואתחנן בפרשת פקודי, בשקל הקדש, שנשקל בדעתו של אל דעות כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ב), עשרים גרה השקל, על פי מ"ש בהמשכה בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ"ה מ"א), דעשרה מאמרות היינו עשרת הדברות, והם עשרים גרה, כמ"ש רש"י בפרשת שמיני בפסוק (ויקרא יא ד, ד"ה גרה) והוא גרה לא יגר, שהוא מגיזרת כמים המוגרים ארצה (שמואל ב' יד יד), הכי נמי הם ניגרים מגבוה על גבוה עד תחתית התחתית, וחוזר וסובב עד לשורשו כנודע וניגרים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, השקל ר"ל כלי הבריאה כמו שנאמר בספר יצירה שקלן וכו', ומזה מחצית השקל כנ"ל, תרומה ר"ל נסתלק, כמו שנאמר (במדבר יז י) הרומו מתוך העדה, ר"ל שיסתלקו מתוך העדה, וכן פירושו כאן שנסתלק לה' ועל זה יספדו שגרמו בעונם, כל העובר על הפקודים ר"ל על מצות ה' (עיין זו"ח ע"ב ע"ב), מבן עשרים שנה ומעלה שהוא בר עונשין, יתן ר"ל יספיד תרומת ה', היינו הצדיק שנתרם ונסתלק בעונם, והבן זה.

והראית לדעת בזה כי כל הדברים שבעולם הכל בבחינת כלי ופנימיות שהם גוף ונפש. ואפילו התורה הקדושה ומצוותיה הנה כולה הוא בבחינה הזו שרוחניותה הוא כולה שמותיו של הקב"ה ולבושה הוא הפשט מה שאנו לומדים ומבינים בה. ואמנם נודע למשכיל כי כל הלבושים, נעשים דמות צלם הרוחניות אשר בכל אחד ואחד, כמו לבוש האדם שנעשה על בשר אדם הנה הוא נעשה על דמות הגוף בבתי ידים ורגלים ובצואר וכדומה. הגם שאין דמיון כלל וכלל לבוש האדם לבשר האדם ורחוק הוא ממנו כממזרח למערב על כל פנים הוא נדמה לו בדבר הזה שהוא לבוש אליו ונעשה על מתכונתו. וכן הוא בגוף ונשמת האדם. כי הנה נודע מה שמבואר בספרי חכמי האמת שהנשמה נארגת על רמ"ח אברים רוחניים. ושס"ה גידים רוחניים. והגוף שנעשה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים הוא רק לבוש אל הנשמה שנעשית בצלם הזה והשם אדם אינו אלא על הנשמה שנקראת אדם והגוף אינו נקרא אדם אלא בשר אדם כמאמר הכתוב (שמות ל', ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו' ומה שאנו קוראין על כללות איש אדם אין הקריאה הזאת כי אם על הנשמה שנקראת כן כי היא עיקר חיותו והעמדתו. ואכן בכללות ההמון שאינם מבינים את זאת סוברים שמה שנראה לעיניהם והוא הגוף הוא הנקרא אדם כי אינם מבינים להבחין בין החומר להצורה וסוברין שזה עיקר האדם מה שרואים בעיניהם הגשמיים. וכן בכל דבר ודבר עיקר שמו הוא על רוחניותו ושורשו למעלה. וכמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') שאמר הקב"ה להמלאכים על אדם הראשון שהוא חכם יותר מהם והביא לפניהם כל בהמה וחיה לקרוא שם לכל אחד ואחד ולא ידעו והאדם קרא שמות לכל בהמה חיה ועוף וכו' וכתבנו מזה במקום אחר כי אדם הראשון השיג שורש כל דבר למעלה במקום חיותו ובזה ידע שמו כי עיקר השם של כל דבר הוא שורש רוחניותו וחיותו למעלה. ששורש חיותו הוא מאותיות הללו ובצירוף הזה ועל כן נקרא שמו כך כמו למשל שור או כבש או עז הנה שורש חיותם מלמעלה הוא באותיות אלו בצירוף הזה ועל כן שמם כך. ואולם מי שאין לו לב מבין בזה נדמה לו שגוף השור מה שרואה בעיניו הגשמיים נקרא כן כי אינו רואה כי אם הבשר המכסה את החיות והרוחניות וסובר שזה הוא כל עיקרו וזה שמו ולא כן הוא. והראיה כי הנה בשר השור הוא נכסה בעור כולו מראשו ועד רגליו. ואם קריאת השם הוא על המכסה הנראה לעין היה ראוי לקרותו עור כי הלא בעור הוא מחופה כולו. ואמנם האמת כי שמו הוא רק על רוחניותו, והמכסה והלבוש שעליו הוא טפל ובטל נגדו ועל כן זה שמו לבדו כפי חיותו ורוחניותו. ומזה תדע ותשכיל כי שם כל הדברים שבעולם הכל הוא על רוחניותם, והלבוש והגשמיות שעליו בטל וטפל נגדו ונקרא בכללו על שמו הראוי לו. רק אם רוצים לכנות שם להגשמיות לבד יקראו לו בשר השור כי השור הוא הרוחניות ובשרו שעליו נקרא בשר השור. ומזה ממילא יבין כל יצור כי אין מקום מוצא לקושייתם כלל וכלל. כי עיקרי היעודים בתורתינו הקדושה הכל סובב הולך על יעודים הרוחניים, ויעודים הגשמיים ממילא נטפלים ונכללים בהן. כמו למשל ענין הגשם הנה עיקר הברכה אשר בו מה שהוא מרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ונותן זרע לזורע וגו' הכל הוא מחיות הרוחניות אשר בו משורשו מברכת אלהינו יתברך שמו והוא הוא המברך את הארץ ונותן מחיה לכל בריה כנודע סוד שורשו בשמים ממעל מכוונות מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם עיין שם) ועל כן אמרו חז"ל (תענית ח':) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו'. ולכאורה מה ענין הגשם לפרוטה שבכיס או לשאר הברכות שמנו שם חז"ל. ואולם האמת הוא כי עיקר הגשם הוא אור הברכה הנשפע מאת המברך ברוך הוא ושם למעלה הוא אור רוחניות נפלא מלא ברכה ובעת השפעת ברכה הזו מתברכים כל העולמות מאור הנפלא הזה בעת הגיעו לעולם העשיה מתלבש בלבוש גשמיות המטר ויורד אל הארץ לברכה בברכתו ואז כל הברכות יורדין אל העולם ועל כן אפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכל שארי הברכות שאמרו חז"ל והאור הזה שמו למעלה גשם וכאשר מבואר סודו בכוונות האר"י הנזכרים למעלה. ואנו קוראין לטיפת המטר הנראה לעין גשם על שם מקור הברכה אשר בו מלמעלה כי כן שמו שמה. ועבור זה הנה ודאי כל הברכות האמורות בתורה וכל היעודים אשר בה. הכל נאמר על יעודים הרוחניים כי שמם העיקרי הוא רק למעלה ברוחניות. ושמו יתברך מבטיח אותנו שיברך אותנו באור הברכות האמורות באור ברכה זו ובאור ברכה זו כמו ונתתי גשמיכם בעתם ונתתי שלום בארץ והשיג לכם דיש את בציר וגו' וכן כל הברכות האמורות בתורה הכל נאמר שנקבל כל אורות הברכות בזו ובזו ובזו והכל ברוחניות. וזה ממילא טפל ונכלל בו שיהיה כל הברכות הגשמיות כי כאשר תרד אור הברכה עלינו ממילא בהגיעו בעולם הזה מתלבש כל אור הברכה וברכה בלבוש הגשמיות השייך אליה ומתברך כל בחינת הגשמיות גם כן ומתרבה שפע וברכה רבה וחיים עד העולם בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. והבן זאת כי אמיתית ונאמנה הוא.

וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׁירוּת, הֵם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים עֲשִׁירוּת שֶׁנִּזְכָּר בַּתּוֹרָה. כִּי בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָֹּה לֹא נִזְכָּר עֲשִׁירוּת, כִּי־אִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֵלּוּ. דְּהַיְנוּ: אֵצֶל סְדוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית יד): וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. וְאֵצֶל רָחֵל וְלֵאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לא): כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹקִים וְכוּ'. וְאֵצֶל שְׁקָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל׳:ט״ו): הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה.

ואפשר לזה יאמר הכתוב (שמות ל', ז') בהיטיבו את הנרות יקטירנה וגו'. ותרגומו באתקנותיה ית בוציניא וגו' כלומר כי תחילה הוא מיטיב ומתקן את הנרות במקומן מדשן הפתילות והאפר הנשאר מאתמול ומדליקן, ואחר כך מקטיר הקטורת. והוא רומז למה שכתבנו שתחילה צריך לתקן נרות המנורה שהם המדות עליונות (בבחינת שבעה ושבעה מוצקות הידוע ליודעים) במקומם, לגרש משם כל בחינת אחיזת הסטרא אחרא והוא הדשן והאפר הנשלך לחוץ, ואחר כך מדליק הנרות שיהיה הלהב עולה מאליה בעצמו הלהב דקדושה בעצמו בלתי אחיזת שום דבר והאור מאיר ובא יפה יפה באור בהיר בשחקים, ואחר כך יקטירנה בקטורת שהוא הרמז אל הזיווג והיחוד השלם בהמדות לקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בכדי להרבות אור השפע והברכה בכל המדות וכולם יתנו עוז אל בית המלכות בפנים מאירות בשפע וברכה בנחת ושמחה והוא האושר האמיתי קץ כל התקוות וסוף כל התכלית וכן הוא תמיד עד היום הזה כי הנה על ידי עוונות בני אדם שאמר עליהם הכתוב (ישעיה כ"ט, ט"ו) והיה במחשך מעשיהם כלומר שח"ו מכניסין את החושך במקום האור והאור כבה חלילה על ידי אחיזת הקליפות וכבר צווח הנביא עליהם (שם ה', כ') הוי וגו' שמים חושך לאור ואור לחושך וגו' כי מכניסים את אור הבהיר מן המדות העליונות ח"ו אל מקום החושך של הקליפות ונעשה חושך במקום האור ואור במקום החושך. והשב ומתחרט על זה באמת ורוצה לתקן את מה שקלקל ולקרב את אשר הפריד, צריך תחילה לתקן האורות במקומם לגרש תחילה את כל בחינת הקליפות והחיצונים והרע מן אורות הקדושה, והוא על ידי הכנעת התאוות בכל לבבו והחרטה הגדולה עד מאוד בשברון לבבו באמת על מה שעשה, בזוכרו במרידתו במלך הגדול והנורא מלך המלכים ברוך הוא אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשובין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא (דניאל ד', ל"ב), והוא כלב נבזה מנוול בשר ורמה מרד בו לעשות אשר לא צוה לעשות ובזוכרו בפגמים הגדולים אשר עשה בשמותיו ברוך הוא וברוך שמו ובשם הגדול והנורא הוי"ה ברוך הוא אשר אילו אלף שנים יחיה ויקבל עליו כל מיתות וגזירות קשות אינם כדאי על אחת מני אלף על פגם הזה, גם הפגמים שעשה בכל העולמות עליונים ותחתונים שנרגן מפריד אלוף והחסיר אורם והשפעתם וברכתם כמאמר הכתוב (שם נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו' והוא הרמז על המעטת האור עד שנעשה חושך שם, ומונע בר יקבהו לאום (משלי י"א, כ"ו), שכל העולמות כולם מקללין אותו על חסרון לחמם. וכאשר משים כל זאת על לבו ומתחרט באמת על אשר עשה אז בזה שובר כל השלשלאין דפרזלא וכל בחינת אחיזת הקליפות בקדושה והפח נשבר והקדושה נתעלית ומתחלת להאיר כבראשונה באור היפה והנעים על ידי קבלת האמת מה שמקבל בלבו לעזוב דרך רשע ומעתה יתחיל לעבוד עבודת ה' ככל אשר יוכל תמיד יום ולילה לא יחשה בכל אבריו וגידיו וחושיו ותנועותיו ודיבורו ומחשבתו שלא יזיז אבר אף הרהור בעלמא כי אם הנוגע לעבודתו, ואז אחר כך יוכל לקשר ולקרב המדות אחת אל אחת באהבה ובחיבה עצומה עזה כרשפי אש לפי ערך התשובה ומעשים טובים שיעשה אחר כך.

וזהו הסוד רמזו בתורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם (שמות ל, יב) כי בבחינה שלהם שייך מספר וצריך שיהיה האי"ן מאיר בתוכה כדי שיחיה אותם. וזהו הרמז ולא יהיה בהם נגף כו', כי כשמסתכל רק ביש שלו יכול להפרד חס ושלום והפירוד הוא בבחינת מיתה שלא יוכל לינק חיות חדש ממילא בא כליון חס ושלום. וזו שאמר הכתוב (שם) ונתנו איש כופר נפשו לה', שיהיה הרצון מאיר בהם. וזה שאמר הכתוב זה יתנו (שם) וקשה מהיכן שייך שם מספר שקלים, הא אין שם מספר כלל. וזהו שאמר כל העובר על הפקודים (שם) רצה לומר בחינות כל הוא האין סוף שהוא כולל כל העולמות וכל המדריגות הוא העובר על הפקודים, צריך להיות לו הילוך והעברה שיהיה תוך העולמות כמו שכתוב ויעבור אברם בארץ וצריך להיות בחינה זו הולך ומאיר בהם. וזהו שאמר הכתוב מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל (שם) ונקרא בכתבים אורחא דפלגותא עשרים גרה השקל, היינו בחינות כ"ף רומז לכתר עליון האין סוף ברוך הוא משם להשקל התחברות בשורשו כנ"ל. וזה שאמר הכתוב (שם)לכפר על נפשותיכם, כי האי"ן מקנה כל הנפשות וכל העולמות. ועיין ברש"י על פסוק (בראשית לב, כא) אכפרה פניו במנחה, על זה נקרא המזרקים של קודש כפורי זהב מבחינות גוונין שלהם על ידי שמאיר בהם בלבנונית שלו. ואפשר שזה היה מחשבת המן הרשע ימח שמו לפרוד היש מאין שלא יהיה בבחינות והחיות רצוא ושוב. וזהו בחינת שקלי המן הרשע שאמר לשקול על ידי עושה המלאכה שיהיה רק בבחינת עשיה למטה, רצה לומר שלא יסתכל על שורשם ולכך היה הדבר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם לכך הקדים שקלינו לשקלים של הרשע שהתחבר בחינת שקלי ישראל בבחינות האי"ן. וזהו שאמר הקדים, רצה לומר שהתחבר בחינת שקל של ישראל בקדימות שהוא למעלה בהרצון. וזה שאמר אותו רשע עשרת אלפים, נגד י' אלפין שהוא חכמה כח מה. וזהו הקדים ראש וסוף הוא מה ונקרא י' המקבל מהאל"ף שהוא הרצון כסף לשון כסופה וחמדה נגד הכוסף והחמדה שבא על ידי שהאי"ן שופע עליו ומאיר ומחיה אותו ודו"ק:

וְזֶהוּ בְּחִינַת שְׁקָלִים שֶׁנִּצְטַוּוּ בִּשְׁבִיל לְכַפֵּר עַל עֲוֹן הָעֵגֶל, שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַחֲטָאִים, כִּי אָז חָזְרָה הַזֻּהֲמָא וְכוּ'. וְנִצְטַוּוּ אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים לִתֵּן שְׁקָלִים לְכַפָּרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת לב), "לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם" זֶה בְּחִינַת אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקְתָא (בְּרָכוֹת ו); שֶׁעִקַּר הַתַּעֲנִית הִיא הַצְּדָקָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מַעֲלִין הַנֶּפֶשׁ וּמַכְנִיעִין הַגּוּף וְכוּ' (כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל). וְעַל-כֵּן אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם תַּעֲנִית הַקָּדוֹשׁ, אַחַר כָּךְ נִצְטַוּוּ עַל הַשְּׁקָלִים (בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שְׁמוֹת ל, טז) שֶׁהֵם נִדְבַת לֵב בְּחִינַת צְדָקָה, בְּחִינַת אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקְתָא, וְהַכֹּל כְּדֵי לְתַקֵּן חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַחֲטָאִים, כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הַחֹמֶר וְהַגּוּף וּלְתַקֵּן וּלְהַעֲלוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּחִינַת לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, 'עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם' דַּיְקָא, כִּי הַשְּׁקָלִים הֵם בְּחִינַת צְדָקָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶבֶל פֶּה שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן (שַׁבָּת קיט), שֶׁעִקַּר הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ הוּא עַל-יְדֵי-זֶה כַּנַּ"ל, כִּי הַשְּׁקָלִים הָיוּ בִּשְׁבִיל נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְזֶה יָדוּעַ שֶׁהַמִּשְׁכָּן הָיָה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ וּלְגַלּוֹת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁעִקַּר קְדֻשָּׁתָהּ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמִּשְׁכָּן, כִּי הַמִּשְׁכָּן וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הֵם בְּחִינָה אַחַת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אַשְׁכְּחָן מִקְדָּשׁ דְּאִקְרֵי מִשְׁכָּן. וּבְכָל מָקוֹם אֲשֶׁר הָיָה חוֹנֶה שָׁם הַמִּשְׁכָּן, הָיָה שָׁם כָּל הַדִּינִים שֶׁל קְדֻשַּׁת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְעִנְיַן הַרְחָקַת זָרִים וּטְמֵאִים וְכוּ' (עַיֵּן בְּמִדְבַּר ה, ב), כִּי בְּהַמִּשְׁכָּן הָיָה קְדֻשַּׁת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת קְּדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶבֶל הַקָּדוֹשׁ שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁהֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם הַקָּדוֹשׁ מֵהַמִּשְׁכָּן מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁשָּׁם עָמְדוּ הַכְּרוּבִים, שֶׁהֵם אַנְפֵּי זוּטְרֵי, בְּחִינַת תִּינוֹקוֹת (כַּמּוּבָא בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי בְּסִימָן רפב); שֶׁהַתִּינוֹקוֹת מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם מֵהַמִּשְׁכָּן שֶׁל כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק וְכוּ'. עַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַצְּדָקָה שֶׁל הַשְּׁקָלִים בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, בְּחִינַת הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת, עַל-יְדֵי-זֶה זוֹכִין לְהַכְנִיעַ הַחֹמֶר וְהַגּוּף וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא תִּקּוּן כָּל הַחֲטָאִים כַּנַּ"ל, כִּי כָּל הַחֲטָאִים נִמְשָׁכִין מִזֻּהֲמַת הַגּוּף שֶׁחָזְרָה עַל-יְדֵי עֲוֹן הָעֵגֶל, כַּיָּדוּעַ:

ואתה קח לך בשמים ראש (שמות ל כג). בתרגום יונתן בשמים בשרוייתא. נראה שכיוון לפירוש הרשב"ם שהם תיכף בשמים התחלת יציאתן מן הקרקע, מה שאין כן בגדולי אילנות כנ"ל, והתרגומין שמתרגמות מר דרור מרי דכי, וכן הוא במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב), הוא כמו שפירש הרמב"ן שהוא דרור ונקי מזיוף, ועיין בחולין (דף קל"ט ע"ב) דהתורה מרמזת כאן על מרדכי. והנה על פי זה נ"ל לפרש הפסוק על דרך רמז, ואתה קח לך, דידוע דמשה ומרדכי ביטלו הגזירה משה למעלה ומרדכי למטה, דהכי איתא (אס"ר פ"ז י"ג) דמשה אמר לאליהו המקיצו אם יש אחד בעולם, והשיב לו יש מרדכי, בשמים ראש כמו שפירש רש"י שם בחולין (ד"ה מר), מר דרור זה מרדכי כמו שדרשו. חמש מאות, על פי שאמרו חז"ל במסכת מגילה (י"ב ע"ב) מרדכי מוכתר בנימוסי היה. ופירשו בנימוס הדת בכתר תפילין שהוא אות, וכן בעטרה ששמר בריתו שהוא אות. והיינו חמש לשון מזוין, כמו וחמישים עלו בני ישראל (שמות יג יח), מאות ר"ל תפילין והשאר שנקראו אות. והנה איתא במסכת כריתות (דף ה' ע"א) שם תנו רבנן שמן המשחה וכו', שם כתב רחמנא (שמות ל לד) בד בבד, ר"ל דמפרש שיהיו בד אחד של המשקל השוה כמו השני עין בעין בלי שום הכרע, וקאי על בדי המשקל כמו בדי ארון, ומסיק שלא יניח משקל במשקל וכו'. ולפי זה ב"ד כמו בדד, שישקל כל אחד לבדו כנגד הברזל, והבן. והא דאמר המקום יודע הכרעות עיין רש"י (ד"ה המקום). ואין לו מובן. ולדעתי הפירוש יודע, כמו אשר ידעו ה' (דברים לד י), וכמו כי ידעתיו (שמות יח יט), שהשי"ת מחבב הכרעות, ומיושב קושית הראב"ע בפרשה דילן שאין המנהג כן, דבאמת אין המנהג כן רק שהשי"ת מחבב, וגילה זה במה דאמר מחציתו כמו דמסיק, והבן כי נכון הוא. והרמז הוא כי כל פלוגתא הוא עין בעין, כל זמן שאין הכרע יש לו תרין אנפין שקולין, והשי"ת מחבב מאד המכריע כדאיתא בתנדב"א, וזה הרמז שייך במצוה זו. ועל פי זה נ"ל לפרש (ירמיה נ' ל"ו) חרב על הבדים, ר"ל שאין שונין רק פלוגתות ואינם מייגעין להכריע, ונאלו כי אינן יודעין הלכה ברורה, והיינו גם כן מה שדרשו רז"ל במסכת ברכות (דף ס"ג ע"ב) שעוסקין בד בבד, היינו עין בעין בלי הכרע. וגם ביחידי, דזה תולה בזה דביחיד מצוי הטעות, כמו דקיימא לן בחו"מ (סי' כ"ה), ואין יכולין להכריע רק בישובה, ויש להמשיך זה להרמז של מעלה דמרמז על מרדכי. והנה אמרו רז"ל במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שהרי כתיב במרדכי (אסתר י ג) רצוי לרוב אחיו, עיין שם. והיינו שהתורה רמזה על מרדכי לשבח, ושמא תאמר מפני שהציל נפשות וחשוב יותר מתלמוד תורה, על כן אומר וקנמון בשם מחציתו, והיינו כדברי רז"ל דאם כולו חמש מאות מחציתו למה לי כמ"ש הרא"מ, וקשה קושית הגמרא ניתי חמש מאות בבת אחת, אלא צריך לומר שהשי"ת מחבב הכרעותה, והוא לרמז הנ"ל דבכל מצוה יש בה רמזים, ועל כרחך תלמוד תורה גדול מאד.

ואתה קח לך בשמים ראש (שמות ל כג). בתרגום יונתן בשמים בשרוייתא. נראה שכיוון לפירוש הרשב"ם שהם תיכף בשמים התחלת יציאתן מן הקרקע, מה שאין כן בגדולי אילנות כנ"ל, והתרגומין שמתרגמות מר דרור מרי דכי, וכן הוא במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב), הוא כמו שפירש הרמב"ן שהוא דרור ונקי מזיוף, ועיין בחולין (דף קל"ט ע"ב) דהתורה מרמזת כאן על מרדכי. והנה על פי זה נ"ל לפרש הפסוק על דרך רמז, ואתה קח לך, דידוע דמשה ומרדכי ביטלו הגזירה משה למעלה ומרדכי למטה, דהכי איתא (אס"ר פ"ז י"ג) דמשה אמר לאליהו המקיצו אם יש אחד בעולם, והשיב לו יש מרדכי, בשמים ראש כמו שפירש רש"י שם בחולין (ד"ה מר), מר דרור זה מרדכי כמו שדרשו. חמש מאות, על פי שאמרו חז"ל במסכת מגילה (י"ב ע"ב) מרדכי מוכתר בנימוסי היה. ופירשו בנימוס הדת בכתר תפילין שהוא אות, וכן בעטרה ששמר בריתו שהוא אות. והיינו חמש לשון מזוין, כמו וחמישים עלו בני ישראל (שמות יג יח), מאות ר"ל תפילין והשאר שנקראו אות. והנה איתא במסכת כריתות (דף ה' ע"א) שם תנו רבנן שמן המשחה וכו', שם כתב רחמנא (שמות ל לד) בד בבד, ר"ל דמפרש שיהיו בד אחד של המשקל השוה כמו השני עין בעין בלי שום הכרע, וקאי על בדי המשקל כמו בדי ארון, ומסיק שלא יניח משקל במשקל וכו'. ולפי זה ב"ד כמו בדד, שישקל כל אחד לבדו כנגד הברזל, והבן. והא דאמר המקום יודע הכרעות עיין רש"י (ד"ה המקום). ואין לו מובן. ולדעתי הפירוש יודע, כמו אשר ידעו ה' (דברים לד י), וכמו כי ידעתיו (שמות יח יט), שהשי"ת מחבב הכרעות, ומיושב קושית הראב"ע בפרשה דילן שאין המנהג כן, דבאמת אין המנהג כן רק שהשי"ת מחבב, וגילה זה במה דאמר מחציתו כמו דמסיק, והבן כי נכון הוא. והרמז הוא כי כל פלוגתא הוא עין בעין, כל זמן שאין הכרע יש לו תרין אנפין שקולין, והשי"ת מחבב מאד המכריע כדאיתא בתנדב"א, וזה הרמז שייך במצוה זו. ועל פי זה נ"ל לפרש (ירמיה נ' ל"ו) חרב על הבדים, ר"ל שאין שונין רק פלוגתות ואינם מייגעין להכריע, ונאלו כי אינן יודעין הלכה ברורה, והיינו גם כן מה שדרשו רז"ל במסכת ברכות (דף ס"ג ע"ב) שעוסקין בד בבד, היינו עין בעין בלי הכרע. וגם ביחידי, דזה תולה בזה דביחיד מצוי הטעות, כמו דקיימא לן בחו"מ (סי' כ"ה), ואין יכולין להכריע רק בישובה, ויש להמשיך זה להרמז של מעלה דמרמז על מרדכי. והנה אמרו רז"ל במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שהרי כתיב במרדכי (אסתר י ג) רצוי לרוב אחיו, עיין שם. והיינו שהתורה רמזה על מרדכי לשבח, ושמא תאמר מפני שהציל נפשות וחשוב יותר מתלמוד תורה, על כן אומר וקנמון בשם מחציתו, והיינו כדברי רז"ל דאם כולו חמש מאות מחציתו למה לי כמ"ש הרא"מ, וקשה קושית הגמרא ניתי חמש מאות בבת אחת, אלא צריך לומר שהשי"ת מחבב הכרעותה, והוא לרמז הנ"ל דבכל מצוה יש בה רמזים, ועל כרחך תלמוד תורה גדול מאד.

והנ"ל בזה, דהנה כבר פירשתי על הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, על פי המבואר באורח חיים (סימן ויו סעיף א') (או"ח סי' ו' ס"א) בהג"ה ומפליא לעשות, שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, ושם במגן אברהם ס"ק ד' בשם הכוונות, שהנשמה נהנית מרוחנית המאכיל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, עכ"ל. והנה מבואר דבכל דבר ודבר יש בו כח קדושה אשר משתלשל מגבוה על גבוה המקיימו, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר י' ו') אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, וק"ל. ועל פי זה פירש האר"י ז"ל הפי' (דברים ח ג) לא על הלחם לבדו יהיה האדם, ר"ל כי לא על גשמיותו הנראה לפנינו שהוא הלחם לבדו יחיה האדם, היינו הנשמה, (כי הגוף נקרא בשר אדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא יסך), כי על כל מוצא פי ה', היינו המזל המכה אותו, והוא הכח הקדושה שבו המקיימו יחיה האדם, עד כאן דברי פה קדוש. והנה ידוע דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים כדי שיוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה את דבר הנאכל ממדרגה למדרגה, וכשם שהוא צריך למאכל כך המאכל צריך לו שיתוקן, אבל רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב), ואין להם הנשמה הקדושה כי אינם אוכלים לשם שמים רק למלאות בטנם, ואינם מקיימין את נפשם לכך קרוים מתים כנ"ל. ונחזור לענינו דעיקר אכילת צדיק הוא להשביע את נפשו דייקא, היינו הנשמה הקדושה שמושבה ומשכנה במוח, ולכן אינו מאבד ומחסר את דבר הנאכל, רק אדרבא מעליהו ומקיימו במדריגה יותר מעולה. אבל הרשעים שאינם מקיימין באכילה את הנשמה השוכנת במוח, רק המה ירדו חדרי בטן מלי כריסי זני בישא, והוא מאבד ומחסר את הדבר הנאכל. ועל פי זה יבואר הכתוב הנ"ל, צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ואם כן אינו מחסר ומאבד המאכל, ובטן רשעים תחסר, היינו שמחסר ומאבד את המאכל, ר"ל בטנם תחסר הנאכל כנ"ל, (אחר אמרי פירש זה מצאתי בשם האר"י ז"ל שמפרש לרישא דקרא צדיק אוכל לשובע נפשו כמו שפירשתי והנאנו, ובסיפא דקרא הניח לי מקום). ונחזור לענינינו, דכזה הוא תמיד פעולת הצדיקים באכילתם להעלות אל הקדושה, וכמו שפירש בספר הקנה על מה שאמרו רז"ל (שבת ק"מ ע"ב) מאן דאפשר ליה לאכול פת שעורים ואוכל פת חטים, הרי זה עובר בבל תשחית (דברים כ יט). ופירש הוא ז"ל, דכל מה שגס ועב יותר בנאכלים, הניצוצות שבו נתעבו יותר בעב טיט החומרית וקשה להעלותם, וכל מה שהוא מאכל דק ביותר, הניצוצות שבו מגולים יותר והוא בנקל להוציאם. ועל פי זה יתבאר מאן דאפשר ליה למיכל פת דשערי, והיינו שהוא בקי בסודות ואומן באופן שיוכל להוציא ניצוצות קדושות מן פת שעורים, אזי עובר בבל תשחית אם אוכל פת חטים, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, אבל הוא באתרא דליעול חטים ליעול שעורים שאין אחר יכול להוציאו, ובמקום שאין אנשים ישתדל להיות איש. ומסיק הש"ס ולא היא, בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו במה שמקלקלין הניצוצות הגרועים כידוע, עד כאן דבריו דברי פה קדוש רק בשינוי לשון. ולפי זה בא וראה עד היכן אכילתם של צדיקים, כי עיקר אכילתם הוא בשביל התיקון, וכזה היה אכילת המלאכים שהוציאו הרוחנית והעלו אל הקדושה, אף שאין פעולה זאת שייך להם רק להצדיקים שוכני מטה, מכל מקום כיון שהיו בזה העולם, פעלו פעולת הצדיקים השוכנים פה, (והיינו דקאמר נראו כמו שאכלו ושתו), והיינו עלית לקרתא הלוך בנמוסיה, והוא פירוש נכון מאד למבין בס"ד.

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש כו' (שמות ל, יג). בו יבואר הפירוש על הפסוק הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, כי הנה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא. וזאת גם כן ידוע שעיקר אשר עלה במחשבה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל ישראל עם קדושו כדי שיעבדו אותו ולעשות נחת רוח לפניו. והנה דעיקר החיות בא על כל העולמות רק בשביל עבודתו כדי לעבדו, כי באמת עיקר בריאת העולמות לא היה רק כדי לעבוד אותו. והנה קושיא עצומה על מה גם לאלו אשר אינם עושים רצון הבורא יתברך גם כן יש להם חיות הוא על דרך משל למלך אשר בנה פלטרין גדולים בשביל בניו ואל המלך בעצמו אין צורך לזה הבנין רק בנה זאת בשביל בניו, והנה אחר כך כשיגמור כל הבנין ורוצה לישב בתוכו השונא לבניו של מלך. והנה כשהמלך מסתכל בשורש המחשבה על מה עלה במחשבה זאת לבנות הבנין הזה, כי המלך בעצמו אינו צריך לזה, רק העיקר אשר במחשבתו לבנות הבנין זה היה רק בשביל בניו וכשהמלך מסתכל במחשבה הזאת בוודאי המלך לא יניח כלל לישב בתוכו שום שונא של בניו ולא אדם אחר רק יעשה כפי אשר עלה עיקר במחשבתו ולא יניח לישב בתוכו רק בניו. וכשהמלך חס ושלום אינו מסתכל בשורש המחשבה הקדומה אשר היא עיקר אשר עלה במחשבה לבנות הבנין הזה רק בשביל בניו אז חס ושלום גם אחר ישב בתוכו. ועל דרך זה גם כן בהבורא יתברך, כי הנה עיקר אשר עלה במחשבה הקדומה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל נשמות ישראל וכשהבורא כביכול מסתכל במחשבה הקדומה אז לא יושפע השפע רק לישראל ולכל העולמות העושים רצונו וכשחס ושלום הבורא יתברך אינו מסתכל כביכול במחשבה הקדומה אז חס ושלום גם אלו אשר אינם עושים רצון הבורא גם כן יקבלו להם חיות ובבחינה הזאת הוא עשיית נס לישראל עם קדושו וכל הניסים יעשה על הבחינה הזאת כביכול כשהבורא יתברך מסתכל במחשבה הקדומה הזאת ובמחשבה הקדומה הזאת היה העיקר ישראל, כי בשביל נשמות ישראל עלה במחשבה לברוא כל העולמות על ידי זה יושפע לנו כל הטובות ויעשה לנו כל הניסים ובבחינה הזאת יהיה אם ירצה השם בקרוב גאולתינו כביכול כשהבורא יתברך יסתכל במחשבה הקדומה ובמחשבה הזאת העיקר ישראל על ידי זה יהיה גאולתינו בקרוב. וזה הרמז הן גאלתי אתכם אחרית כראשית הן גאלתי אתכם, כלומר עיקר הגאולה יהיה על בחינה הזאת. אחרית כראשית, כלומר כמו שדבר הזה שעיקר בריאת כל העולמות הוא רק בשביל נשמת ישראל מגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה כשיתגלה זאת לעיני כל הארה הזאת שעיקר בריאת כל העולמות היה רק בשביל ישראל כמו שמגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה על ידי זה יהיה בקרוב גאולתינו בזמן קרוב ועל בחינה הזאת שראשית המחשבה מתגלה ויעשה לנו הניסים. וזהו הרמז דאנו מברכין בפורים על מקרא מגילה, הרמז מגלה יו"ד, כי המחשבה הקדומה נקרא יו"ד הרמז על ידי התגלות היו"ד הוא המחשבה היה לנו הנס הגאולה הזה:

שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם (שמות ל לא). פירש רש"י (ד"ה לדרתיכם) מכאן למדו רבותינו (הוריות י"א ע"ב) לומר שכלו קיים לעתיד לבא, זה בגימטריא תריסר לוגין הוי. ור"ל דכל הי"ב לוגין קיימין לעתיד לבא, וכן מביא ברש"י כריתות (דף ה' ע"ב [ד"ה זה]). ולכאורה קשה, דיש לומר דהדרש הנ"ל אינו רק למאן דאמר דשלקין בו העקרין, ואף דאינו מספיק סובר דכמה ניסים נעשו בו. אבל מאן דאמר דמציף על העקרין, צריך לומר דאינו סובר להני ניסים, דאם לא כן מאי מקשה, ואם כן אימא דסובר דיהיה זה לי לדורותיהם כפשוטו, דהמצוה הוא לדורות שיעשה בזה, ואם כן רש"י דהביא לעיל הפלוגתא והביא קושית המאן דאמר הב', ולא הביא להתירוץ של המאן דאמר הראשון, שמע מינה דתופס העיקר כמאן דאמר השני, וכן קיימא לן באמת דלגרסת רש"י בהחומש דפליגו ביה ר' מאיר ור' יהודה, וכן הגרסא בירושלמי סוטה פרק חי"ת (פ"ח ה"ג) ובירושלמי שקלים פ"ו (ה"א), הלא קיימא לן שמורין הלכה כר' יהודה, ולגרסתינו בכריתות שם ע"א ובהוריות (דף י"א ע"ב), הלא הלכה כר' יוסי דנימוקי עמו, אם כן לפי זה מה שפי' כלו קיים וכו', מזכה שטרא לבי תרי. והנ"ל בזה, דרש"י הוכיח דגם המאן דאמר דמציף סובר לדרשה זו, דהא כל כחו אינו אלא מכח הקושיא, והלא לסוך את העקרין אינו מספיק, וקושיא זו לא קשיא אלא לאחר שידענו דהין הוא רק י"ב לוגין, אבל כל זמן שלא ידענו שיעורא דהין, ודאי לא קשיא, הבן. והנה הא דהין הוי י"ב לוגין, נפקא לן במנחות (דף פ"ט ע"א) מהא דכתיב זה בגימטריא תריסר עיין שם, אלמא דמאן דאמר הנ"ל נמי מודי לדרשה זו, וכן הוא מפורש בדברי המאן דאמר הנ"ל בירושלמי שם, ודוק. ואין לומר דמודה לדרשה דזה, ואינו מודה לדרשה דלדורותיכם, דאם כן דלא רמזה התורה רק דהין הוי י"ב, היה לו לרמז גבי ציוה דעשיה, אלא ודאי דדרש שהוא כולו קיים דהיינו כל הי"ב לוגין, וממילא ידעינן דהין הוי י"ב, רק דסובר דלא אשכחין דנעשה בו נס רק אחר שנעשה שמן המשחה, ולא קודם שנעשה שמן המשחה ודוק. ועוד הא על כרחך מודה בניסא, דהא בלא נס אינו מספיק לסוך אהרן ובניו כל ז' ימי המלואים והמשכן וכל כליו, וכמ"ש רש"י שם בכריתות (ה' ע"ב ד"ה וכי), ודוק. אלא אי קשיא הא קשיא ליה על הגמרא, דבכריתות מפיק דכולו קיים לעתיד לבא מדכתיב זה בגימטריא תריסר כמו שפירש רש"י שם, דבלא זה לא שמעינן רק דנשאר ממנו לעתיד לבא, אבל כלו קיים מנא לן, והנה במנחות שם מפיק הא דהין הוי י"ב לוגין, מדכתיב זה הנ"ל, אם כן מבואר דבלא זה לא הוי ידעינן כלל הין כמה לוגין הוי, אם כן קשה דאם כן לא שמעינן מינה לא דרשה זו דבכריתות, ולא דמנחות, דדרשה דכריתות לא נשמע דכולו (כמום) (קיים) מדכתיב זה, אלמא כל הי"ב לוגין קיימין, דמנא לן דמעיקרא לא הוי רק י"ב לוגין, דהא אכתי לא נשמע דהיו י"ב לוגין, והא דמנחות דהין הוי י"ב לוגין, לא נשמע מדכתיב זה, דאף דלעתיד לבא לא נשאר רק י"ב לוגין, מכל מקום אפשר דמעיקרא הוי הרבה ובאמת אין כולו קיים. וצריך לומר דתרתי שמעית מינה, דכיון דהיא הבטחה שישאר לדורות על פי נס, למה דוקא י"ב לוגין, כיון שאינו בשיעור דמעיקרא, מה לי שיעור זה או פחות משיעור זה, ולא נצרך רק להבטחה שלא יכלה, ושיהיה הברכה שורה במשהו האחרון שלא יכלה לעולם. אלא ודאי דהי"ב היינו כולו, והוי הבטחה שיהיה כולו קיים. ועל פי זה מבואר הפסוק שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, דתיבת לי מיותר. רק בהקדים מ"ש (בפרשת תולדות) על הפסוק (בראשית כו יב) וימצא בשנה ההוא מאה שערים וגו'. ובפסוק (קהלת א יח) יוסיף דעת וגו', עיין שם. והנה אף כאן נאמר דהא אין הברכה שורה לא בדבר המדוד וכו' (תענית ח' ע"ב), וכאן דבר המדוד הוא, רק דזה אינו רק אם הוא על ידי אמצעי, אבל כאן אינו על ידי אמצעי. והנה מבואר בבית יוסף לחו"מ (בסי' כ"ז במחודש כ"ז) דלי ממעט אחר, וכמ"ש בפרשת קדושים (ויקרא כ כו) בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. והיינו זה יהיה לי לבדי ולא תחת יד אחר שום אמצעי, ואם כן לדורותיכם, כי הברכה שורה בו אף שהוא דבר המדוד, והבן. על פי זה נתבאר הילקוט (הובא בעטרת שלמה פרשת קדושים) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא כו ב), ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. דהנה כתיב (בראשית ב ג) ויברך אלקים את יום השביעי, וידוע מהזוהר (ח"ב פ"ח ע"א) דכל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעתא תליין וכו', והוא בלי שום אמצעי, ואות היא ביני וביניכם כתיב (שמות לא יג), וכן במקדש היתה הברכה שורה בלי אמצעי, וכן עתה במקדש מעט כמו שדרשו (תקו"ז ו כ"ב ע"א) משגיח מן החלונות (שיר השירים ב ט), אילן חלוני דבי כנשתא. והיינו את שבתותי וגו' ומקדש תיראו, אז אני ה' בעל הרחמים, דשם הויה רחמים ומקור השפעה ומזון, כידוע מהפסוק (דברים ח ג) על כל מוצא פי ה' וגו', ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, והבן.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (ברכה לג). אין כאל ישרון, הענין בזה, דהנה השם אל מרמז על חכמה וחשבון וישוב הדעת בכל דבר, וכדאיתא בזוה"ק (צו לא.) אל בכל אתר נהיר דחכמתא. והוא, כי כל הענינים ואף מדת טובה כשתהיה במדה מוגבלת אזי אין לה שלימות, כי עיקר השלימות הוא רק כשמקבלת תמיד ממקור החיים, וכמו שמצינו באאע"ה שמדתו מדת החסד, וכל זמן שהיתה המדה רק אצלו ונבעה ממקור החיים היתה טובה מאד, מפני שהאיר בהמדה אור הדעת. אכן כשנתרחקה המדה והסתעפה בלבושים יצא ממנו ישמעאל שמשפיע ועושה חסד אף לעוברי רצונו. וזהו נקרא גמל שהוא מחיות הטמאות וכמש"נ במי השלוח (ח"א פרשת שמיני ד"ה בגמל)^לגוזה לשון המי השלוח שם (ח"א פרשת שמיני ד"ה בגמל): גמל מורה על מהירות וזה מה דאיתא במס' שבת (קד.) מאי טעמא מהדר אפי דגימ"ל לגביה דל"ת שכן דרך גומלי חסדים לרדוף אחר דלים, וכשלא במקום הראוי אז הוא מהירות שאינו נושא חן בעיני הבריות ג"כ, ע"כ נאמר בו לשון הוה היינו שבשעת מעשה ניכר שהמעשה אינה נכונה, וזה ענין אות גימ"ל כשהוא ביו"ד מורה על גמילות חסדים, וכשהוא שלא ביו"ד מורה על מהירות הנקרא גמל. וכן מבואר בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות לו ד"ה וזהו.. אמנם יעקב אבינו ע"ה נקרא אל, כדאיתא בש"ס (מגילה יח.) מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, כי כל מעשיו שפעל בעולם האיר אותם וכללם באור הדעת שלא יסתעף מהם ההיפך, וזה מרמז הכתוב שאין כאל ישרון^לדוכן איתא בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה אין כאל: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שיעקב אבינו ע"ה נקרא את אלו שני השמות אל וישרון. כמו דאיתא בש"ס (מגילה יח.) מנין שהקב"ה קרא לו ליעקב אל שנאמר (בראשית ל״ג:כ׳) ויקרא לו אל אלהי ישראל. וכן נקרא ישרון. והיינו, כי שם אל מורה על כל התפשטות הטובה שנתפשט מחסד השי"ת. והשם ישרון מורה שאדם צריך להביט אל קו המדה, וימדוד את כל החסדים כמה שברצונו ית', ומה שאין ברצונו ית' יהיה מוכן למסור תיכף להשי"ת. כי אף מדת החסד שהוא מדה יקרה מאד, ואם לא יביט לרצונו ית' יכול לצמוח מזה גודל אכזריות. לזה צריך להביט תמיד אל עומק רצונו ית'. וזה שמשרע"ה אחר כל הברכות שבירך לישראל סיים, אין כאל ישרון. והיינו שהישראל עומד תמיד ישר ומביט אל קו המדה, שכל טובה שרואה שהוא מרצונו ית' הוא מקבל. אבל במקום שמושיט פסיעה לחוץ, והיינו שכל טובה שיוצאת מגבול היקף רצונו ית', הוא תמיד מוכן ומזומן למסור את הטובה בחזרה להשי"ת ולא לקבלו.. רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. שחקים מרמז על תרין הפכיים ששוחקין וסותרין זה את זה^להכדאיתא בזוהר הקדוש רעיא מהימנא פנחס (רלו.): שחקים, דבהון ריחים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא, ואינון אקרון שחקים, ע"ש (שמות ל׳:ל״ו) ושחקת ממנה הדק, ואינון נצח והוד וכו'. נצח והוד תרין פלגי גופא אינון {והיינו הפכים} כגוונא דתרין תאומים, ובגין דא אתקריאו שחקים, תרווייהו כחדא {שעושים פעולה אחת כגוונא דריחים ורכב}. ועיין עוד בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה רוכב שמים: שחקים מרמזים על כל מיני הופכיים שנמצאים בעולם, והוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רלו.) שחקים דבהון רחיים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבוא ע"ש ותבין, והיינו כי אצל השי"ת לא נמצא שום הפכים כי אצלו נתאחדו כל מיני הפכים.. וביעקב אבינו היה התכללות והתאחדות שתי המדות, שבו נכללו מדת אברהם ומדת יצחק, חסד וגבורה. מדת אאע"ה הוא מדת החסד, היינו שהכניס עצמו לעבודה גדולה בזהירות עצום לברר את עצמו בכל מיני בירורים. ומדת יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, היינו שלא רצה להכניס את עצמו לבירורים והתנהג רק ע"פ כללי ד"ת, וכדאיתא במי השלוח (ח"א פ' ויחי ד"ה שכל) שיצחק אמר יקוב הדין את ההר והתנהג ע"פ כללים מפורסמים. ואלו השתי מדות הם תרין הפכיים^לוכמבואר שם במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה שכל את ידיו: להיות כי יצחק אבינו היה מדרגתו מדות הגבורה, ולכן רצה לברך את עשו, כי מדת הגבורה מורה על ד"ת (מגילה לא:) כך שמע משה מפי הגבורה ולכן אמר יקוב הדין את ההר, ולכך לא היה בכחו לעשות נגד המשפט ורצה לברך את עשו ביען כי היה בכור. אך כי הש"י סומך ידים טהורות כי הידים הם ענפי הלב, ולבו היה טהור ומזוכך וסיבב הדבר שיברך את יעקב בלא דעתו, וע"ז נאמר (תהילים ט״ז:ה׳) אתה תומיך גורלי. ובסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויצא ד"ה ויצא [ב]: ויצחק אבינו היה עיקר מדתו שהאדם יצמצם עצמו, וכן צמצם קדושתו לבלתי תתפשט אלא במקום הראוי. לכן הראה לו השי"ת כשרצה לברך את עשו, שצריך צמצום בכל פרט מעשה, והראה לו כי שלא מדעתו ברך רק את יעקב וכו'. ועיין עוד לקמן פ' ויחי אות מ, מא, מב., וכענין דאיתא בש"ס (ע"ז יז.) רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפתחא דע"ז וחד פצי אפתחא דבי זונות א"ל חד לחבריה ניזול אפתחא דע"ז דנכיס יצריה א"ל אידך ניזיל אפתחא דבי זונות ונכפייה ליצרן ונקבל אגרא. והם שני הפכיים, שזה לא רצה לכנוס בספק ולא לקבל שכר, וזה רצה לכנוס בבירורים וגודל עבודה וצמצומים^לזזה העניין נתבאר במי השלוח ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תשתחוה: איתא בגמ' (ע"ז יז:) א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא וכו' א"ל מנא לך הא ופירש"י ז"ל מנא לך הא, דסמכת אנפשך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצר הרע, מזה מוכח שאדם אסור להכניס עצמו בנסיון ואפילו אם מכוין שעי"ז יתרבה כבוד שמים בהתגברו על היצר וזה הוא לא תעבדם, ושאני רבי חנינא ורבי יונתן שהיו בטוחים שהדברי תורה שיש בהם תשמור אותם כדמסיים (שם בגמ') (ע"כ סמך עצמו ע"ז ולא הלך אפיתחא דע"ז משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה ומוקמינן בעבודה זרה כדאיתא בתוס' (שם ד"ה ניזיל) והראשון היה רוצה יותר ללכת אפיתחא דע"ז מלהכניס עצמו בנסיון). לקמן פרשת וישלח אות ד ד"ה וכדאיתא.. וזהו שנאמר ויפגע במקום, כמו שדרשו במדרש רבה (ויצא סח) למה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי השי"ת אין צריך לעולמו רק כל העולם צריכין לו, ויעאע"ה פגע ג"כ במקום, שמדתו הוא להסתלק מספק, שלא הכניס את עצמו בספיקות ולא רצה לא הן ולא שכרן, כי לא היה נצרך להם, מפני שהיה מקושר בהש"י וצורתו חקוקה בכסא הכבוד^לחבית יעקב הכולל פרשת ויצא ד"ה ויצא [א].:

ועל פי זה יתבארו הפסוקים (בתלים קל"ג) מה טוב ומה נעים וגו', שנדרש בכריתות (דף ה':) על שמן המשחה, עיין שם. וגם אני אלך בעקבותיהם על פי הכלי יקר בפסוק (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש, כי פני משה כפני חמה (ב"ב ע"ה ע"א), עיין עליו. וידוע דדרשו (ב"ר א' ט"ו) הוא אהרן ומשה (שמות ו כו) הוא משה ואהרן (שמות ו כז), מלמד ששניהם שקולים. והיינו הנה מה טוב וגו' (תהלים קלג ב), כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, כי נשאר בזקנו כמבואר בכריתות (ה' ע"ב), ואף על פי כן לא החסיר כלום. והנה בכל הדברים אין הברכה שורה בדבר המדוד, וכאן להיפך כי אם היה חסר או יותר קורטב מן המצוה, ודאי לא היה שורה בו הברכה, והיינו שיורד על פי מדותיו דוקא, (תהלים קלג ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון, שהוא טל של ברכה טל של תחיה כמבואר בזוהר (ח"א פ"ח ע"א), וכמ"ש (סוף פרשת ויחי במדרש (ב"ר ק' ו') ויבכו אותו מצרים שבעים יום (בראשית נ ג), אלו שבעים יום שבין אגרת לאגרת עיין שם), והוא היפך מכל מקום, והטעם כי שם צוה ה' את הברכה דייקא, לכך חיים עד העולם, כמו שהוא בפרק מרובה (ב"ק דף ס"ה ע"א) אמר קרא (שמות כב ג) חיים בגניבה, אחיה לקרן, דהיינו השלימהו, וכמו שפירשתי על אמרם (ברכות י' ע"א) ולא תחיה לעולם הבא, והיינו לכך הוא שלם לעולם הבא דכולו קיים, והוא נכון בס"ד. עוד נתכוין באומרו ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב, דהמשקולין דמשה ואהרן באמת לאו שקולין לגמרי, דהא מקרא מלא נאמר (במדבר יב ו-ז) אם יהיה נביאכם ה' וגו', (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה, רק שקולין עם הכרע ולא עין בעין, והיינו גם יחד, ר"ל דגם זה מקרי יחד, כשמן הטוב דאין שוקלין עין בעין, והבן.

וְזֶה בְּחִינַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים, "כִּי תִשָֹּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ'" וְהַדָּבָר תָּמוּהַּ מֵאַחַר שֶׁהַמִּנְיָן מְסֻכָּן שֶׁיּוּכַל לִשְׁלוֹט הַנֶּגֶף עַל-יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לָמָּה צִוָּה לִמְנוֹתָם וְשֶׁיִּתְּנוּ שְׁקָלִים כֹּפֶר נַפְשָׁם, לֹא יִכְתּוֹב לֹא ה' וְלֹא ו', לֹא יִמְנֶה אוֹתָם כְּלָל, וּכְבָר הִרְגִּישׁוּ בָּזֶה הַמְפָרְשִׁים בָּזֶה, אַךְ עִקַּר הַמִּנְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוּא בַּבְּחִינָה הַנַּ"ל בִּשְׁבִיל לְהַרְבּוֹת וּלְהַגְדִּיל בְּחִינַת הַתְּפִלָּה עַד אֵין קֵץ וְחֵקֶר עַל-יְדֵי תּוֹסֶפֶת נֶפֶשׁ עַל נֶפֶשׁ שֶׁנִּתְוַסְּפִין עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מִתְרַבִּין הַבָּתִּים הַקְּדוֹשִׁים בְּכָל פַּעַם בְּלִי שִׁעוּר כַּנַּ"ל, עַל-כֵּן הִזְהִירָם לִמְנוֹתָם עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים דַּיְקָא וְלֹא יִמְנֶה אוֹתָם כַּךְ כִּפְשׁוּטוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף שֶׁשּׁוֹלֵט עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן, כִּי יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹש הֵם לְמַעְלָה מֵהַמִּנְיָן, כִּי הֵם נִכְלָלִין כֻּלָּם בִּמְקוֹר הָאַחְדוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, וְעִקַּר הַמִּנְיָן וְהַחֶשְׁבּוֹן הוּא אֵצֶל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁהֵם בִּבְחִינַת רִבּוּי, בִּבְחִינַת (קהלת ז׳:כ״ט) בקשו חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רש"י, עֵשָֹו הָיָה לוֹ שִׁשָּׁה נְפָשׁוֹת וְנִקְרָאִים נְפָשׁוֹת לְשׁוֹן רַבִּים וְיַעֲקֹב הָיָה לוֹ שִׁבְעִים נֶפֶשׁ וְנִקְרָאִים כֻּלָּם נֶפֶשׁ אֶחָד, אֲבָל בֶּאֱמֶת מֵחֲמַת זֶה שֶׁכָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל חֲשׁוּבִים נֶפֶשׁ אֶחָד, מֵחֲמַת זֶה דַּיְקָא צְרִיכִין שֶׁיִּשְֹרָאֵל יִתְרַבּוּ מְאֹד כְּחוֹל הַיָּם, כִּי כָּל מַה שֶּׁיִּשְֹרָאֵל מִתְרַבִּין יוֹתֵר מִתְגַּדֵּל כְּבוֹדוֹ וּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר, בִּבְחִינַת (משלי י״ד:כ״ח) בְּרוֹב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ וְנִכְלָלִין יוֹתֵר בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבִשְׁבִיל זֶה צִוָּה לִמְנוֹתָם לְגַלּוֹת רִבּוּי מִסְפַּר נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם ת"ר אֶלֶף וְיוֹתֵר כְּדֵי לְהַגְדִּיל שְׁמוֹ וּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי זֶה לְפַרְסֵם וּלְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו שֶׁנִּמְצָאִים ת"ר אֲלָפִים נְפָשׁוֹת הַמְיַחֲדִים שְׁמוֹ תָּמִיד וְנִכְלָלִין בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁמּוֹנִים אֶת יִשְׂרָאֵל יָכוֹל לְהִתְעוֹרֵר קִטְרוּג וְהִתְגָּרוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, ח"ו, שֶׁאֲחִיזָתָם בִּבְחִינַת רִבּוּי וּמִנְיָן וְחֶשְׁבּוֹן, בִּבְחִינַת בקשו חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים עַד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּתְגַּבֵּר סִטְרָא דְּמוֹתָא ח"ו, כִּי יֹאמְרוּ, מָה אַתֶּם מִתְפָּאֲרִים בְּרִבּוּי הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלָּכֶם, הֲלֹא אָנוּ מְרֻבִּים יוֹתֵר בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם, כִּי כָּל אוּמָה וְאוּמָה מֵהֶם מְרֻבָּה יוֹתֵר בַּמִּסְפָּר הַפָּשׁוּט מִיִּשְֹרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ז׳:ז׳), "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" וְעַל-כֵּן יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁהֵם יִתְגַּבְּרוּ ח"ו עַל-יְדֵי הָרִבּוּי שֶׁלָּהֶם וְיִתְגָּרוּ בַּמִּנְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וִיקַטְרְגוּ עֲלֵיהֶם עַל-יְדֵי זֶה עַד שֶׁתּוּכַל לִשְׁלוֹט הַנֶּגֶף שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁשָּׁם אֲחִיזָתָם, עַל-כֵּן צִוָּה שֶׁלֹּא לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים כֹּפֶר נַפְשָׁם שֶׁצִּוָּה שֶׁיִּתְּנוּ בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בֵּית הַתְּפִלָּה, בְּחִינַת (ישעיה נה) כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה וְגַם כִּי עִקַּר הַשְּׁקָלִים נִתְּנוּ בִּשְׁבִיל הָאֲדָנִים שֶׁהָיוּ מֵאָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת מֵאָה בְּרָכוֹת כַּמּוּבָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלַל הַתְּפִלָּה, הַיְנוּ כִּי עַל-יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹנִין אוֹתָם עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנּוֹתְנִין בִּשְׁבִיל הַקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַקָמַת הַתְּפִלָּה שֶׁכָּל הַבָּתִּים הַמְרֻבִּים מְאֹד הַנִּבְנִין עַל-יְדֵי תּוֹסֶפֶת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, כֻּלָּם כְּלוּלִים בַּמִּשְׁכָּן וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁכָּלוּל מִכָּל בָּתֵּי הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל (וכמבואר בזה במקום אחר), עַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶֹה, עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן תִּקּוּן נִפְלָא מְאֹד עַד שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא אֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְגָּרוֹת וּלְקַטְרֵג וּלְהִתְגַּבֵּר עַל יִשְׂרָאֵל מֵחֲמַת עֹצֶם רִבּוּיָּם שֶׁהֵם מְרֻבִּים הַרְבֵּה מִמִּנְיַן יִשְׂרָאֵל בִּפְשִׁיטוּת, כִּי עַתָּה עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנָּתְנוּ בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא בֵּית הַתְּפִלָּה, עַל-יְדֵי זֶה כָּל הַנְּפָשׁוֹת מִתְיַחֲדִין וְנִצְטָרְפִין יַחַד בִּבְחִינַת רִבּוּי הַצֵּרוּפִים הַנַּ"ל, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּתְוַסֵּף נֶפֶשׁ נִתְרַבִּין הַצֵּרוּפִים בְּלִי שִׁעוּר, (כמבואר לעיל ובהלכות פריה ורביה הַנַּ"ל ביאור ענין זה, עַיֵּן שָׁם) עַד שֶׁהַצֵּרוּפִים שֶׁל ת"ר אֶלֶף נְפָשׁוֹת אֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשׁוֹב, כַּמּוּבָן לַמְּעַיֵּן בַּחֶשְׁבּוֹן הַנַּ"ל, וַאֲזַי בְּוַדַּאי כָּל הע' עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִתְבַּטְּלִין בְּבִטּוּל גָּמוּר כְּנֶגֶד רִבּוּי הַבָּתִּים הַנַּעֲשִֹין עַל-יְדֵי נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצְטָרְפִין בַּצֵּרוּפִים הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנָּתְנוּ בִּשְׁבִיל תִּקּוּן בָּתֵּי הַתְּפִלָּה כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן אֵין לָהֶם שׁוּם כֹּחַ לְקַטְרֵג, כִּי כָּל רִבּוּיָּם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נֶחְשָׁבִים כְּאַיִן וּכְאֶפֶס נֶגֶד עֹצֶם רִבּוּי הַבָּתִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַנַּ"ל בִּבְחִינַת (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וְתֹהוּ נחשבו לוֹ, כִּי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הֵם בִּבְחִינַת עָלְמָא דְּפִרוּדָא וְאֵין לָהֶם שׁוּם יִחוּד וְצֵּרוּף וְעַל-כֵּן הֵם נִקְרָאִים נְפָשׁוֹת רַבִּים כַּנַּ"ל, אֲבָל יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד כָּל מַה שֶּׁהֵם מִתְרַבִּין הֵם מִתְיַחֲדִין וּמִצְטָרְפִין בְּצֵרוּפִים הַרְבֵּה מְאֹד הַנַּ"ל וְנִכְלָלִין יוֹתֵר בִּמְקוֹר הָאַחְדוּת שֶׁשָּׁם מְקוֹר הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ו:י׳), "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים" וְעַל-יְדֵי זֶה הֵם נִצּוֹלִין מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא בִּבְחִינַת (שמות ל׳:י״ב) וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף בִּפְקוֹד אוֹתָם, כִּי אֵין הָרִבּוּי שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל מִנְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְעָט נֶגְדָּם, כִּי עַל-יְדֵי רִבּוּי הַצֵּרוּפִים הַנַּ"ל שֶׁנַּעֲשִֹין עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנִּתְּנוּ בִּשְׁבִיל בָּתֵּי הַתְּפִלָּה וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי זֶה כָּל רִבּוּיָּם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נִתְבַּטְּלִין כְּאַיִן וּכְאֶפֶס נֶגְדָּם וְכַנַּ"ל:

שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם (שמות ל לא), על בשר אדם לא ייסך (שמות ל לב). הן אמת דודאי הפשוטו אמת, וכאשר קבלו רז"ל (כריתות ו' ע"ב) פירושו דהסך בשמן המשחה לוקה. אך מה דנסמך לשמן משחת קדש וגו', שדרשו רז"ל (הוריות י"א ע"ב) שהוא יעוד דשמן המשחה כולו קיים לעתיד לבא, ואלא ודאי דיש איזה רמז בהסמיכות לבד הפשוט. והנ"ל בזה, דהא יש לחקור על שהגואל אשר יבא במהרה בימינו, נקרא בפי כל ישראל משיח, הלא דבר הוא דשם זה נעשה לו כשם העצם. ולדעתי משום דבשם זה נרמז מדריגתו ומעלתו של משיח צדקינו, דהא ראיתי באהבת עולם שהקשה למה משיח יהיה נמשח, הא אין מושחין מלך בן מלך (הוריות י"א ע"ב). ותירוץ על פי המדרש שוחר טוב (בתהלים סי' ב' (שוח"ט מזמור ב')) על הפסוק (תהלים ב ז) ה' אמר אלי בני אתה וגו', דבהאי שעתא עביד ליה קב"ה בריה חדשה. ופירש הוא ז"ל שלא יכירו אותו יודעיו ומכיריו מכבר כדי שיכבדו אותו, אם כן כיון שלא יכירו אותו, לא יהיה נודע שהוא בן דוד, לכך צריך משיחה, עד כאן דבריו. ולי נראה דהכי פירושא דהמדרש שוחר טוב, דעביד ליה קב"ה בריה חדשה בהאי שעתא ממש שלא היה עדיין בריה כזו בעולם, דהנה ברא השי"ת מלאכים בשני (ב"ר א' ג'), וברא אחר כך בהמות וחיתו יער, והיינו מן ההיפך אל ההיפך מלאכים כולם רוחניים, בהמות רק גשמיים, וברא אחר כך אדם נשמה שהוא חלק אלקי ממעל גבוה ממלאך מלובש בבהמה, כמ"ש הסמ"ג בהקדמתו. והנה במשה רבינו ע"ה נאמר (במדבר כ טז) וישלח מלאך, זה משה (ויק"ר א' א'), ואין לומר מצד נשמתו נקרא מלאך, דאם כן תמעיט מעלתו ח"ו משאר צדיקים, אלא ודאי דגופו היה מלאך, ונמצא היה בריה חדשה גבוה מעל גבוה מלובש במלאך. והנה במשיח צדקינו המקוים נאמר (ישעיה נב יג) ירום ונשא וגבה מאד, ודרשו רז"ל (ילקו"ש ישעיה נ"ב י"ג, רמז תע"ו) ירום מאברהם שנאמר בו (בראשית יד כב) הרימותי ידי אל ה', ונשא ממשה שנאמר בו (במדבר יא יב) כי תאמר אלי שאהו בחיקך, וגבוה ממלאכי השרת שנאמר בהם (יחזקאל א יח) וגובה להם ויראה להם, עד כאן. והנה במה דאמר וגבוה ממלאכי השרת, צריך על כרחך לומר דגופו יהיה גבוה ממלאכי השרת, דהא בכל הצדיקים אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ג ע"א) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ומאי רבותיה. ונראה דהכי פירושו ונשא ממשה בזה וגבוה ממלאכי השרת, שגופו יהי גבוה ממלאכי השרת, וגופו של משה היה רק מלאך והבן, והיינו בריה חדשה שלא היה עדיין גוף בעולם שיהיה גבוה ממלאכי השרת, והבן זה. ואם כן כל רואיו מכבר יכירו וידעו כי עכשיו נעשה בריה אחרת ואינו בסוג אדם, וכמו במשה דפתאום יראו מגשת אליו כי קרן עור פניו (שמות לד ל), ואם כן כיון שלא היה בסוג אדם, לא מוכח שהוא מזרע אדם מזרע דוד, לכך צריך משיחה וכו'. ואם כן בשם משיח נודע כל מדריגתו, לכך נקרא בשם זה כנ"ל. ועל פי זה מבואר הסמיכות שמן משחת קדש וגו', דהיינו דכולו קיים לעתיד לבא כדי למשוח בו משיח צדקינו, וקשה למה צריך משיחה, הא בן דוד הוא ומגיע לו המלכות בירושה, ואין לומר מפני המחלוקת כמו דמתרץ הגמרא בכריתות (דף ה' ע"ב) על שלמה שנמשח, דהתינח בלא זכו שיהיה עני (זכריה ט ט), יתכן שיהיה מחלוקת עליו, אבל בזכו דאז וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתא (דניאל ז יג, סנהדרין צ"ח ע"א) ואז לא יתכן מחלוקת, אם כן משיחא למה, ולא יתכן לומר דשם משיח הוא רק בלא זכו ח"ו, לזה מתרץ הקרא על בשר אדם לא ייסך אז, כי הוא לא יהיה בסוג אדם, לכך צריך משיחה כמ"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד.

שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם (שמות ל לא), על בשר אדם לא ייסך (שמות ל לב). הן אמת דודאי הפשוטו אמת, וכאשר קבלו רז"ל (כריתות ו' ע"ב) פירושו דהסך בשמן המשחה לוקה. אך מה דנסמך לשמן משחת קדש וגו', שדרשו רז"ל (הוריות י"א ע"ב) שהוא יעוד דשמן המשחה כולו קיים לעתיד לבא, ואלא ודאי דיש איזה רמז בהסמיכות לבד הפשוט. והנ"ל בזה, דהא יש לחקור על שהגואל אשר יבא במהרה בימינו, נקרא בפי כל ישראל משיח, הלא דבר הוא דשם זה נעשה לו כשם העצם. ולדעתי משום דבשם זה נרמז מדריגתו ומעלתו של משיח צדקינו, דהא ראיתי באהבת עולם שהקשה למה משיח יהיה נמשח, הא אין מושחין מלך בן מלך (הוריות י"א ע"ב). ותירוץ על פי המדרש שוחר טוב (בתהלים סי' ב' (שוח"ט מזמור ב')) על הפסוק (תהלים ב ז) ה' אמר אלי בני אתה וגו', דבהאי שעתא עביד ליה קב"ה בריה חדשה. ופירש הוא ז"ל שלא יכירו אותו יודעיו ומכיריו מכבר כדי שיכבדו אותו, אם כן כיון שלא יכירו אותו, לא יהיה נודע שהוא בן דוד, לכך צריך משיחה, עד כאן דבריו. ולי נראה דהכי פירושא דהמדרש שוחר טוב, דעביד ליה קב"ה בריה חדשה בהאי שעתא ממש שלא היה עדיין בריה כזו בעולם, דהנה ברא השי"ת מלאכים בשני (ב"ר א' ג'), וברא אחר כך בהמות וחיתו יער, והיינו מן ההיפך אל ההיפך מלאכים כולם רוחניים, בהמות רק גשמיים, וברא אחר כך אדם נשמה שהוא חלק אלקי ממעל גבוה ממלאך מלובש בבהמה, כמ"ש הסמ"ג בהקדמתו. והנה במשה רבינו ע"ה נאמר (במדבר כ טז) וישלח מלאך, זה משה (ויק"ר א' א'), ואין לומר מצד נשמתו נקרא מלאך, דאם כן תמעיט מעלתו ח"ו משאר צדיקים, אלא ודאי דגופו היה מלאך, ונמצא היה בריה חדשה גבוה מעל גבוה מלובש במלאך. והנה במשיח צדקינו המקוים נאמר (ישעיה נב יג) ירום ונשא וגבה מאד, ודרשו רז"ל (ילקו"ש ישעיה נ"ב י"ג, רמז תע"ו) ירום מאברהם שנאמר בו (בראשית יד כב) הרימותי ידי אל ה', ונשא ממשה שנאמר בו (במדבר יא יב) כי תאמר אלי שאהו בחיקך, וגבוה ממלאכי השרת שנאמר בהם (יחזקאל א יח) וגובה להם ויראה להם, עד כאן. והנה במה דאמר וגבוה ממלאכי השרת, צריך על כרחך לומר דגופו יהיה גבוה ממלאכי השרת, דהא בכל הצדיקים אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ג ע"א) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ומאי רבותיה. ונראה דהכי פירושו ונשא ממשה בזה וגבוה ממלאכי השרת, שגופו יהי גבוה ממלאכי השרת, וגופו של משה היה רק מלאך והבן, והיינו בריה חדשה שלא היה עדיין גוף בעולם שיהיה גבוה ממלאכי השרת, והבן זה. ואם כן כל רואיו מכבר יכירו וידעו כי עכשיו נעשה בריה אחרת ואינו בסוג אדם, וכמו במשה דפתאום יראו מגשת אליו כי קרן עור פניו (שמות לד ל), ואם כן כיון שלא היה בסוג אדם, לא מוכח שהוא מזרע אדם מזרע דוד, לכך צריך משיחה וכו'. ואם כן בשם משיח נודע כל מדריגתו, לכך נקרא בשם זה כנ"ל. ועל פי זה מבואר הסמיכות שמן משחת קדש וגו', דהיינו דכולו קיים לעתיד לבא כדי למשוח בו משיח צדקינו, וקשה למה צריך משיחה, הא בן דוד הוא ומגיע לו המלכות בירושה, ואין לומר מפני המחלוקת כמו דמתרץ הגמרא בכריתות (דף ה' ע"ב) על שלמה שנמשח, דהתינח בלא זכו שיהיה עני (זכריה ט ט), יתכן שיהיה מחלוקת עליו, אבל בזכו דאז וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתא (דניאל ז יג, סנהדרין צ"ח ע"א) ואז לא יתכן מחלוקת, אם כן משיחא למה, ולא יתכן לומר דשם משיח הוא רק בלא זכו ח"ו, לזה מתרץ הקרא על בשר אדם לא ייסך אז, כי הוא לא יהיה בסוג אדם, לכך צריך משיחה כמ"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד.

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר: מָרְדֳּכַי – מָר דְּרוֹר (חולין קלט:). דְּרוֹר, לְשׁוֹן חֵרוּת, זֶה בְּחִינַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר כַּנַּ"ל; וְאֶסְתֵּר הוּא בְּחִינַת שׁוֹקַיִן – מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר כַּנַּ"ל.

וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת פּוּרִים וּפָרָשַׁת זָכוֹר שֶׁקּוֹרִין מִלְּפָנָיו הוּא הַכְנָעַת קְלִפַּת עֲמָלֵק שֶׁהוּא עִקַּר קְלִפַּת הָעָרְלָה הַחוֹפָה עַל בְּרִית קֹדֶשׁ שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַהַעֲלָמָה שֶׁמִּתְגָּרֶה תָּמִיד לְהַעֲלִים אוֹר הַצַּדִּיק יְסוֹד עוֹלָם עַל-יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית, הוּא בְּחִינַת עָרְלָה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית, כַּמּוּבָא וְהוּא מִתְגַּבֵּר עַל חֲלוּשֵׁי כֹּחַ לְהַפְרִידָם ח"ו, מֵהַצַּדִּיק הָאֱמֶת בִּבְחִינַת (דְּבָרִים כ"ה) וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים שֶׁהֵם הַחֲלוּשֵׁי כֹּחַ שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל שֶׁרוֹצֶה לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם בְּיוֹתֵר בְּתֹקֶף הַהַעֲלָמָה וּלְהַפְרִידָם לְגַמְרֵי ח"ו, מֵהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁמִּשָּׁם כָּל חִיּוּתָם וְתִקְוָתָם לָנֶצַח וְזֶה בְּחִינַת הָמָן, יִמַּח שְׁמוֹ, שֶׁרָצָה לְהִתְגַּבֵּר בְּעֵת שֶׁנִּלְקְחָה אֶסְתֵּר לְמִשְׁכַּב הֶעָרֵל, כִּי סָבַר שֶׁאִשָּׁה יִרְאַת ה' נִכְבְּשָׁה תַּחְתָּם, כִּי כָּל הַמְאוֹרֵי אֵשׁ יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת אִשָּׁה וְכוּ' כַּיָּדוּעַ עַל-כֵּן שָׁם עִקַּר הַמִּלְחָמָה, אֲבָל בְּתֹקֶף קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי וְגַם אֶסְתֵּר הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּדוֹלָה שָׁמַר אוֹתָהּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נִלְכֶּדֶת בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִקּוּנֵי זֹהַר, בגין דאח נטיר לה. אַדְּרַבָּא, הוֹצִיאָה מִבֵּינֵיהֶם כָּל נִצּוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה בִּבְחִינַת (קֹהֶלֶת ח') עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל שֶׁבְּשֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה נִכְלָלִין הַמְאוֹרֵי אֵשׁ בִּבְחִינַת מְאוֹרֵי אוֹר כַּנַּ"ל, אֲבָל הָמָן סָבַר שֶׁעַכְשָׁיו יִתְגַּבֵּר עַל-יְדֵי זֶה, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁנִּלְקְחָה אֶסְתֵּר וְכוּ' יִהְיֶה לוֹ כֹּחַ לְהַגְבִּיר מְאֹד אֶת הַמְאוֹרֵי אֵשׁ עַד שֶׁיִּכְלֶה וְיִשְֹּרֹף ח"ו, הַכֹּל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁרָצָה לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וְכוּ' וְהָעִקָּר עַל-יְדֵי שֶׁנִּכְשְׁלוּ בְּבָבֶל בַּנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת בִּפְגַם הַבְּרִית כָּל כַּךְ, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מִתְגַּבֵּר הַהַעֲלָמָה וְהַהַסְתָּרָה כַּנַּ"ל, כִּי מִתְגַּבְּרִין מְאוֹרֵי אֵשׁ כַּנַּ"ל וּמִגֹּדֶל הִתְגַּבְּרוּתָם אָז רָצָה לְכַלּוֹת לְגַמְרֵי ח"ו, וּבֶאֱמֶת הָיְתָה אָז עֵת צָרָה גְּדוֹלָה וְכוּ', כַּמּוּבָא. אֲבָל הַכְנָעָתוֹ וּמַפָּלָתוֹ הָיָה עַל-יְדֵי מָרְדְּכַי שֶׁיָּצָא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה וַיִּלְבַּשׁ שַֹק וָאֵפֶר וְכֵן בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַֹק וָאֵפֶר יוצע לָרַבִּים (אֶסְתֵּר ד'), שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת הַבְּכִיָּה וְהַהֶסְפֵּד שֶׁל חֲצוֹת הַנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַבְּכִיָּה וְהַהֶסְפֵּד הוּא עַל הַעֲלָמָה הַנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כַּנַּ"ל, כִּי גַּם אָז עִקַּר הִתְגָּרוּת הָמָן וְחֵילוֹתָיו הָיָה עַל שֶׁרָאָה שֶׁרוֹצִים לַחֲזֹר וְלִבְנוֹת אֶת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמֵחֲמַת זֶה הִתְגָּרוּ בָּהֶם לְהַגְבִּיר ח"ו, הַמְאוֹרֵי אֵשׁ עַל-יְדֵי הַפְּגָמִים הַנַּ"ל לְכַלּוֹתָם לְגַמְרֵי ח"ו, אֲבָל מָרְדְּכַי וְיִשְֹרָאֵל הִמְשִׁיכוּ תִּקּוּן הַנַּ"ל שֶׁל בְּחִינַת חֲצוֹת הַנַּ"ל עַל יְדֵי הָאֲבֵלוּת וְהַבְּכִיָּה וְהַהֶסְפֵּד שֶׁבָּכוּ וְהִסְפִּידוּ עַל הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶסְפֵּד עַל הַעֲלָמַת הַצַּדִּיק וְכוּ'. וְזֶהוּ בְּחִינַת שַֹק וָאֵפֶר אֵפֶר דַּיְקָא שֶׁבָּכוּ וְהִתְפַּלְּשׁוּ בָּאֵפֶר עַל שֶׁרָאוּ תֹּקֶף הִתְגַּבְּרוּת הַמְאוֹרֵי אֵשׁ שֶׁהֵם בְּחִינַת אֵפֶר כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי זֶה בֶּאֱמֶת זָכוּ אַחַר כָּךְ שֶׁנִּתְהַפֵּךְ מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ בִּבְחִינַת לשום לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, 'פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר' דַּיְקָא בְּחִינַת שֶׁנִּתְהַפְּכוּ הַמְאוֹרֵי אֵשׁ, בְּחִינַת אֵפֶר שֶׁיְּנִיקָתָם מִבְּחִינַת אִשָּׁה אֶסְתֵּר וְנִכְלְלוּ בְּשֹׁרֶשׁ קְדֻשָּׁתָם בִּבְחִינַת פְּאֵר וְיֹפִי וְהִדּוּר הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְאוֹרֵי אוֹר, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (שָׁם ח') וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנַי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וְכוּ', שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת פְּאֵר וְיֹפִי וְהִדּוּר הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הגוונין שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּכֵלֶת וָחוּר וְכוּ' וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְכוּ' כִּי הִתְגַּבְּרוּ בְּחַסְדּוֹ בְּחִינַת הַמְאוֹרֵי אוֹר מְאֹד בִּבְחִינַת פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר כַּנַּ"ל, כִּי מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת הָרֹאשׁ בַּיִת הַנַּ"ל, בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל') וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָֹמַיִם רֹאשׁ מָר דְּרוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת מָרְדְּכַי מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה י') כִּי הָרֹאשׁ דִּקְדֻשָּׁה בְּחִינַת מֹחִין הַנַּ"ל הֵם בְּחִינַת בְּשָֹמִים, בְּחִינַת רֵיחַ טוֹב שֶׁהוּא חִיּוּת הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַמֹּחִין, בְּחִינַת (אִיּוֹב ל"ב) ונשמת שַׁדַּי תְּבִינֵם וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַבְּשָֹמִים רֹאשׁ הָאֵלּוּ נִמְשַׁח הַמִּשְׁכָּן וְכָל כֵּלָיו וְנִתְקַדְּשׁוּ בִּקְדֻשָּׁתָם, כִּי כָּל קְדֻשַּׁת הַמִּשְׁכָּן וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָרֹאשׁ בַּיִת הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁבָּת שֶׁמֵּאִיר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְכַמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל:

שמן משחת קדש יהיה זה לי וגו' (שמות ל לא), וקח לך סמים וגו' (שמות ל לד). להבין דאצל שמן אמר לי, ואצל סמים אמר לך, נ"ל על פי מה שכתבתי בפרשת תרומה (בפסוק (שמות כה ג) וזאת התרומה) על אומרו ולקטורת הסמים (שמות כה ו) עיין שם, ועל פי דכל המתייחס להשי"ת הוא נצחי, ומה שאין נצחי למשה. והנה לעתיד ואת רוח הטומאה יעביר (זכריה יג ב), ויהיה דוגמת שמן המשחה שכלו קדש. והיינו יהיה זה לי לדורותיכם היינו נצחי, וקח לך סמים בעולם הזה שיש מוץ, והבן.

שמן משחת קדש יהיה זה לי וגו' (שמות ל לא), וקח לך סמים וגו' (שמות ל לד). להבין דאצל שמן אמר לי, ואצל סמים אמר לך, נ"ל על פי מה שכתבתי בפרשת תרומה (בפסוק (שמות כה ג) וזאת התרומה) על אומרו ולקטורת הסמים (שמות כה ו) עיין שם, ועל פי דכל המתייחס להשי"ת הוא נצחי, ומה שאין נצחי למשה. והנה לעתיד ואת רוח הטומאה יעביר (זכריה יג ב), ויהיה דוגמת שמן המשחה שכלו קדש. והיינו יהיה זה לי לדורותיכם היינו נצחי, וקח לך סמים בעולם הזה שיש מוץ, והבן.

עוד ביאור על דברי רש"י שהיה זיו אקונין שלו דומה לו, על פי מ"ש בספר שם משמואל בשם אביו בפסוק (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, כי המילוי אותיות של יעקב הוא יוסף, כזה יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, המילוי של יו"ד הוא י של יוסף, המילוי של עי"ן הוא סמך, המילוי של קו"ף הוא וא"ו פ"א של יוסף, נשאר עוד המילוי של בית, הוא י' ת', הוא ר"ת תולדות יעקב יוסף, עד כאן דבריו. והוא עצמו מפרש כי יוסף הוא ממש יעקב, כי ויהי ה' את יוסף (בראשית לט ב), שהשם מצטרף ליוסף שהוא קנ"ו, והשם גימטריא כ"ו, אם כן שניהם יחד עולה מנין יעקב, מפני זה אמר הכתוב (ישעיה יא יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו, ר"ל כשיוסף הוא מחובר לה', אז הוא במדריגת יעקב שיש לו חיבור עם יעקב, וכן (דברים א יא) יוסף ה' עליכם וגו' ויברך אתכם, שאז בית יעקב אש ובית יוסף להבה ועשו לקש (עובדיה א יח), וזהו מרומז באותיות סמא"ל, הוא מנין קל"א שהוא ר"ת "אש "להבה "קש, ומפני זה יעקב נקרא אל, ר"ת אש להבה, חיבור יעקב ויוסף, וכן בלעם אמר אל מוציאם ממצרים (במדבר כג כב), עד כאן דבריו ז"ל הנחמדים. ואני הוספתי נופך לפרש האי דכתיב בפרשת וישלח (בראשית לג כ) ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופירשו רז"ל (מגילה דף י"ח (ע"ב) [ע"א]) כי הקב"ה קראו ליעקב אל, כי קיימא לן כי ס"מ מס"א, ואל מצד קדושה, על כן ס"מ יבולע, ואל נשאר קיים כי שלנו הוא. ועל פי זה מבואר הקב"ה קראו ליעקב אל, דהאל הוא שלו. ונקדים עוד דנ"ל לפרש הפסוק (בראשית לט ב-ג) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו', וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה, הוא ואו נוסף, דמשמעו שראה פוטיפר שני דברים, א' שה' אתו, ב' שכל אשר הוא עושה וגו', והוא תמוה מאד וכי ראה אותו רשע את ה' אשר אתו, הלא לא ראה רק הצלחה, והיה ראוי לומר וירא אדוניו כי כל אשר הוא עושה וגו', או שיאמר וירא אדוניו ה' אתו כי כל אשר הוא עושה וגו', והבן זה. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי (לעיל בפרשת תולדות ובפרשת נשא) הפסוק (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בשנה ההוא וגו' וימצא מאה שערים, ותרגומו מאה בדשערוהו, ויברכהו ה'. על פי שפירשתי המדרש (במ"ר פי"א ה') יברכך ה' (במדבר ו כד) בממון, וישמרך מן המזיקין, והפסוק (קהלת א יח) יוסף דעת יוסף מכאוב, ובתוספת נופך כי מצינו שני מיני ברכות, ואת שדי ויברכך (בראשית מט כה), וגם יברכך ה'. וידוע מהראב"ע בריש פרשת וארא כי שם שדי שמורה לשדוד המערכה, מכל מקום ניסים שלו נסתרים בדרך המערכה, וניסי שם הויה באתגליא, כי השם הזה היה קודם, עיין שם בשינוי הלשון כי כאן המתקת הדברים בטעמן, והבן. והנה מובן לפי זה כי הברכה של שם שדי הוא מכוסה בטבע, על כן אינו שורה רק בדבר הסמוי מן העין, ורק בכדי שהדעת טועה, מה שאין כן ברכת ה'. וזה לדעתי פירוש (משלי י כב) הפסוק (משלי י כב) ברכת ה' היא תעשיר, והבן. וגם נוכל לפרש הסיפא דקרא ולא יוסיף עצב עמה, שלא יתעצב על דעתו כי טוב היה לו שלא ידע, והבן. ועל פי זה פירשתי (בפרשת כי תשא, שמות ל לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, ומה שדרשו רז"ל במסכת הוריות (דף י"א ע"ב) כי זה בגימטריא י"ב לוגין היה, וממנו נמשחו המשכן וכליו, ואהרן ובניו, והמקדש וכל כליו, וכל כהנים גדולים, וכל המלכים, וכלו קיים לעתיד לבא. כי לי היינו לשמי, היינו שם המיוחד כמו שפירשו בויקחו לי תרומה (שמות כה ב), עיין בשפת אמת על משלי. וזה התכת הכתוב שמן משחת קדש יהיה זה י"ב לוג כדברי רז"ל, ואם כן הוא דבר המדוד רק לי לשמי, על כן הוא לדורותיכם, והבן זה. ועל פי זה מבואר ויהי ה' את יוסף, ה' דייקא, ויהי איש מצליח, ר"ל שהצלחתו היה על ידי שם הויה שהיה באתגליא חוץ לדרך הטבע ולא היה מכוסה בטבע, על כן וירא אדוניו הצלחה זו, ומפרש כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח וגו', ה' דייקא, ועל ידי כן ראה אדוניו הצלחה זו, כי אם היה על ידי שם שדי לא היה רואה, כי היה תולה הכל בטבע והבן, ואם כן ראיית פוטיפר קאי על מעשה הצלחה, וכי ה' אתו היא נתינת טעם, והוא נכון בס"ד. והנה כבר פירשתי (בפרשת בראשית ב ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, דעצם החיות היינו הנשמה הוא שמו, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו, ששמו חופף עליו ומאיר. והנה בר ישראל ראוי שצלם אלקים יאיר עליו, כמו שפירש האלשיך בפסוק (שיר השירים ב יד) הראיני את מראיך, ובודאי דיש בו שם משמותיו הקדושים, ומסתמא שם אלקים כי כן נאמר (בראשית ט ו) בצלם אלקים, וזה בסתם בני אדם שהם נתונים תחת הטבע, ועל כל פנים מכוסים בטבע כי אלקים בגימטריא הטבע, ר"ל כי גם הטבע בהשגחה כי אלקים שופט (תהלים נ ו), והבן זה כי התורה על הרוב ידבר מדה בינונית, אבל יש בני עליה ששם ה' נקרא עליהם, וכל עניניהם למעלה מהטבע ואינה מכוסה בטבע כלל, והיינו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' דייקא נקרא עליך, דהיינו בלי כיסוי, לכך וראו, (אבל זולת זה) יכולין לתלות בטבע, כי תולין כל כמה שיכולין לתלות בטבע, אבל כשנקרא שם ה' אז וראו, לכך ויראו ממך, ועל כן כתיב (ישעיה לח טז) ה' עליהם יחיו, כי המיתה טבעית, והבן. ולפי זה יוסף הצדיק שהיה שמו מאיר על פניו וגם שם הויה, כי כתיב ביה כי ה' אתו, וזהו זיו אקונין שלו, והוא דומה ליעקב, כי יוסף עם ה' שנתחבר עמו הוא יעקב, ואז אש להבה לכלות שונאי ה' ית', וקרן ישראל יתרומם. וכבר כתבו דורשי רשומות והיה ביום ההוא יוסיף ה', כשיתחבר ה' עם יוסף לקנות את שאר עמו, כי אז יהיה יעקב רק בגימטריא יוסף ה', כי יחזור הוא"ו לאליהו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה יובן ויתורץ הקושיא שיש בנר חנוכה (ב"י או"ח סי' תר"ע), דלמה תקנו ח' ימים, הלא הנס לא היה רק ז' ימים דהרי היה בו להדליק יום אחד. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהנה אז אחר חורבן הבית ראשון, לא היה משמש רק ניסים נסתרים מכוסה בטבע כמו נס דפורים, וכן חנוכה שהיה גוף הנס על ידי נצחון מלחמה דחשמונאים, ונמצא כיון שהיה רק פך אחד שהיה ידוע ומשוער שאין בו רק להדליק יום אחד, אם כן הוי דבר המדוד ומנוי ולא כסוי מן העין, ואיך יתכן בו ברכה, והיה צריך להיות שורה בהשמן בחינת הויה היפך הנהוג אז, דהנה כל אשר שם ה' נקרא עליהם חסרו בבית שני, ולכך גם שמן המשחה לא היה, ולא היה הכהן גדול משוח רק מרובה בבגדים, כי נאמר שמן המשחה יהיה זה לי לשמי כמ"ש, (ובהיפך) [ובהפך] זה היה צריך להאמר בו שם הויה, והוא עיקר הנס, ואם כן היה עיקר הנס בשמן הראשון שהיה שורה בו שם הויה והבן, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת תולדות בפסוק ויזרע יצחק וגו').

המשכה חדשה של ראשית התיקון והתגלות חדשה פעל הבעש״ט זצ״ל בקדשו, ובשביל זה גם דרך העבודה חדש הוא, כיון שהכל אור וקדושה א״כ איך נרחק שום דבר אשר ברא ד׳ לנו, הלא חלק וניצוץ אור של קדושה מרחיקים בזה. צריכים רק להסיר את הרע ממנו ואז הטוב שבו יתגלה ובו נעבוד את ד׳, ולא לבעל התולדות לבד כי קודש הוא, צוה הבעש״ט לבלי להתענות, רק בכלל גם לכולם כך הוא דרך החסידות, וזלה״ק בנועם אלימלך פרשת תשא בד״ה וזהו ואתה קח לך בשמים ראש וכו׳, שלא יאמר האדם א״כ הוא, שאסור לאדם להנות מעולם הזה ותאותו, כ״א הכל למען שמו, והוא דבר קשה מאוד שבלתי אפשרי לעמוד בו, א״כ אפרוש עצמי מכל עניני עולם הזה הגשמי ולא אוכל ולא אשתה כלל, ואהי׳ פרוש מאוד. אל יאמר כן. אלא צריך האדם להתאמץ במעט מעט לשבור כח התאות ולסבב הדבר בסיבוב אחר סיבוב עד שיגיע לתכלית יסוד הקדושה ושורשה בכל דבר גשמיות גם כן, עכ״ל הקדוש,

ארור האיש אשר יעשה פסל מסכה תועבת י"י מעשה ידי חרש ושם בסתר וכו' (דברים כז טו). לפי הפשט יש לדקדק למה אמר בכאן האי"ש, מה שאין כן באינך. ב', מעשה ידי חר"ש, וכי דוקא עבודה זרה מעשה ידי חר"ש היא דאסור, אבל מעשה ידי צורף מותר ח"ו. ג', ושם בסתר, ובגילוי מי שרי. ויש לפרש ברמז ארור האיש מלשון חשיבות כתאר אי"ש בכל מקום, והכוונה אפילו האי"ש חשוב שעובד ועוסק בתורה ועבודה רק שהוא בפניות, דהיינו שבקרבו ישים ארבו שישבחוהו בני אדם ויכבדוהו, או עבור אהבת ממון או שאר ענייני העולם, נמצא זה אינו עובד הש"י בתורתו ותפילתו ומצותיו רק עובד עבודה זרה, דהיינו עובד לאיזה ענין בעולם, לך נא ראה אחי ידיד הנעים דברי בעל חובת הלבבות בשער יחוד המעשה גנות האיש, וכי הוא גרוע מעובד הצלמים בפרהסיא מכמה טעמים, ואחד מהטעמים הוא שעובד עבודה זרה, יתראה לעין כל נבלתו וסכלותו ויתגנה בעיני החכמים והמשכילים, מה שאין כן החונף משים ארבו בקרבו ולפני הבריות מתכבד, כי נראה בעיניהם כעובד את הש"י, ועליהם אמרו רז"ל (סוטה כ"ב ע"ב) עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. ונקדים עוד מה שכתבו המקובלים שיש שם בקדושה חר"ש, שנרמז בקטורת בס"ת ממול"ח טהו"ר קוד"ש (שמות ל לה), והוא מסוגל לעליות התפלה למכוין בו, אבל זה דוקא למי שמייחד מעשיו בתפילתו לשמו ית' בלי שום פניה. וזה שפרשו בפסוק (תהלים מה ב) רח"ש לבי דבר טוב אמר אני מעשי למלך דייקא, והבן. ובזה יפורש הפסוק ארור האיש המכובד החשוב בעיני העולם על שעסק בתורה ותפלה, אשר יעשה פסל ומסכה בכוונתו לשום פניה, והוא תועבת י"י מעשה ידי חר"ש, שמהראוי שיפעלו ידי השם חר"ש להעלות התפלה, והוא בכוונתו הזרה מונע מעשי ידי השם ר"ל, ושם בסת"ר כי אין יודע זה זולת הבורא ית"ש, הש"י ישים בלבנו לעבדו באמת, והבן:

וּמָלְאוּ מֵחַד גַּלְגַּלָא דְּעֵינָא תְּלָת מֵאָה גַּרְבֵּי מִשְׁחָא – גַּרְבֵּי מִשְׁחָא זֶה בְּחִינוֹת הַדַּעַת, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ (שמות ל׳:כ״ה) זֶה בְּחִינַת שֵׂכֶל.

וּמָלְאוּ מֵחַד גַּלְגַּלָא דְּעֵינָא תְּלָת מֵאָה גַּרְבֵּי מִשְׁחָא – גַּרְבֵּי מִשְׁחָא זֶה בְּחִינוֹת הַדַּעַת, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ (שמות ל׳:כ״ה) זֶה בְּחִינַת שֵׂכֶל.

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם (שמות ל יב). נחסר מרכא משרת לזרקא. הוא לדעתי נרמז גם בגלות החל הזה כשקורין פרשת שקלים, משה רבינו עומד וזוקף את ראשם (תנחומא תשא סי' ג'). הנה בתוכחה הוא והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם (ויקרא כו לו), הנה המרכא רמוז על המורך והוא סמוך לזרקא, היינו כשנזרקו ישראל בארצות אויביהם, אז ישאו ראש כמו מראש ויהיו לסגול"ה:

זֹאת הַתּוֹרָה נֶאֶמְרָה בְּשַׁבָּת חֲנֻכָּה, וְאַחַר שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה הַזֹּאת אָמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי עַתָּה אֵיךְ מַדְלִיקִין נֵר חֲנֻכָּה, בְּחִינַת לְאַמְשָׁכָא מְשַׁח רְבוּת קֻדְשָׁא וּלְאַדְלָקָא בּוּצִינָא (זוהר בראשית לא, ויקרא ז, שמיני לז, אמור פח, קד, בהעלותך קנד), שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ (שמות ל׳:כ״ה), שֶׁהוּא הַדַּעַת, כַּיָּדוּעַ. הַיְנוּ בְּחִינַת הַגְדָּלַת הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת זִכָּרוֹן הַנַּ"ל; וְלֹא בֵּאֵר יוֹתֵר:

באופן אחר נ"ל לבאר המדרש הנ"ל (במ"ר פי"ב א'). וקודם אפרש מה דקשה לי בגוויה, ויתיישב באופן זה, דהנה יש לתמוה טובא בהמדרש הנ"ל. (א), מה אשמועינן דהמשכן כיפר על עון העגל, הלא מפורש בקרא (שמות ל טז) ולקחת את כסף הכפורים. (ב), למה כפל הענין במילות שונות קול הדר, קול נאה, קול משובח. ותיבת קול אצל כל אחד למה. וגם דאמר קול הדר סתמא שלא לנוכח, ולא אמר מהודר, וכן קול נאה, אם כן הוה ליה לומר קול שבח, ואמר קול משובח שהוא לנוכח כמו המשובח והמפואר וגו'. (ג), תואר האל ד' למה (תהלים פה ט), הלא די באחד מהן שיאמר מה ידבר האל, או מה ידבר ה'. (ד), קושית המדרש ולמה, אינו מובן כמו שהקשתי לעיל באופן הראשון. (ה), מה זה שהשיב לו השי"ת שלום אני מדבר. (וא"ו), מה שייכות יש להפסוק (תהלים פה י) אך קרוב וגו' לכאן. (זיי"ן), מה הענין דיליף ר' יהושע בן לוי מהפרשה. (חית), למה הביא ר' יהושע בן לוי רישא דקרא (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך, כי לפי הנראה מפשוטו לא היה לו לומר רק מה כתיב למעלה מן הענין וישם לך שלום.

ונקדים דלפעמים מדבר הוא לשון מנהיג, כמו דבר אחד לדור (סנהדרין ח' ע"א), וכמו אשימם דוברות בים (מלכים א' (ה כג) ה"ט), וכמו וה' מדבר קדמיהון בעמודא דעננא ביממא, תרגום שמות יג כא). והנה איתא במסכת פסחים (דף ק"י ע"א) בענין שתיית הזוגות, ר' חסדא ורבה בר' הונא דאמרי תרווייהו שלום לטובה מצטרף, לרעה לא מצטרף. ופירשו רש"י (ד"ה שלום) והרשב"ם (ד"ה שלום) שלום תיבה השביעית היא לישא ה' פניו אליך וגו' (במדבר ו כו), אם שתה ששה ושתה השביעי מצטרף לבטל הזוגות, אבל לא לרעה שאם ישתה כוס שמיני אחריו, אין שמיני מצטרף על השביעי להזיק, וסברא היא כיון שברכן בשלום שהיא תיבה שביעית, אין שום היזק בעולם, עכ"ל. לכך ליתא לסכנתא דזוגות משביעי ולהלן, דתמיד השביעי מצטרף לטובה ולא לרעה, דהשביעי היא בחינת שלום. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, ששמע משה בהמשכן קול הדר, קול נאה וכו', שהוא מורה על עת רצון ושמחה והוד והדר לפניו, והבין מזה כי נסתלק הזעם ונשכח החטא עגל, אך דאג וחשש לפי זה שלא יהיה נשכח גם כן מעשה סיני, דלפי העולה על הדעת זה תולה בזה, כמו שעלה על דעת כנסת ישראל כמ"ש לעיל. והיינו דאמר אף שזה טוב שנשכח אותו החטא, מכל מקום עכשיו אשמעה מה ידבר האל ה', האל ה' דייקא, דהיינו בהשתלשלות כי ישכח ח"ו מעשה סיני, וממילא דיופסק מדריגות פה אל פה. והיינו דמפרש המדרש ולמה, ר"ל למה יהיה עכשיו בהשתלשלות, ואמר מפני שעד שלא הוקם המשכן (היא) [היה] תחרות וכו' מפני העגל, ועכשיו נשכח, לכך חישב דיהיה נשכח גם מעשה סיני על ידי זה. אמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר, ר"ל אני מנהיג בבחינת שלום דלטובה מצטרף ולא לרעה, הכי נמי השכחה היא לטובה ולא לרעה שישכח מעשה סיני ח"ו. ונקדים כי פירשו קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה יח), דהלומד תורה שנקראת אמת, כמו שדרשו רז"ל במסכת ברכות (דף ה':) אמת זו תורה שנקראת אמת, שנאמר (משלי כג כג) אמת קנה ואל תמכור, הוי כקורא כביכול להקב"ה שיבא אליו, דהקב"ה ואורייתא חד הוא, דהוא רצונו ורצונו הוא והתורה הוא רצונו של השי"ת, ולכך אמרו רז"ל (אבות פ"ג מ"ב) אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה השכינה עמו. והיינו קרוב ה' לכל קוראיו, היינו קוריהו כאדם שקורא לחבירו שיבא לפניו, ועל דרך שפירשו רז"ל במסכת פסחים (דף ב' ע"א) ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א ה), דלאו שם האור יום, רק קריה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, ופירש רש"י (ד"ה ופקדיה) קרא כמלך שקרא לעבדיו שיבא לפניו, ולאו קריאת שם הוא, עיין שם. הכי נמי האי קריאה כקריאה שיבא אליו איירי, ואמר שבאמת השם קרוב לו שבא תיכף, רק דוקא לכל אשר יקראוהו באמת, היינו בהתורה כי אין לך דבקות בו ית"ש יותר מעסק התורה, עד כאן. וממילא דאם השי"ת קרוב דהישועה קרובה, כי כאשר ידבק החלק בכל, יעשה בכל כרצונו. ויובן מזה דאם היה ח"ו נשכח מעשה סיני וחשיבת קבלת התורה לישראל, לא היה הישועה קרובה. וגם ידוע אמרם (תנחומא נשא ט"ז) מתחלה נתאוה הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו בעליונים, ולא נגמר המכוון רק בשעת מתן תורה וירד ה' על הר סיני (שמות יט כ), ועיקר הדירה בתחתונים הוא על ידי התורה, (ועיין במ"ש באור החיים בפרשת סוטה), ואם היה ח"ו נשכח מעשה סיני, לא היה דירתו בתחתונים ולא היה שוכן אתנו. ועל פי זה יתבאר המדרש, כי מקודם לא היה שמחת משה שלימה במה שהבין שנשכח מעשה העגל, כי היה לו דאגה על זה שישכח גם מעשה סיני ח"ו, אבל עכשיו ששמע כי הזכירה רק לטובה ולא לרעה, שמח. וזה דברי המדרש באותו שעה שמח משה ואמר אך קרוב ליראיו ישעו כנ"ל, דקרוב ה' לכל קוראיו, כיון שלא ישכח מעשה סיני ומתן תורה במקומו, אם כן הרי התורה ניתנה לנו ולא בשמים היא, אם כן הרי קרוב לנו ישעו כנ"ל, וגם לשכון כבוד בארצינו, שיהיה לנו דירה בתחתונים כיון שלא נשכח מעשה סיני. ועל זה אמר ר' יהושע בן לוי מגוף הפרשה אנו למדין זאת, כי למעלה מן הענין כתב וישם לך שלום, ואחר כך ויהי ביום כלות משה וגו', למדרש סמוכין שבמעשה המשכן נתכפר עון העגל, כמו דכתיב (שמות ל טז) ונתת את כסף הכפורים, היה בבחינת שלום שהרע נשכח והטוב נזכר כנ"ל.

וגם יתבאר למה שאמרו חכמינו ז"ל (חולין קלט:) מרדכי מן התורה מנין שנאמר (שמות ל, כג) קח לך בשמים ראש, ומתרגמינן מרי דכיא. כי כבר ביארנו בדרושי חנוכה על פסוק הן גאלתי אתכם אחרית כראשית. ושם הקשינו אדרבה מי נתלה במי. והגאולה אחרונה תהיה ביתד שאת ויתד עז מגאולה ראשונה. ונדאה כוונת הפסוק, דהנה דע שכל העולמות נבראו בשביל ישראל שנקראו ראשית כפירש"י שמהם התחיל מחשבתו כביכול שראה שיבראו ישראל שיעבדו אותו בדחילו ורחימו ושיעשו רצון קונם. ויהיה לו במעשיהם הטובים שעשועים גדולים. מזאת המחשבה עלה ברצונו כב"י לבדוא כמ"ש הפייטן הציב וירה אבן פינתו עבור להשתעשע באיומתו. ולכן צריך כל אדם לחשוב כשעובד את קונו ברוך הוא מקבלין כל העולמות וכל ההיכלות וכל המלאכים שפע וששון ושמחה דב ובזה יתלהב לעבוד את בוראו ומזאת המחשבה נבראו ונשתלשלו כל העולמות עד סוף העולם התחתון. וכשמאיר ראשית המחשבה שממנה נבראו כל העולמות. בכל העולמות אנו מנצחין כל האומות והמה מסורים בידינו כאשר כתבנו במקום אחר. שהארץ בעצמו לוחם את מלחמתינו שהרי לא נבראו כולם אלא בשביל ישראל אף על פי שהארץ היא מדריגה תחתונה שהוא דומם ועליה צומח חי (מדבר) ועליהם ב"א כידוע אף על פי כן לוחמת את מלחמותינו:

וְזֶה בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל) כִּי תִשָֹּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ וְכוּ', דְּהַיְנוּ שְׁקָלִים לְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר, כִּי קָרְבָּנוֹת הֵם בְּחִינַת שְׁבִירַת הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנּוֹתְנִין לַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת צְדָקָה, עַל-יְדֵי-זֶה מְאִירִין הַגְּוָנִין וְנִכְנָע הַמְדַמֶּה וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְאָז מֵרִים כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה, "כִּי תִשָֹּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל", בְּחִינַת נְשִֹיאַת רֹאשׁ, לְהָרִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִמְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, שֶׁזֶה עִקַּר מִצְוַת הַמִּסְפָּר, לִסְפֹּר אֶת יִשְֹרָאֵל עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים כְּדֵי שֶׁיֻּכְלְלוּ זֶה בָּזֶה וְיָאִירוּ זֶה לָזֶה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה וְיִתְנַשֵֹּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִמְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִתֵּן כָּל אֶחָד צְדָקָה, דְּהַיְנוּ שְׁקָלִים לְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מְאִירִין הַגְּוָנִין וְנִכְנָע הַמְדַמֶּה וְכוּ' וּמֵרִים וּמְנַשֵֹּא כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִתֵּן הַשְּׁקָלִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כְּדֵי לְתַקֵּן וּלְהַעֲלוֹת אֶת הַזְּמַן בְּחִינַת מִסְפַּר שָׁנִים שֶׁיֻּכְלַל בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְכַנַּ"ל:

ועשית מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א). מקשה הרמב"ן ז"ל למה כתב מעשה מזבח כאן הלא בפרשת תרומה שם מקומה. והנראה, כי כאן צוה הקדוש ברוך הוא לעשות את אהרן כהן גדול ולעשות לו בגדי קודש בגדי כהונה ושמא חס ושלום יהיה קטרוג על זה כאשר היה בסוף מחלוקת קרח על כהונה של אהרן לכך צוה הקדוש ברוך הוא אחר שנמשך אהרן בכהונה לעשות מזבח מקטר קטורת ועל ידי הקטורת הוברר כי זה הצווי מהקדוש ברוך הוא שאהרן יהיה כהן גדול כאשר היה באמת בסוף מחלוקת קרח בקטורת וקל להבין:

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג.) ובמדרש רבה (מקץ פט) רבי חייא פתח ואמר קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו' זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. זשה"כ (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. מי ברא אלה, היינו כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א:) מי ברא לאלה, שהם שני שמות קדושים. והוא, כי אלה מורה על התפשטות הפרטים, כי השי"ת ברא בעולם דבר והפוכו כולו מקשה שנראים כסותרין זה את זה, וכ"ז הוא להפליא את הברואים שיתמהו מי ברא את כל אלה, האיך יתאחדו ויתחברו הפרטים, משמע שנמצא בעולם ה' אחד ששם מתחברים ומתאחדים כל הפרטים בשורש. וכדאיתא גם במדרש הנעלם (תולדות קלו:) כל מה שברא הקב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היו בשיתוף. היינו שבכל דבר נמצא בחינת דכר ונוקבא, שהם תרין הפכיים שמים וארץ^עזלעיל פרשת נח אות כ, מח.. שמים בהירים ביותר, עד שאף כגרעין חרדל לא יוכלו לקבל מעוה"ז כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.). וארץ מורה על גודל הסתר, וכן הם חמה ולבנה, זכר ונקבה, גוף ונפש, שהם ממש תרין הפכיים, ומ"מ אהבה ואחוה וריעות ביניהם. מי עשה כן, משמע שנמצא עליון על כל אלה דלית תמן פרודא רק אחדותא שלימותא, וכדכתיב (ברכה לג) ובגאותו שחקים, שמגדלות השי"ת ורוממותו רוכב על שחקים, שמתאחדים ומתחברים כל הדברים הנשחקים והנפרדים שנראה כסותרין זה את זה^עחכדאיתא בזוהר הקדוש רעיא מהימנא פנחס (רלו.): שחקים, דבהון ריחים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא, ואינון אקרון שחקים, ע"ש (שמות ל׳:ל״ו) ושחקת ממנה הדק, ואינון נצח והוד וכו'. נצח והוד תרין פלגי גופא אינון {והיינו הפכים} כגוונא דתרין תאומים, ובגין דא אתקריאו שחקים, תרווייהו כחדא {שעושים פעולה אחת כגוונא דריחים ורכב}. ועיין עוד בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה רוכב שמים: שחקים מרמזים על כל מיני הופכיים שנמצאים בעולם, והוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רל"ו.) שחקים דבהון רחיים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבוא ע"ש ותבין, והיינו כי אצל השי"ת לא נמצא שום הפכים כי אצלו נתאחדו כל מיני הפכים.. לכלם בשם יקרא, היינו לכל פרט יש לו שם מיוחד, שהשמות מחלקים ומפרידין אחד מחבירו. מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. אונים הוא מלה מורכבת משני תיבות אין נים, וזה מרמז שלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומפני שיש להשי"ת זה הכח, הוא מאמץ את כח האדם שלא ישתכח ממנו השגחת השי"ת לגמרי, כי לולא זאת שהשי"ת לא ינום ולא יישן היה החשך וההסתרה מתפשטת כ"כ, עד שיסתר מנגד עיניו לגמרי מי ברא אלה. אכן השי"ת שלא ינום ולא יישן, הוא שומר את ישראל, ומאמץ כח הברואים שלא יעדר מהם איש ושלא ידח מהם שום נדח:

וְזֶהוּ (שְׁמוֹת ל), כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵּיהֶם וְכוּ', הַיְנוּ כְּשֶׁתִּרְצֶה לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָז צְרִיכִין שְׁמִירָה וְתִקּוּן שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט סִטְרָא דְּמוֹתָא חַס וְשָׁלוֹם, עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם), וְאַל יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם כִּי הַמַּגֵּפָה בְּחִינַת מִיתָה שׁוֹלֶטֶת חַס וְשָׁלוֹם, עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן, כִּי עִקַּר אֲחִיזַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא, הִוא מִבְּחִינַת מִנְיָן, כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא הִוא בְּחִינַת בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים כַּנַּ"ל, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא לְמַעְלָה מֵהַמִּנְיָן וְהַמִּסְפָּר בִּבְחִינַת לִפְנֵי אֶחָד מָה אַתָּה סוֹפֵר וְכָל עִקַּר הַמִּנְיָן וְהַמִּסְפָּר שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי מַתְחִיל אַחַר הַבְּרִיאָה, כִּי אַחַר הַבְּרִיאָה יֵשׁ כַּמָּה גְּוָנִין וּפְרָטִים וְשָׁם שַׁיָּךְ מִנְיָן שֶׁהוּא רַק בִּמְקוֹם הָרִבּוּי וְזֶה הַדָּבָר אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג בְּשׁוּם דַּעַת אֱנוֹשִׁי אֵיךְ נִמְשָׁךְ הָרִבּוּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִנְיָן וּמִסְפָּר מִמְּקוֹר הָאַחְדוּת, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, כִּי זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג עַכְשָׁיו בְּהַדַּעַת כִּי אִם בֶּאֱמוּנָה לְבַד שֶׁמַּמְשִׁיכִין לָנוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים הַנַּ"ל, שֶׁזּוֹכִין לְהַשָּגַת הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין הַנַּ"ל, כִּי אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים הַזּוֹכִין לְהַשָּגָה זֹאת, הֵם כּוֹלְלִין וּמְיַחֲדִין כְּלָלִיּוּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִסְפָּר וּמִנְיָן, שֶׁהִוא בִּבְחִינַת אַחַר הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל, הֵם כּוֹלְלִין הַכֹּל בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה בְּשֹׁרֶשׁ הָאַחְדוּת, כִּי הֵם מַשִּיגִין הַשָּגַת אֱלֹקוּתוֹ וְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה בִּבְחִינַת מְטֵי וְלֹא מְטֵי, בִּבְחִינַת רְדִיפַת וּמְעַכֵּב עַד שֶׁנַּעֲשִׂין אֶצְלָן תִּשְׁעָה הֵיכְלִין הַנַּ"ל וְאֵלּוּ הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין בְּשָׁרְשָׁם לְמַעְלָה הֵם גְּבוֹהִים וְנֶעְלָמִים מְאֹד מְאֹד בְּתַכְלִית הַהֶעְלֵם, כִּי הֵם בְּחִינַת אוֹרוֹת הַצַּחְצָחוֹת שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵהַסְּפִירוֹת, כִּי לֵית מָאן דִּקְיָמָא בְּהוֹ וְלָא מִתְדַּבְּקִין וְלָא יְדִיעָן וְכוּ' כַּנַּ"ל, אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן מֵחֲמַת הָרְדִיפָה וְהַמְעַכֵּב הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי זֶה מַכָּה הָרְדִיפָה בְּהַמְעַכֵּב עַד שֶׁנַּעֲשִׂין, כִּבְיָכוֹל, בְּחִינַת הֵיכָלוֹת בְּהַהַשָּגָה בִּבְחִינַת מִסְפָּר וּמִנְיָן, כִּי הֵם תִּשְׁעָה הֵיכְלִין וְאֵלּוּ הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין שֹׁרֶשׁ כָּל הַסְּפִירוֹת הֵם שֹׁרֶשׁ הַמִּסְפָּר וְהַמִּנְיָן, כִּי אֵלּוּ הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין הֵם אוֹרוֹת הַצַּחְצָחוֹת, שֶׁהֵם שֹׁרֶשׁ הַסְּפִירוֹת כַּיָּדוּעַ, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַמִּסְפָּרִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן הֵם בְּמִסְפַּר תִּשְׁעָה הֵיכְלִין, תִּשְׁעָה דַּיְקָא, כִּי מִסְפַּר תִּשְׁעָה הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַמִּסְפָּרִים שֶׁבָּעוֹלָם כַּיָּדוּעַ בַּחוּשׁ שֶׁהַמִּסְפָּר כָּלֶה אֵצֶל תִּשְׁעָה, כִּי אַחַר תִּשְׁעָה חוֹזֵר הַמִּסְפָּר לִמְקוֹר הָאַחְדוּת שֶׁהוּא עֲשָׂרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶחָד, כִּי עֲשָׂרָה הוּא עֲשִׂירִית אֶחָד וְכֵן הוֹלֵךְ הַמִּסְפָּר עַד תִּשְׁעָה עֲשִׂירִיּוֹת וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וְנִכְלָל בְּאֶחָד שֶׁהוּא מֵאָה אַחַת וְכֵן לְעוֹלָם כַּיָּדוּעַ נִמְצָא, שֶׁעִקַּר שֹׁרֶשׁ הַמִּסְפָּר הוּא תִּשְׁעָה וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הַכֹּל וְנִכְלָל בָּאַחְדוּת, כִּי כֵן הַדָּבָר בֶּאֱמֶת שֶׁהַמִּסְפָּר וְהַמִּנְיָן חוֹזֵר וְנִכְלָל תָּמִיד בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה עִקַּר תִּקּוּן כָּל הָעוֹלָמוֹת, כִּי בֶּאֱמֶת שֹׁרֶשׁ הַמִּסְפָּר נִמְשָׁךְ מֵאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי בְּחִינַת תִּשְׁעָה הֵיכְלִין הַנַּ"ל שֶׁנַּעֲשִׂין עַל-יְדֵי הָרְדִיפָה וְהַמְעַכֵּב הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בִּבְחִינַת מְטֵי וְלֹא מְטֵי, רָצוֹא וָשׁוֹב, רָצוֹא וָשׁוֹב, שֶׁהֵם שָׁבִים וְרָצִים תָּמִיד וְנִכְלָלִין בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים לְעוֹלָם מִמְּקוֹר הָאַחְדוּת יִתְבָּרַךְ וְעַל-כֵּן הֵם רַק תִּשְׁעָה הֵיכְלִין כִּי אַחַר שֶׁמַּגִּיעִין לִבְחִינַת תִּשְׁעָה הֵיכְלִין הַנַּ"ל, אֲזַי אֶל מָקוֹם שֶׁהֵם הוֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלֶכֶת בְּרָצוֹא וָשׁוֹב, בִּבְחִינַת מְטֵי וְלֹא מְטֵי, וְחוֹזְרִים וְנִכְלָלִים בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ נִמְצָא, שֶׁאֵלּוּ הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין, שֶׁהֵם שֹׁרֶשׁ כָּל הַמִּסְפָּרִים שֶׁבָּעוֹלָם הֵם מְקֻשָּׁרִים וּמְיֻחָדִים בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָּגָה זֹאת אֲזַי נִתְבַּטְּלִין כָּל הַכְּפִירוֹת וְנִתְבַּטֵּל סִטְרָא דְּמוֹתָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים שֶׁהֵם הַחֲקִירוֹת וְהַכְּפִירוֹת הַנִּמְשָׁכִין מֵהָרִבּוּי, כִּי זֶה הַצַדִּיק שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָּגָה זֹאת זוֹכֶה לִכְלֹל כָּל הַמִּסְפָּרִים וְהַמִּנְיָן שֶׁהֵם בָּאִים אַחַר הַבְּרִיאָה, לִכְלֹל הַכֹּל בִּמְקוֹר הָאַחְדוּת עַל-יְדֵי הַשָּגַת הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין הַנַּ"ל כַּנַּ"ל:

יח. תִּקּוּן לְלָשׁוֹן הָרָע – אֲמִירַת הַקְּטרֶת.

אחשבה לדעת בהעלת"ך את הנר"ת חסר ו' (במדבר ח ב), ואחר כך יאירו שבעת הנרו"ת מלא ו'. והנראה על פי כוונת האר"י ז"ל מנורה הוא סוד רחל, והז' נרות הם סוד ה' גבורות הנכללים ביסודה ובמלכותה, והז' אורות הניתלים בנרות, הם סוד הה' חסדים שבדכורא הנכללים ביסודו ובמלכותו, וניתנין לרחל למתק גבורותיה שהוא סוד הנרו"ת. על כן אמר תחלה בהעלתך את הנר"ת, הם הגבורת דנוקבא, ועדיין חסרים ו' הדכורא, תעשה באופן שיאירו סוד או"ר החסדים דדכורא, וימשך הוא"ו לנרות סוד הדכורא, ויהיו נרו"ת מלא ו', והבן. ובזה תבין גם כן אל מול פני המנור"ה מלא ו', וכן אחר כך (במדבר ח ג) ויעש וכו' פני המנור"ה העלה וכו', ואחר כך (במדבר ח ד) וזה מעשה המנר"ה וכו', כן עשה את המנר"ה חסרים ו'. וניחא שפיר כי בעשיית המנורה היא עדיין חסירה ו' הדכורא, אבל על ידי הדלקת ותליית האור בה, נתמלאת בברכת הדכורא. ובזה גם כן תבין למה אמר בכאן מעשה המנורה. אך על פי האמור יונח, כיון שהזכיר מצות הדלקתה להמשיך החסדים, אמר כי מעשה המנרה קודם הדלקתה הוא סוד הגבורה, מקש"ה זה"ב סוד קישוי הגבורות והדינין, נ"ל. על כן ימתיקנה אהרן איש החסד באור החסד, ועל כן נקרא בתורה ענין המצוה בלשון הטב"ה, בהטיב"ו את הנרות (שמות ל ז), כי החסדים נמשכין אל הנרות על ידי יסוד צדיק אמרו לצדי"ק כי טו"ב (ישעיה ג י). ובזה יובן ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה, רק היה מכוון כנ"ל, והיה ממתיק הדינים בחסדים. והנה ה' פעמים חס"ד וה' פעמים גבורה בגימטריא אמ"ת, (בהחשב האלף לאלף בסוד הקטן יהיה לאלף (ישעיה ס כב)). וזה שהיה הנביא (מלאכי ב ו) משבח לאהרן תורת אמ"ת היתה בפיהו. ובזה פירשנו הפסוק (תהלים קיז א) הללו את י"י כל גוים כו', (כי בהמתקת הדינים גם הם נהנים מהשפעות החסדים), (תהלים קיז ב) כי גב"ר עלינו חסד"ו, כי עלינו מוטל להמתיק ולבסם הגבורות בחסדים (ותיבת חסד"ו חסד ו'), ועל ידי כך ואמ"ת י"י לעולם, יהיה סך הכל בהעול"ם סוד רחל מלכו"ת, מנין אמ"ת כנ"ל:

ומעתה יתלהב לב האדם בקראו המגילה ויכוין בקראו ובשמוע המגילה שמעתה מקבל עול תורתו ומצותיו כמאמר חכמינו ז"ל קיימו מה שקבלו כבר. וכפי אשר ביארנו לכן יכין את עצמו מה שחלף ועבר אין. ומעתה הוא מקבל עליו עול תורתו ומצותיו יתברך שמו לכן אמרו בזוהר הקדוש יום כפורים שהוא כמו פורים, כלומר שהארת יום כפוד הוא מטוהד וחושבנא מכאן ולהלאה כמו שאמרו במדרש (תנחומא אמור כב) ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ) ראשון לחשבון עונות, כי העיקר האורות יום הכפורים לקנות לב חדש לעבוד אותו כמו שתיקנו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חקי רצונך כן בפורים מה שחלף ועבר אין. ומעתה מקבלין עלינו עול תורה ומצות יתברך שמו כמ"ש. וגם כי בפורים ביארנו שהטבעים נזדככו על ידי קריאת המגילה שמאיר בעולם הזה כמ"ש (שמות ל, כג) בשמים ראש מארי דכיא. וביארנו על ידי קריאת המגילה נזדככו העולם הזה. ולכן נעשה בתוך הטבעים וקיימו מה שקבלו כבר:

ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז). מה שפירש רש"י (ד"ה כי) לא נשלם סאתם, הוא תמוה דאיזה סאה ומדה יש לזה. ועוד הלא הידיעה אינה מזדקק להבחירה, ואלו צדיק ורשע לא קאמר (נדה ט"ז ע"ב), והבן. ועוד קשה מה זה שאמר כי לא שלם עון האמורי וגו', הלא כל עון בפני עצמו הוא עון שלם, והיה ראוי לומר לא שלם המדה של העון. וגם לא נתמלא ראוי לומר. והנ"ל בזה, כי נ"ל לפרש אמרם (ברכות ז' ע"א וסנהדרין כ"ז ע"ב) כתיב (שמות כ ה) פוקד עון אבות על בנים, וכתיב (דברים כד טז) איש בחטאו יומתו, לא קשה כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן וכו'. וגם על זה קשה אם אוחזין, די להם בשלהם ולמה תקהנה עוד שיניהם מהבוסר שאכלו האבות, ונ"ל ליתן טעם כי אם אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, אם כן הרי מאוס בעיניהם עון אבותם, ואם כן אף שהבן הוא חלק מהאב, מכל מקום הרי אם הוא עצמו מכיר בחסרונו, אין לך תשובה גדולה מזו, וכל התשובות הם רק להגיע לתשובה הלזו, מה שאין כן אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, אם כן הרי הבן חלק מהאב, והבן. ועוד נ"ל על פי מ"ש בספר משנת חכמים על הסמ"ג בקונטרס מעלת המדות, על הסתירה דאיתא מעביר ראשון ראשון (ר"ה י"ז ע"א), משמע רק שני עונות אינם נחשבין, וכתיב (עמוס ב ו) על שלשה פשעי ישראל. והוא דבעבירות חלוקין דאין המחשבה רעה מצטרף (קידושין ל"ט ע"ב), שלשה אינם נחשבין, מה שאין כן בעובר ושונה דאיתא בקדושין דף מ' (ע"א) דלאחר שעבר ושנה נעשה לו כהיתר, ואז מצטרף המחשבה רעה, אם כן בפעם הג' הוי המחשבה גם כן עון, אם כן הוי שלשה קודם המעשה של השלישית, לכך המחשבה של השלישית נחשב בין העונות, ואין מעביר מן העשיות רק ראשון ראשון, עד כאן דבריו ונכון הוא. והנה לפי זה הכלל בכל מקום דג' עונות מעביר, ודו"ק. והנה נ"ל ליתן טעם דג' שותפין יש באדם (קידושין ל' ע"ב), וכן לענין העבירות יש סבה הגורמת כח אביו הגשמי חומריות ותאוה משכא דחויא, והיינו (תהלים נא ז) הן בעון חוללתי, וכן כח אמו ובחטא יחמתני אמי, והגורם השלישי דכתיב (מיכה ד ו) ואשר הרעותי, וידוע מה שפירשו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א), והגורם הד' בחירת עצמו, על כן יש ד' שותפין בכל עשיה, והאדם לא נענש רק בעבור עצמו, על כן מן הד' עונות אין נחשב רק אחד. וזה י"ל בתרי אנפין, או כנ"ל מן הד' לא נחשב רק אחד, או מכל עון לא נחשב רק רביעי, והבן. והנה בכל אחד לא נחשב רק חדא למעליותא וחדא לגריעותא, ורב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), וה' עושה גם שניהם, נמצא מכל עון לא נחשב להחוטא רק חלק רביעי, אבל אם הבנים למדו ממעשה אבות והלכו בדרכיהם באותן החטאים עצמן, אם כן נחשב החלק הרביעי מחטאם על האבות שהם הגורמין, ונמצא בדור הרביעי מן האב והאב בכלל, והעד בני שלשים דיוסף בני מכיר (בראשית נ כג) והבן, אז נשלם העון של האבות, והבן. והיינו פוקד לשון מונה כמו העובר על הפקודים (שמות ל יג), עון אבות על בנים, ר"ל עם עון בנים כמו ויבאו האנשים על הנשים (שמות לה כב). על שלשים ועל רבעים לשונאי, הכל נמנה על האבות שהם הגורמין, אבל לא שיקהה שיני הבנים בהבוסר שאכלו האבות. ולפי זה פירוש הגמרא הוא כתיב פוקד עון אבות וכו', ואם כן האבות נענשים בעון הבנים, או ההיפך וכתיב איש וגו'. ומשני לא קשיא כאן כשאוחזין, אז האבות נענשים דהם הגורמים, וכאן כשאין אוחזין רק חטאים חדשים, והבן. והנה אם הבנים יודעים שחטאו אבותם, ואף על פי כן הם מחזיקין בחטאם, ודאי גם עליהם עונש חטאתם. אבל אם הם סוברים שכך ראוי שכך הורו להם אבותם שכך יפה להם ושקר נחלום, אזי אין עליהם עון כלל רק על אבותיהם, ששוב אין להבנים בחירה. וכזה היו הז' עממין שבארץ, והיינו ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם וגו', כי אז יהיה גם דור רביעי של אמורי, ואז יהיה נשלם עון האמורי של עתה, ואם כן אינו מזדקק לבחירה דהרי שוב אין להבנים בחירה, רק שהתורה התיר את דמן של הז' עממין שלא היה (הי') להם דת, רק דמכל מקום אין ראוי שיוקח הארץ ויאבדו קודם שיושלם עונם, וידוקדק מאד הפסוק כי לא שלם, והבן כי נכון הוא בס"ד.

וְזֶה בְּחִינַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים שֶׁקּוֹרִין סָמוּךְ לְפוּרִים וְעַל-יְדֵי זֶה הָיָה הַכְנָעַת הָמָן עֲמָלֵק, יִמַּח שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה י"ג), רָשָׁע, כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ וְכוּ' כִּי שְׁקָלִים הֵם בְּחִינַת צְדָקָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים לִתֵּן לְצֹרֶךְ הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, בְּחִינַת ואמלא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וְכוּ' וּבְכָל מְלָאכָה וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. כִּי צְדָקָה נִדְבַת לֵב הוּא בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים י"ז) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ וְעַל-כֵּן בְּשַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים מְבַקְּשִׁין הַרְבֵּה עַל אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כַּמָּה פְּעָמִים, "אוֹר פָּנֶיךָ עָלֵינוּ אָדוֹן נִשָֹּא וְכוּ'" כִּי עִקַּר הַשְּׁקָלִים שֶׁהֵם בְּחִינַת צְדָקָה לְבִנְיַן הַמִּשְׁכָּן, הוּא לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַפָּנִים, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל-כֵּן עִקַּר אוֹר הַפָּנִים הָיָה מֵאִיר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה נִצְטַוִּינוּ לַעֲלוֹת לְשָׁם לָרֶגֶל כְּדֵי לְקַבֵּל אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ט"ז), "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר ה'" נִמְצָא, שֶׁעַל-יְדֵי שְׁקָלִים נִמְשָׁךְ בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת פְּנֵי הַצַּדִּיק, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מִתְנוֹצְצִין הַמֹּחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת בִּנְיַן הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְכָל הַבְּחִינָה הַנַּ"ל עַד שֶׁזּוֹכִין לִבְחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁהוּא עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הָאֵבָרִים וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִקְרָאִים שְׁקָלִים, כִּי יֵשׁ בָּזֶה מִשְׁקָל גָּדוֹל כַּנַּ"ל, כִּי צְרִיכִין לִהְיוֹת עָנָיו בְּתַכְלִית הָעֲנָוָה לִהְיוֹת אַיִן מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם טָעוּת וּפְנִיָּה כְּלַל וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ מְאֹד וְלִבְלִי לְהָנִיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּשׁוּם דָּבָר וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל') מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה', כִּי הוּא בִּבְחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, כִּי הוּא מִשְׁקָל גָּדוֹל כְּמוֹ הַמִּשְׁקָל שֶׁעוֹמֵד בְּמַחֲצִיתוֹ וּבָאֶמְצַע שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהַכְרִיעַ לְכָאן וּלְכָאן וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת נִתְקַשֶּׁה מֹשֶׁה עַל הַשְּׁקָלִים עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה יִתְּנוּ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כִּי הָיָה קָשֶׁה לוֹ מְאֹד אֵיךְ יְכוֹלִין לְזַכּוֹת אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל לָבֹא לָזֶה לִהְיוֹת עֲנָוִים בֶּאֱמֶת בְּתַכְלִית וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָזָק וְאַמִּיץ מְאֹד בְּעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי וְכַנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ בִּשְׁקָלִים (שְׁמוֹת ל'), הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הַנַּ"ל. שֶׁיִּזָּהֵר כָּל אֶחָד שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי גֵּאוּת הוּא רִבּוּי וְגַדְלוּת בְּחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְכֵן לְהֵפֶךְ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי עֲנָוָה פְּסוּלָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, כִּי דֶּרֶךְ הֶעָשִׁיר לְהִתְגָּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י"ח), "עָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוּת" וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמִיָּה ט'), "אֶל יִתְהַלֵּל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְכוּ'" נִמְצָא, שֶׁעֲשִׁירוּת הוּא מֵהַדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְדַלּוּת וַעֲנִיּוּת הוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים פ"ו), "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי" וְזֶה עִקַּר מִצְוַת צְדָקָה שֶׁצָּרִיךְ הֶעָשִׁיר לְרַחֵם עַל הֶעָנִי וּלְהִשְׁתַּתֵּף בְּצַעֲרוֹ וְלִתֵּן לוֹ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֲנָוָה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי זֶה הֶעָשִׁיר שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן צְדָקָה, זֶהוּ מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ כְּלָל עַל דַּחֲקוּת הֶעָנִי וְעַל רִבּוּי עֲשִׁירוּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִֹים אֶל לִבּוֹ כְּלָל מַדּוּעַ מַגִּיעַ לוֹ כָּל כַּךְ עֲשִׁירוּת וּכְלֵי כֶּסֶף וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכוּ' וְהֶעָנִי יֵשׁ לוֹ דַּחֲקוּת כָּזֶה וּבְבֵיתוֹ אֵין לֶחֶם וְשִֹמְלָה, כִּי אִם הָיָה מֵשִֹים לֵב לָזֶה בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי הָיָה נוֹתֵן לוֹ בְּשֶׁפַע גָּדוֹל וּבְלֵב טוֹב, רַק מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ אֵינוֹ נוֹתֵן לֵב לָזֶה כְּלָל וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ מַגִּיעַ לוֹ כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְחָפֵץ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהֶעָנִי הוּא גַּזְלָן וְרוֹצֵחַ מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ נְדָבָה, עַל-כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁחָנָנוּ ה' בְּאֵיזֶה עֲשִׁירוּת בֵּין רַב בֵּין מְעַט, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן הָעֲשִׁירִים הַגְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וּבָתֵּיהֶם מְלֵאִים כָּל טוּב בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁיָּשִֹימוּ אֶל לִבָּם הֵיטֵב שִׁפְלוּתָם בֶּאֱמֶת וְיִזְכְּרוּ אֶת עַצְמָם הֵיטֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֶעָנִי הוּא טוֹב וְכָשֵׁר יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וְיִשְׁתַּתֵּף עַצְמוֹ בְּצַעֲרוֹ שֶׁל הֶעָנִי וְדָחֳקוֹ. וְאָז בְּוַדַּאי יִתֵּן צְדָקָה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם בְּהַרְחָבָה גְּדוֹלָה כְּפִי עֶרְכּוֹ וְיוֹתֵר וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי צְדָקָה זוֹכִין לַעֲנָוָה (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הָא"ב) כִּי עִקַּר הַצְּדָקָה הוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה כַּנַּ"ל, כִּי עַל-יְדֵי הַצְּדָקָה מְחַיֶּה אֶת הֶעָנִי וְהָאֶבְיוֹן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה כַּנַּ"ל, אֲבָל הָעֲנָוָה שֶׁל הֶעָנִי אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, כִּי מֵחֲמַת גֹּדֶל עֲנִיּוּתוֹ בָּא לִידֵי עֲנָוָה פְּסוּלָה שֶׁהוּא נִבְזֶה וְעָצֵל וְכוּ' ח"ו, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ וְכַנַּ"ל, אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁהֶעָשִׁיר מַשְׁפִּיעַ לוֹ נִדְבַת לִבּוֹ וּמְחַיֶּה אוֹתוֹ עַל-יְדֵי זֶה מַגְבִּיהַּ אֶת הֶעָנִי וּמֵרִים אוֹתוֹ מִבְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת שֶׁהִיא עֲנָוָה פְּסוּלָה וְכֵן הֶעָשִׁיר שֶׁמִּגֹּדֶל עֲשִׁירוּתוֹ הָיָה יָכוֹל לָבֹא לִידֵי גֵּאוּת גָּמוּר, אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁמְּחַסֵּר מָמוֹנוֹ וְנוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי, עַל-יְדֵי זֶה מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמְמַעֵט גַּסּוּתוֹ וְעַל-יְדֵי זֶה עַל-יְדֵי גֹּדֶל הַמִּצְוָה שֶׁל צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה נִתְתַּקְּנִין שְׁנֵיהֶם בְּחִינַת הָעֲנָוָה וְהַגַּדְלוּת שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם נִכְלָלִים בַּקְּדֻשָּׁה, כִּי בְּשָׁרְשָׁם שְׁנֵיהֶם אֶחָד בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל וְכֵן אָמַר אַדְמוּ"ר זַ"ל בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן ב') שֶׁצְּדָקָה הִיא בִּבְחִינַת זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים שֶׁהַנּוֹתֵן מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמֵרִים אֶת הֶעָנִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל שֶׁמְּתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ וּמוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִגֵּאוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא עַל-יְדֵי שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וְנוֹתֵן לִבּוֹ עַל צָרוֹת הֶעָנִי וְדַחֲקוּתוֹ וְנוֹתֵן לוֹ מָמוֹנוֹ וְכֵן מְתַקֵּן אֶת הֶעָנִי עַל-יְדֵי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ שֶׁמֵּרִים אוֹתוֹ מִבְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, הוּא בְּחִינַת עֲנָוָה פְּסוּלָה כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה נִכְלָל הָעֲנָוָה וְהַגַּדְלוּת דִּקְדֻשָּׁה יַחַד כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה עִקַּר שְלֵמוּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת שְׁקָלִים שֶׁהוּא צְדָקָה כַּנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַמִּצְוָה לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי זֶה לִבְחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט שֶׁהֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי גֵּאוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מֹחִין דְּקַטְנוּת וְכַנַּ"ל וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁקָלִים (שְׁמוֹת ל'), "וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף" עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַגֵּאוּת שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁהוּא הֵפֶךְ חַיִּים נִצְחִיִּים, אֲבָל עַל-יְדֵי מִצְוַת שְׁקָלִים הוּא בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, עַל-יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי כִּי אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי רִבּוּי הַמִּנְיָן זוֹכִין לַעֲנָוָה יְתֵרָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ וְכַמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּהַמַּעֲשֶֹה שֶׁל הַמֶּלֶךְ עַל פָּסוּק חָזָה צִיּוֹן וְכוּ') שֶׁדֶּרֶךְ הֶעָנָיו שֶׁכָּל מַה שֶׁמְּגַדְּלִין אוֹתוֹ יוֹתֵר בָּא לַעֲנָוָה יְתֵרָה בְּיוֹתֵר וְעַל-כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁיִּתְרַבּוּ יִשְֹרָאֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֵינָם בָּאִים לִידֵי גֵּאוּת עַל-יְדֵי זֶה ח"ו, רַק, אַדְּרַבָּא, כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין יוֹתֵר עוֹבְדִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר וּמַכִּירִין אֶת בּוֹרְאָם בְּיוֹתֵר וְעַל-יְדֵי זֶה בָּאִין לִידֵי עֲנָוָה יְתֵרָה כַּנַּ"ל, כִּי עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דְּבָרִים ז'), "כִּי אַתֶּם הַמְעַט וְכוּ'", שֶׁמְּמַעֲטִין עַצְמָן וְכוּ' (חֻלִּין פ"ט) כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת שְׁקָלִים, שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁרוֹצִין לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן בְּחִינַת הַנֶּגֶף, שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁנֶּאֱחָז בְּרִבּוּי וְגֵאוּת, רַק אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן יִזְכּוּ לִנְשִֹיאַת רֹאשׁ בְּחִינַת כִּי תִשָֹּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל (שְׁמוֹת ל) הַיְנוּ הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים, בְּחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁכָּל זֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת צְדָקָה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְאוֹר הַפָּנִים שֶׁהוּא הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית בִּשְׁלֵמוּת שֶׁשָּׁם כָּל זֶה שֶׁנִּתְגַּדְּלִין וְנִתְרַבִּין יוֹתֵר זוֹכִין לַעֲנָוָה יְתֵרָה בְּיוֹתֵר בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ, שֶׁזֶּה עִקַּר הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים וְהַנִּצְחִיִּים שֶׁל כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר וְכַנַּ"ל:

וְזֶה בְּחִינַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים שֶׁקּוֹרִין סָמוּךְ לְפוּרִים וְעַל-יְדֵי זֶה הָיָה הַכְנָעַת הָמָן עֲמָלֵק, יִמַּח שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה י"ג), רָשָׁע, כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ וְכוּ' כִּי שְׁקָלִים הֵם בְּחִינַת צְדָקָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים לִתֵּן לְצֹרֶךְ הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, בְּחִינַת ואמלא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וְכוּ' וּבְכָל מְלָאכָה וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. כִּי צְדָקָה נִדְבַת לֵב הוּא בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים י"ז) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ וְעַל-כֵּן בְּשַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים מְבַקְּשִׁין הַרְבֵּה עַל אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כַּמָּה פְּעָמִים, "אוֹר פָּנֶיךָ עָלֵינוּ אָדוֹן נִשָֹּא וְכוּ'" כִּי עִקַּר הַשְּׁקָלִים שֶׁהֵם בְּחִינַת צְדָקָה לְבִנְיַן הַמִּשְׁכָּן, הוּא לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַפָּנִים, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל-כֵּן עִקַּר אוֹר הַפָּנִים הָיָה מֵאִיר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה נִצְטַוִּינוּ לַעֲלוֹת לְשָׁם לָרֶגֶל כְּדֵי לְקַבֵּל אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ט"ז), "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר ה'" נִמְצָא, שֶׁעַל-יְדֵי שְׁקָלִים נִמְשָׁךְ בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת פְּנֵי הַצַּדִּיק, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מִתְנוֹצְצִין הַמֹּחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת בִּנְיַן הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְכָל הַבְּחִינָה הַנַּ"ל עַד שֶׁזּוֹכִין לִבְחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁהוּא עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הָאֵבָרִים וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִקְרָאִים שְׁקָלִים, כִּי יֵשׁ בָּזֶה מִשְׁקָל גָּדוֹל כַּנַּ"ל, כִּי צְרִיכִין לִהְיוֹת עָנָיו בְּתַכְלִית הָעֲנָוָה לִהְיוֹת אַיִן מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם טָעוּת וּפְנִיָּה כְּלַל וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ מְאֹד וְלִבְלִי לְהָנִיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּשׁוּם דָּבָר וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל') מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה', כִּי הוּא בִּבְחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, כִּי הוּא מִשְׁקָל גָּדוֹל כְּמוֹ הַמִּשְׁקָל שֶׁעוֹמֵד בְּמַחֲצִיתוֹ וּבָאֶמְצַע שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהַכְרִיעַ לְכָאן וּלְכָאן וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת נִתְקַשֶּׁה מֹשֶׁה עַל הַשְּׁקָלִים עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה יִתְּנוּ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כִּי הָיָה קָשֶׁה לוֹ מְאֹד אֵיךְ יְכוֹלִין לְזַכּוֹת אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל לָבֹא לָזֶה לִהְיוֹת עֲנָוִים בֶּאֱמֶת בְּתַכְלִית וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָזָק וְאַמִּיץ מְאֹד בְּעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי וְכַנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ בִּשְׁקָלִים (שְׁמוֹת ל'), הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הַנַּ"ל. שֶׁיִּזָּהֵר כָּל אֶחָד שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי גֵּאוּת הוּא רִבּוּי וְגַדְלוּת בְּחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְכֵן לְהֵפֶךְ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי עֲנָוָה פְּסוּלָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, כִּי דֶּרֶךְ הֶעָשִׁיר לְהִתְגָּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י"ח), "עָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוּת" וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמִיָּה ט'), "אֶל יִתְהַלֵּל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְכוּ'" נִמְצָא, שֶׁעֲשִׁירוּת הוּא מֵהַדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְדַלּוּת וַעֲנִיּוּת הוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים פ"ו), "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי" וְזֶה עִקַּר מִצְוַת צְדָקָה שֶׁצָּרִיךְ הֶעָשִׁיר לְרַחֵם עַל הֶעָנִי וּלְהִשְׁתַּתֵּף בְּצַעֲרוֹ וְלִתֵּן לוֹ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֲנָוָה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי זֶה הֶעָשִׁיר שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן צְדָקָה, זֶהוּ מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ כְּלָל עַל דַּחֲקוּת הֶעָנִי וְעַל רִבּוּי עֲשִׁירוּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִֹים אֶל לִבּוֹ כְּלָל מַדּוּעַ מַגִּיעַ לוֹ כָּל כַּךְ עֲשִׁירוּת וּכְלֵי כֶּסֶף וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכוּ' וְהֶעָנִי יֵשׁ לוֹ דַּחֲקוּת כָּזֶה וּבְבֵיתוֹ אֵין לֶחֶם וְשִֹמְלָה, כִּי אִם הָיָה מֵשִֹים לֵב לָזֶה בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי הָיָה נוֹתֵן לוֹ בְּשֶׁפַע גָּדוֹל וּבְלֵב טוֹב, רַק מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ אֵינוֹ נוֹתֵן לֵב לָזֶה כְּלָל וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ מַגִּיעַ לוֹ כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְחָפֵץ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהֶעָנִי הוּא גַּזְלָן וְרוֹצֵחַ מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ נְדָבָה, עַל-כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁחָנָנוּ ה' בְּאֵיזֶה עֲשִׁירוּת בֵּין רַב בֵּין מְעַט, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן הָעֲשִׁירִים הַגְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וּבָתֵּיהֶם מְלֵאִים כָּל טוּב בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁיָּשִֹימוּ אֶל לִבָּם הֵיטֵב שִׁפְלוּתָם בֶּאֱמֶת וְיִזְכְּרוּ אֶת עַצְמָם הֵיטֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֶעָנִי הוּא טוֹב וְכָשֵׁר יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וְיִשְׁתַּתֵּף עַצְמוֹ בְּצַעֲרוֹ שֶׁל הֶעָנִי וְדָחֳקוֹ. וְאָז בְּוַדַּאי יִתֵּן צְדָקָה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם בְּהַרְחָבָה גְּדוֹלָה כְּפִי עֶרְכּוֹ וְיוֹתֵר וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי צְדָקָה זוֹכִין לַעֲנָוָה (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הָא"ב) כִּי עִקַּר הַצְּדָקָה הוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה כַּנַּ"ל, כִּי עַל-יְדֵי הַצְּדָקָה מְחַיֶּה אֶת הֶעָנִי וְהָאֶבְיוֹן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה כַּנַּ"ל, אֲבָל הָעֲנָוָה שֶׁל הֶעָנִי אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, כִּי מֵחֲמַת גֹּדֶל עֲנִיּוּתוֹ בָּא לִידֵי עֲנָוָה פְּסוּלָה שֶׁהוּא נִבְזֶה וְעָצֵל וְכוּ' ח"ו, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ וְכַנַּ"ל, אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁהֶעָשִׁיר מַשְׁפִּיעַ לוֹ נִדְבַת לִבּוֹ וּמְחַיֶּה אוֹתוֹ עַל-יְדֵי זֶה מַגְבִּיהַּ אֶת הֶעָנִי וּמֵרִים אוֹתוֹ מִבְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת שֶׁהִיא עֲנָוָה פְּסוּלָה וְכֵן הֶעָשִׁיר שֶׁמִּגֹּדֶל עֲשִׁירוּתוֹ הָיָה יָכוֹל לָבֹא לִידֵי גֵּאוּת גָּמוּר, אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁמְּחַסֵּר מָמוֹנוֹ וְנוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי, עַל-יְדֵי זֶה מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמְמַעֵט גַּסּוּתוֹ וְעַל-יְדֵי זֶה עַל-יְדֵי גֹּדֶל הַמִּצְוָה שֶׁל צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה נִתְתַּקְּנִין שְׁנֵיהֶם בְּחִינַת הָעֲנָוָה וְהַגַּדְלוּת שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם נִכְלָלִים בַּקְּדֻשָּׁה, כִּי בְּשָׁרְשָׁם שְׁנֵיהֶם אֶחָד בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל וְכֵן אָמַר אַדְמוּ"ר זַ"ל בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן ב') שֶׁצְּדָקָה הִיא בִּבְחִינַת זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים שֶׁהַנּוֹתֵן מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמֵרִים אֶת הֶעָנִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל שֶׁמְּתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ וּמוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִגֵּאוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא עַל-יְדֵי שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וְנוֹתֵן לִבּוֹ עַל צָרוֹת הֶעָנִי וְדַחֲקוּתוֹ וְנוֹתֵן לוֹ מָמוֹנוֹ וְכֵן מְתַקֵּן אֶת הֶעָנִי עַל-יְדֵי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ שֶׁמֵּרִים אוֹתוֹ מִבְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, הוּא בְּחִינַת עֲנָוָה פְּסוּלָה כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה נִכְלָל הָעֲנָוָה וְהַגַּדְלוּת דִּקְדֻשָּׁה יַחַד כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה עִקַּר שְלֵמוּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת שְׁקָלִים שֶׁהוּא צְדָקָה כַּנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַמִּצְוָה לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי זֶה לִבְחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט שֶׁהֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי גֵּאוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מֹחִין דְּקַטְנוּת וְכַנַּ"ל וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁקָלִים (שְׁמוֹת ל'), "וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף" עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַגֵּאוּת שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁהוּא הֵפֶךְ חַיִּים נִצְחִיִּים, אֲבָל עַל-יְדֵי מִצְוַת שְׁקָלִים הוּא בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, עַל-יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי כִּי אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי רִבּוּי הַמִּנְיָן זוֹכִין לַעֲנָוָה יְתֵרָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ וְכַמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּהַמַּעֲשֶֹה שֶׁל הַמֶּלֶךְ עַל פָּסוּק חָזָה צִיּוֹן וְכוּ') שֶׁדֶּרֶךְ הֶעָנָיו שֶׁכָּל מַה שֶׁמְּגַדְּלִין אוֹתוֹ יוֹתֵר בָּא לַעֲנָוָה יְתֵרָה בְּיוֹתֵר וְעַל-כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁיִּתְרַבּוּ יִשְֹרָאֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֵינָם בָּאִים לִידֵי גֵּאוּת עַל-יְדֵי זֶה ח"ו, רַק, אַדְּרַבָּא, כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין יוֹתֵר עוֹבְדִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר וּמַכִּירִין אֶת בּוֹרְאָם בְּיוֹתֵר וְעַל-יְדֵי זֶה בָּאִין לִידֵי עֲנָוָה יְתֵרָה כַּנַּ"ל, כִּי עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דְּבָרִים ז'), "כִּי אַתֶּם הַמְעַט וְכוּ'", שֶׁמְּמַעֲטִין עַצְמָן וְכוּ' (חֻלִּין פ"ט) כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת שְׁקָלִים, שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁרוֹצִין לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן בְּחִינַת הַנֶּגֶף, שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁנֶּאֱחָז בְּרִבּוּי וְגֵאוּת, רַק אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן יִזְכּוּ לִנְשִֹיאַת רֹאשׁ בְּחִינַת כִּי תִשָֹּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל (שְׁמוֹת ל) הַיְנוּ הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים, בְּחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁכָּל זֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת צְדָקָה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְאוֹר הַפָּנִים שֶׁהוּא הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית בִּשְׁלֵמוּת שֶׁשָּׁם כָּל זֶה שֶׁנִּתְגַּדְּלִין וְנִתְרַבִּין יוֹתֵר זוֹכִין לַעֲנָוָה יְתֵרָה בְּיוֹתֵר בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ, שֶׁזֶּה עִקַּר הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים וְהַנִּצְחִיִּים שֶׁל כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר וְכַנַּ"ל:

וְזֶה בְּחִינַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים שֶׁקּוֹרִין סָמוּךְ לְפוּרִים וְעַל-יְדֵי זֶה הָיָה הַכְנָעַת הָמָן עֲמָלֵק, יִמַּח שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה י"ג), רָשָׁע, כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ וְכוּ' כִּי שְׁקָלִים הֵם בְּחִינַת צְדָקָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים לִתֵּן לְצֹרֶךְ הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, בְּחִינַת ואמלא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וְכוּ' וּבְכָל מְלָאכָה וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. כִּי צְדָקָה נִדְבַת לֵב הוּא בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים י"ז) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ וְעַל-כֵּן בְּשַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים מְבַקְּשִׁין הַרְבֵּה עַל אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כַּמָּה פְּעָמִים, "אוֹר פָּנֶיךָ עָלֵינוּ אָדוֹן נִשָֹּא וְכוּ'" כִּי עִקַּר הַשְּׁקָלִים שֶׁהֵם בְּחִינַת צְדָקָה לְבִנְיַן הַמִּשְׁכָּן, הוּא לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַפָּנִים, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל-כֵּן עִקַּר אוֹר הַפָּנִים הָיָה מֵאִיר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה נִצְטַוִּינוּ לַעֲלוֹת לְשָׁם לָרֶגֶל כְּדֵי לְקַבֵּל אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ט"ז), "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר ה'" נִמְצָא, שֶׁעַל-יְדֵי שְׁקָלִים נִמְשָׁךְ בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת פְּנֵי הַצַּדִּיק, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מִתְנוֹצְצִין הַמֹּחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת בִּנְיַן הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְכָל הַבְּחִינָה הַנַּ"ל עַד שֶׁזּוֹכִין לִבְחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁהוּא עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הָאֵבָרִים וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִקְרָאִים שְׁקָלִים, כִּי יֵשׁ בָּזֶה מִשְׁקָל גָּדוֹל כַּנַּ"ל, כִּי צְרִיכִין לִהְיוֹת עָנָיו בְּתַכְלִית הָעֲנָוָה לִהְיוֹת אַיִן מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם טָעוּת וּפְנִיָּה כְּלַל וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ מְאֹד וְלִבְלִי לְהָנִיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּשׁוּם דָּבָר וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל') מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה', כִּי הוּא בִּבְחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, כִּי הוּא מִשְׁקָל גָּדוֹל כְּמוֹ הַמִּשְׁקָל שֶׁעוֹמֵד בְּמַחֲצִיתוֹ וּבָאֶמְצַע שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהַכְרִיעַ לְכָאן וּלְכָאן וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת נִתְקַשֶּׁה מֹשֶׁה עַל הַשְּׁקָלִים עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה יִתְּנוּ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כִּי הָיָה קָשֶׁה לוֹ מְאֹד אֵיךְ יְכוֹלִין לְזַכּוֹת אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל לָבֹא לָזֶה לִהְיוֹת עֲנָוִים בֶּאֱמֶת בְּתַכְלִית וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָזָק וְאַמִּיץ מְאֹד בְּעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי וְכַנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ בִּשְׁקָלִים (שְׁמוֹת ל'), הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הַנַּ"ל. שֶׁיִּזָּהֵר כָּל אֶחָד שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי גֵּאוּת הוּא רִבּוּי וְגַדְלוּת בְּחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְכֵן לְהֵפֶךְ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי עֲנָוָה פְּסוּלָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, כִּי דֶּרֶךְ הֶעָשִׁיר לְהִתְגָּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י"ח), "עָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוּת" וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמִיָּה ט'), "אֶל יִתְהַלֵּל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְכוּ'" נִמְצָא, שֶׁעֲשִׁירוּת הוּא מֵהַדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְדַלּוּת וַעֲנִיּוּת הוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים פ"ו), "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי" וְזֶה עִקַּר מִצְוַת צְדָקָה שֶׁצָּרִיךְ הֶעָשִׁיר לְרַחֵם עַל הֶעָנִי וּלְהִשְׁתַּתֵּף בְּצַעֲרוֹ וְלִתֵּן לוֹ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֲנָוָה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי זֶה הֶעָשִׁיר שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן צְדָקָה, זֶהוּ מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ כְּלָל עַל דַּחֲקוּת הֶעָנִי וְעַל רִבּוּי עֲשִׁירוּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִֹים אֶל לִבּוֹ כְּלָל מַדּוּעַ מַגִּיעַ לוֹ כָּל כַּךְ עֲשִׁירוּת וּכְלֵי כֶּסֶף וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכוּ' וְהֶעָנִי יֵשׁ לוֹ דַּחֲקוּת כָּזֶה וּבְבֵיתוֹ אֵין לֶחֶם וְשִֹמְלָה, כִּי אִם הָיָה מֵשִֹים לֵב לָזֶה בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי הָיָה נוֹתֵן לוֹ בְּשֶׁפַע גָּדוֹל וּבְלֵב טוֹב, רַק מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ אֵינוֹ נוֹתֵן לֵב לָזֶה כְּלָל וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ מַגִּיעַ לוֹ כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְחָפֵץ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהֶעָנִי הוּא גַּזְלָן וְרוֹצֵחַ מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ נְדָבָה, עַל-כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁחָנָנוּ ה' בְּאֵיזֶה עֲשִׁירוּת בֵּין רַב בֵּין מְעַט, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן הָעֲשִׁירִים הַגְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וּבָתֵּיהֶם מְלֵאִים כָּל טוּב בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁיָּשִֹימוּ אֶל לִבָּם הֵיטֵב שִׁפְלוּתָם בֶּאֱמֶת וְיִזְכְּרוּ אֶת עַצְמָם הֵיטֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֶעָנִי הוּא טוֹב וְכָשֵׁר יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וְיִשְׁתַּתֵּף עַצְמוֹ בְּצַעֲרוֹ שֶׁל הֶעָנִי וְדָחֳקוֹ. וְאָז בְּוַדַּאי יִתֵּן צְדָקָה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם בְּהַרְחָבָה גְּדוֹלָה כְּפִי עֶרְכּוֹ וְיוֹתֵר וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי צְדָקָה זוֹכִין לַעֲנָוָה (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הָא"ב) כִּי עִקַּר הַצְּדָקָה הוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה כַּנַּ"ל, כִּי עַל-יְדֵי הַצְּדָקָה מְחַיֶּה אֶת הֶעָנִי וְהָאֶבְיוֹן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת עֲנָוָה כַּנַּ"ל, אֲבָל הָעֲנָוָה שֶׁל הֶעָנִי אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, כִּי מֵחֲמַת גֹּדֶל עֲנִיּוּתוֹ בָּא לִידֵי עֲנָוָה פְּסוּלָה שֶׁהוּא נִבְזֶה וְעָצֵל וְכוּ' ח"ו, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ וְכַנַּ"ל, אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁהֶעָשִׁיר מַשְׁפִּיעַ לוֹ נִדְבַת לִבּוֹ וּמְחַיֶּה אוֹתוֹ עַל-יְדֵי זֶה מַגְבִּיהַּ אֶת הֶעָנִי וּמֵרִים אוֹתוֹ מִבְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת שֶׁהִיא עֲנָוָה פְּסוּלָה וְכֵן הֶעָשִׁיר שֶׁמִּגֹּדֶל עֲשִׁירוּתוֹ הָיָה יָכוֹל לָבֹא לִידֵי גֵּאוּת גָּמוּר, אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁמְּחַסֵּר מָמוֹנוֹ וְנוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי, עַל-יְדֵי זֶה מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמְמַעֵט גַּסּוּתוֹ וְעַל-יְדֵי זֶה עַל-יְדֵי גֹּדֶל הַמִּצְוָה שֶׁל צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה נִתְתַּקְּנִין שְׁנֵיהֶם בְּחִינַת הָעֲנָוָה וְהַגַּדְלוּת שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם נִכְלָלִים בַּקְּדֻשָּׁה, כִּי בְּשָׁרְשָׁם שְׁנֵיהֶם אֶחָד בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל וְכֵן אָמַר אַדְמוּ"ר זַ"ל בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן ב') שֶׁצְּדָקָה הִיא בִּבְחִינַת זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים שֶׁהַנּוֹתֵן מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמֵרִים אֶת הֶעָנִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל שֶׁמְּתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ וּמוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִגֵּאוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא עַל-יְדֵי שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וְנוֹתֵן לִבּוֹ עַל צָרוֹת הֶעָנִי וְדַחֲקוּתוֹ וְנוֹתֵן לוֹ מָמוֹנוֹ וְכֵן מְתַקֵּן אֶת הֶעָנִי עַל-יְדֵי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ שֶׁמֵּרִים אוֹתוֹ מִבְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, הוּא בְּחִינַת עֲנָוָה פְּסוּלָה כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה נִכְלָל הָעֲנָוָה וְהַגַּדְלוּת דִּקְדֻשָּׁה יַחַד כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה עִקַּר שְלֵמוּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת שְׁקָלִים שֶׁהוּא צְדָקָה כַּנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַמִּצְוָה לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי זֶה לִבְחִינַת הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט שֶׁהֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי גֵּאוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מֹחִין דְּקַטְנוּת וְכַנַּ"ל וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁקָלִים (שְׁמוֹת ל'), "וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף" עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַגֵּאוּת שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁהוּא הֵפֶךְ חַיִּים נִצְחִיִּים, אֲבָל עַל-יְדֵי מִצְוַת שְׁקָלִים הוּא בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, עַל-יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן שֶׁהוּא בְּחִינַת רִבּוּי כִּי אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי רִבּוּי הַמִּנְיָן זוֹכִין לַעֲנָוָה יְתֵרָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ וְכַמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּהַמַּעֲשֶֹה שֶׁל הַמֶּלֶךְ עַל פָּסוּק חָזָה צִיּוֹן וְכוּ') שֶׁדֶּרֶךְ הֶעָנָיו שֶׁכָּל מַה שֶׁמְּגַדְּלִין אוֹתוֹ יוֹתֵר בָּא לַעֲנָוָה יְתֵרָה בְּיוֹתֵר וְעַל-כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁיִּתְרַבּוּ יִשְֹרָאֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֵינָם בָּאִים לִידֵי גֵּאוּת עַל-יְדֵי זֶה ח"ו, רַק, אַדְּרַבָּא, כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין יוֹתֵר עוֹבְדִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר וּמַכִּירִין אֶת בּוֹרְאָם בְּיוֹתֵר וְעַל-יְדֵי זֶה בָּאִין לִידֵי עֲנָוָה יְתֵרָה כַּנַּ"ל, כִּי עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דְּבָרִים ז'), "כִּי אַתֶּם הַמְעַט וְכוּ'", שֶׁמְּמַעֲטִין עַצְמָן וְכוּ' (חֻלִּין פ"ט) כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת שְׁקָלִים, שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁרוֹצִין לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן בְּחִינַת הַנֶּגֶף, שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁנֶּאֱחָז בְּרִבּוּי וְגֵאוּת, רַק אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי הַמִּנְיָן יִזְכּוּ לִנְשִֹיאַת רֹאשׁ בְּחִינַת כִּי תִשָֹּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל (שְׁמוֹת ל) הַיְנוּ הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים, בְּחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁכָּל זֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי הַשְּׁקָלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת צְדָקָה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְאוֹר הַפָּנִים שֶׁהוּא הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית בִּשְׁלֵמוּת שֶׁשָּׁם כָּל זֶה שֶׁנִּתְגַּדְּלִין וְנִתְרַבִּין יוֹתֵר זוֹכִין לַעֲנָוָה יְתֵרָה בְּיוֹתֵר בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ, שֶׁזֶּה עִקַּר הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים וְהַנִּצְחִיִּים שֶׁל כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר וְכַנַּ"ל:

אחר הדברים האלה היה דבר י"י אל אברהם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א) (קעח). במדרש (ב"ר פמ"ד א') אמרת אלקי צרופה (תהלים יח לא), שצירף הקב"ה לאברם (קעט) בכבשן האש, מגן הוא לכל החוסים שאמר לו אנכי מגן לך. מה הוא ענין (קפ) צירוף של אברהם למגן "אבות (אפשר צ"ל אברהם). הענין הוא תיקון של אדם הראשון שחטא בעבודה זרה, ולכן הוצרך לצרפו בכבשן האש לקיים קרא (דברים ז כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש, וזה כוונת הגמרא (ברכות ז' ע"ב) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם, אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, ועתה אלקינו כו' למען אדני (דניאל ט יז) (קפא), למען אברהם שקראך אדון. בכאן מקשים וכי קצרה ידו של דניאל לומר בקיצור בשביל (קפב) אברהם, למה אמר למען אדני. אבל הענין לפי שאברהם היה תיקונא קדמאה של אדם הראשון שקלקל "בנפש (קפג) בעבודה זרה, ואברהם הוצרך לתקן את הנפש אשר עשו (קפד) בחרן (בראשית יב ה), והוצרך להקריא שמו של הקב"ה בפי כל הבריות שהוא "אדון "יחיד, לכך הוצרך לקרוא להקב"ה "אדון (קפה). וז"ש אף (קפו) דניאל, שכן גם כן בדניאל אמרינן בגמרא פרק חלק (סנהדרין צ"ג ע"א) תנו רבנן שלשה היו באותו (קפז) עצה, הקב"ה ודניאל ונבוכדנצר, דניאל אמר איזיל מהכא דלא "לימא ("לתקיים "בי צ"ל) פסילי אלהיהים (קפח) תשרפון באש וכו', ולפי שהיה דניאל מתיירא מזה, הוצרך להתפלל למען אדני, שלא ילכוד במצודה של פסילי אלהיהם ויארע לו כמו שאירע לאברהם, לכן אמר למען אברהם (קפט) שקראך אדני, על זה אמר אמרת אלקי צרופה, שהוצרך הקב"ה לצרף לאברהם בכבשן (קצ) האש, ומטעם שהראה אברהם לכל העולם שהקב"ה "אדון "יחיד, עבור זה שילם הקב"ה שכרו ואמר "אנכי מגן לך, שכן "מגן בגימטריא "אדון "יחיד, וכן "הויה "בהיכל (קצא), שמזה זכו ישראל שהיו צ"ג כלים במקדש (תמיד ל' ע"א). ז"ש שכרך הרבה מאד, שהראה לו הקב"ה באותו פרק בית המקדש (קצב) בנוי, גם הראה לו ענין (קצג) הגלות, לכן פתח מתחלה בב' (קצד) לשונות מן עשרה (קצה) לשונות נבואה, שהוא "דבר "י"י במחזה, ושניהם מורים על גלות "בדיבור, כנגד גלות מצרים דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל), "במחזה חזות קשה הוגד לי (ישעיה כא ב), על ד' גליות שזכר שם ישעיה (קצו), שהוצרך הקב"ה להראות לאברהם קלקול של אדם הראשון, שהיה מתחלה כלול מכל ס' רבוא נשמות, ובחטאו יפלו ד' ירידות (קצז), וצריך להעלות ניצוצות שלהם למעלה, לכן אמר במדרש רבה (ב"ר פמ"ד כ"א) ד' דברים הראה הקב"ה לאברהם, תור"ה, ובי"ת המקד"ש, גיהנ"ם וגליו"ת, שהם על סוד הניצוצות שנפלו בעמקי הקליפות, שמעלין אותם על ידי התורה ועל ידי המקדש. וזה ענין גיהנם מוריד שאול (רצח) ויעל (שמואל א' ב ו), וכן הוא ענין הגליות להעלות משם נשמות הדחות (קצט), זה כוונת הגמרא (פסחים פ"ז ע"ב) לא גלו ישראל בין האומות אלא כדי להרבות הגרים (ר), ר"ל הנשמות שנפלו (רא) בין האומות, צדקת פרזונו בישראל (שופטים ה' י"א) (רב). ז"ש (בראשית טו יג) "ידוע "תדע, אמרו במדרש (ב"ר פמ"ד י"ח) ידו"ע מפזרם, תדע מכנסם. ר"ל הפיזור שפיזר הקב"ה את ישראל לבן האומות, הוא מטעם כדי שנדחי ישראל אחר כך יכנס (רג). וז"ש משל לאדם שזרע סאה חיטים כדי להוציא כמה כורין, אמר משל של חיטים (רד), לפי שעץ שאכל אדם הראשון חטה היתה (ברכות מ' ע"א) (רה), ובחטא של אדם הראשון נפלו כל הנשמות בקליפות, ונסתלק ממנו באותו פרק כ"ב אותיות התורה, שהוא כמנין חט"ה. ז"ש (כתובות קי"א ע"ב) עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהם, קל וחומר מחט"ה (רו), לרמז על ענין זה, קו"ם התהלך בארץ שאמר הקב"ה לאברהם (בראשית יג יז), קו"ם נוטריקון "קל "וחומר "מחטה, שאברהם הוציא יקר מזולל (רז), נשמות העשוקות שהם הנשמות של צדיקים, "התהלך "בארץ "לארכה, ר"ת הב"ל. שכל הנשמות של צדיקים באים מסטרא דהב"ל, ז"ש כי ל"ך אתננה, לך דייקא, כי מלאכו של אברהם הוא מיכאל, שהוא מקרב רחוקים (רח) ומקריב נשמותיהם של צדיקים (תוס' מנחות ק"י ע"א), מלכי צדק מלך שלם (בראשית יד יח) (רט) הוא מיכאל, שהוא מוציא "לחם "ויין, שהוא סוד (רי) נשמות ורוחות של צדיקים, לפי שהוא כהן לאל עליון, ואף על פי שאברהם הוציא גם כן נשמות טהורות (ריא) שנתערבו מסטרא דקי"ן, כמ"ש וב"ן מש"ק בית"י (בראשית טו ב), ס"ת קי"ן, ומתרין סטרין הוצרך אברהם להוציא יק"ר מזולל, לכן בית"י דמש"ק אליעז"ר, ס"ת יק"ר (ריב). ז"ש במחזה, שמחזה (ריג) שדי יחזה כל הנשמות עד סוף כל הדורות, נשמת שדי (ריד) תבינם (איוב לב ח), ועליו קאמר אנכי מג"ן לך, שהראה לו הקב"ה שכרן של צדיקים (רטו). גם רמז (רטז) במלת מג"ן לך, לפי שלא היה אדם בעולם שקראו להקב"ה אדו"ן רק אברהם, לפי שאברהם היה תיקון אדם הראשון שקלקל בתרין שמהן (ריז) שם הויה אדני, לכך הוצרך לבוא אברהם לתקן שניהם, ויקרא "בשם "הויה "אל עולם (בראשית כא לג), שהקריא בשם של הויה בכל העולם, וגם שם של אדני (ריח) ז"ש להקב"ה, ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה), שאמר לו הקב"ה צא מאיצטגנינות שלך (שבת קנ"ו ע"א), במלת צ"א נרמז התיקון שלו, שיתקן תיקון תרין שמהן, כמ"ש הקב"ה (ריט) לנח צ"א מן התבה (בראשית ח טז), שבמלת צא הראה הקב"ה לנח התיקון שיתקן קלקול אדם, דהיינו ב' שמות הויה אדני שסודם צ"א, ודבר זה תלמוד מן התבה, (רכ) כדאיתא בזהר (ח"א נ"ט ע"ב) שהתבה בנויה על (רכא) שמא גליפא, שהוא סוד תרין שמהן אילין משולבין כזה, כשתקח א' של אדני ותצרף עם י' של הויה (רכב) הרי י', אחר כך ד' של אדני עם ה' של הויה ד' פעמים ה' הרי כ', אחר כך נ' של אדם עם ו' של הויה נ' פעמים ו' הרי ש', ואחר כך תצרף י' של אדני עם ה' אחרונה של הויה הרי נ', תצרף יחד הרי ש"פ, כחושבן התבה שהיתה ש', אורך, נ' רוחב, ל' גובה, הרי ש"פ. והוא השכר של צדיקים (רכג), בסוד בגדי יש"ע (ישעיה סא י). ז"ש הקב"ה לאברהם שיצא ורמז במלת צ"א, לתקן איצטגנינות שלך (רכד) ולייחד תרין שמהן אילין, ויאמר כ"ה יהיה זרעך, שגם ישראל כל עניינים לייחד תרין שמהן הנרמזים במלת כ"ה יהי"ה, כ"ה הוא סוד אדני (רכה), יהיה סוד הויה, ביום ההוא יהיה הויה אחד (זכריה יד ט), שלעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), וב' אותיות אחרונות של שם הויה שהם ו"ה, יהיה י"ה, ר"ל במה יהיה אור הלבנה כאור החמה, ז"ש יהי"ה כשיתקנו ישראל אותיות הויה, בסוד יהי"ה "בד "בבד יהיה (שמות ל לג), כמ"ש בכ"י ב"ד, הוא בא"ת ב"ש ש"ק, שאז יתוקנו הקליפות (רכו), "יהיה דייקא, ולכן מיד שאמר הקב"ה לאברהם צ"א מאיצטגנינות שלך, א"ל אנכי מג"ן לך, מג"ן דייקא שהוא בגימטריא "הויה "בהיכל, והוא מדה כנגד מדה מאחר שאברהם ייחד הויה עם אדני, שהוא בסוד "הויה "בהיכל, לכן שכרך הרבה מאוד (רכז), והשכר הוא בסוד מג"ן שכרו אתו ופעולתו לפניו (ישעיה מ י), בסוד ותתן לי מג"ן ישעך (תהלים יח לו), שהם בגדי יש"ע (רכח), זה סוד וירא אליו י"י "באלוני "ממרא (בראשית יח א), שהוא בגימטריא יש"ע, והוא מדה כנגד מדה שהראה לו שם של הויה בשילוב שם של אדני, שהוא סוד "פתח "האהל (רכט), והוציא חמה מנרתיקה (ב"מ פ"ו ע"ב) (רל), חמה הוא שם של הויה, כי שמש ומגן "הויה (תהלים פד יב), (נרת"ק כצ"ל) הוא אדני (רלא):

וְזֶהוּ בְּחִינַת סְעֻדַּת פּוּרִים שֶׁאָז מִצְוָה לֶאֱכֹל וּלְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּה, כִּי עַל-יְדֵי בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל נִתְתַּקֵּן הָאֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה, כִּי זוֹכִין שֶׁתִּהְיֶה הָאֲכִילָה בִּבְחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא עַל-יְדֵי הָרֵיחַ הַטּוֹב שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי הַנִּגּוּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מָרְדְּכַי, כִּי עַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מָרְדְּכַי עַל שֵׁם רֵיחַ הַטּוֹב, בְּחִינַת מֹר דְּרוֹר שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הַבְּשָֹמִים וְהָרֵיחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל׳:כ״ג), "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָֹמִים רֹאשׁ מֹר דְּרוֹר" וְכֵן אֶסְתֵּר נִקְרֵאת הֲדַסָּה, בְּחִינַת הָדָס שֶׁמַּעֲלֶה רֵיחַ טוֹב, כִּי הֵם זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת הַחוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל, שֶׁהוּא קוֹל הַנִּגּוּן הַנַּ"ל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הָרֵיחוֹת כַּנַּ"ל, כִּי עַל-יְדֵי הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן נִכְנַע הָמָן-עֲמָלֵק שֶׁהוּא זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ, בְּחִינַת עֲקֵב עֵשָֹו, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין קלט), הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר, "הֲמִן הָעֵץ וְכוּ'" נִמְצָא, שֶׁהוּא עִקַּר זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי אֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע וְהַכְנָעָתוֹ וּמַפָּלָתוֹ עַל-יְדֵי הַקּוֹל הַנַּ"ל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת פָּסוּק אֶת קוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי בגן וָאִירָא, שֶׁנִּסְמַךְ בַּפָּרָשָׁה לַפָּסוּק הָמָן הָעֵץ, כַּמְבֹאָר שָׁם, כִּי בְּחִינַת אֶת קוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי וְכוּ', שֶׁהוּא בְּחִינַת הַקּוֹל הַנַּ"ל הוּא תִּקּוּן אֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת, וְעַל-יְדֵי זֶה נוֹפֵל הָמָן שֶׁאֲחִיזָתוֹ מִשָּׁם, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּגוּפָא, וְזוֹכִין לִבְחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא, שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי הַקּוֹל הַנַּ"ל שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הִיא הֲדַסָּה שֶׁנִּקְרָאִין עַל שֵׁם הָרֵיחַ הַטּוֹב כַּנַּ"ל:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות יט ו). תמצא בתיבת "ישראל אתוון "לי "ראש. הנה ידוע מ"ש הנביא (ישעיה נד ה) כי בועליך עושיך וכו', היינו שעד עתה היו רק בבחינת אירוסין וקידושין, על כן היו עוד גליות, מה שאין כן לעתיד לבוא במהרה בימינו יהיה קרוב דעת בבחינת נישואין, (ואין האשה כורתת ברית וכו' (סנהדרין כ"ב ע"ב)), ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל כ). והנה תיבת "ישראל מורה על אלו הב' בחינות, אתוון "לי מורה על בחינת קידושין ידים מוכיחות הרי את מקודשת "לי (יבמות נ"ב ע"א), "קדש ישראל לי"י וכו' (ירמיה ב ג) כמד"א וגוי "קדוש, על כן כל אוכליו יאשמו, "אוכליו לשון נקיה כמו הנוגע באשת איש, (והנה הלמ"ד גבוה מכל האותיות מורה על גבוה מעל גבוה שומר, והיו"ד קטנה מכל מורה על כי אתם המעט וכו' (דברים ז ז), על כן בצירוף אלו הב' אותיות, מורה על הקידושין ידים מוכיחות, כן הוא במגלה עמוקות). והנה קידושין הם רק בחינת מקיף ושמירה לבל ימשלו בם זרים, (עיין בכוונת הקידושין להאר"י ז"ל), על כן אלו אתוון "לי הם מבחוץ מקיפין לתיבת "ישראל, ואתוון "ראש "שבישראל הם אתוון פנימיים בתיבת "ישראל, זה מורה על בחינת נישואין שיהיה לעתיד במהרה בימינו, (סוד אור פנימי עיין בכוונת), בחינת היחוד השלם בסוד שמאלו תחת "לראשי וכו' (שיר השירים ב ו). וגם כן "ראש הוא בחינת הברכות המושפעים "מראש צדיק לכנסת ישראל. וגם כן "ראש, חיבור רמ"ח איברין דמשפיע כביכול, עם רנ"ב דנוק' ועם "המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), (עיין ברמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ז), ועיין שם בכסף משנה וצריך עיון), שהוא סוד "גרן (רות) שהלכה אמו של מלכות לבעז, והבית המקדש נבנה במקום גרן (דברי הימים א' כא יח), והבן (עיין בספרי רגל ישרה ערך "גרן). ואם כן רמ"ח רנ"ג גימטריא "אשר, "ראש צדיק הכולל הכל, בסוד "כי "כל (בגימטריא "יסוד) בשמים וארץ (דברי הימים א' כט יא), ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא. והנה הכלה השומעת בקול החתן באומרו הרי את מקודשת "לי, כבר מחוייבת שלא תשקר בבעל נעוריה, רק תמתין על החתן עד עת בא זמן היחוד, כי נותנין לבתולה זמן לפרנס את עצמה בתכשיטיה כדי שתיטב בעיני החתן. ועל פי הדברים האלה נבא לרמוז במקראי קודש הללו אומרו ית' "ועתה (שמות יט ה), היינו כעת זמן הקידושין אם שמע תשמעו "בקלי, היינו רק הקול בלבד אמירת הקידושין מקודשת "לי, ("קלי חסר כתיב ר"ת "קדש "ישראל "לי"י), ושמרתם תמתינו ותצפו לזמן היחוד השלם במהרה בימינו, מלשון ואביו שמר וכו' (בראשית לז יא), את "בריתי, היינו תשמרו ותצפו ליחוד ראש צדיק, ככלה הממתנת מזמן הקידושין לזמן היחוד, "והייתם כעת "לי על ידי הקידושין סגולה מכל העמים וכו'. וזה אומרו ואתם תהיו "לי וכו' לגוי "קדוש, אתם דייקא הגם כי לי כל הארץ, אתכם בחרתי ודעו וראו חיבתכם לפני שמאסתי את כולם ובך בחרתי, אלה הדברים, ר"ל על ידי אלה "הדברים של קידושין, "אשר תדבר, תמשיך ותנהיג בחינת "אשר, בחינת הנישואין והיחוד באחרית הימים במהרה בימינו פנימיות ישראל, וזה אומרו אל בני "ישראל, שמרומז בם אלו הב' בחינות, "לי אור מקיף דקידושין, "אשר דאור פנימי, והבן מאוד. כשתתבונן באלו הדברים, תבין ותמצא פתח פתוח להבין בדבריו ית' בבנין בית חתנות אמר ית' ויקחו "לי תרומה (שמות כה ב), ופירש רש"י "לי "לשמי, ואחר כך אמר כי תשא את "ראש בני ישראל (שמות ל יב), ותבין ואתה תצוה היינו מלשון צוותא וחיבור, ור"ל תחבר את בני ישראל (שמות כז כ), אתוון "לי "ראש, והבן מאוד, ועיין שם בדברינו ויונעם לחיכך כיין הטוב:

ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו (בראשית נ טו). במדרש והשב זה יוסף, ישיב זה עשו, (והובא בפרשת דרכים דרך המצפה). והוא פלאי דמאי שאטייה דעשו לכאן. והנ"ל על פי מה שנתבאר בדברי הרא"מ פרשת וישב במחלוקת האחי יוסף עם יוסף במפרכסת, ולפי זה צריך לומר דהיה יוסף סובר דלא יצאו מכלל בני נח, והנה הקדושים הללו שפחדו מיוסף, אין לייחס להם העדר הבטחון, וכמו שהשיבם יוסף עשרה נרות וכו' (מגילה ט"ז ע"ב), רק דעתם היה אולי הלכה כדברי יוסף, והם עשו הכל שלא כדין ויענשו על ידו. והנה ידוע מתשובת מהרי"ט (הובא לעיל פרשת תולדות ד"ה ויהי עשו), דעל ידי שיצאו מכלל בני נח, זרעו של עשו אין להם זכות אבות כלל, ואין לירא מהם דבנך הבא מן הנכריות אינו קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז ע"א), והבן. וזה אינו אם נימא דלא יצאו מכלל בני נח, דהרי באומות הלך אחר הזכר (יבמות ע"ח ע"ב) והבן. וזה אמרם והשב זה יוסף, דאולי הדין עמו וממילא ישיב לנו זה עשו, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועיין שם בפרשת דרכים שמפרש המדרש הנ"ל, על פי דאיתא בתנחומא (ויחי סי' י"ד) מסורה בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, והטעם שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו למה רדפת את אחיך, הוא אומר להם למה רדפתם את יוסף אחיכם ואינם טובים ממנו, וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו למה רדפת את אחיך, ואינו יכול להשיבו, אם תאמר שעשה לו רעה, אף אחי שלמו לי רעה ואני שילמתי להם טובה, מיד הוא שותק. וז"ש השב זה יוסף ישיב זה עשו, שאם יוסף ישיב לנו רעה, אין לנו טענה על עשו במה שרדף את אחיו, עד כאן דבריו. ולענ"ד יש לומר עוד טעם על אמרם הנ"ל שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, על פי מ"ש התוספת בקדושין (דף ל"ט ע"ב [ד"ה מחשבה]) דבבן נח מחשבה רעה מצרפה למעשה, שנאמר (עובדיה א י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וגו', ואם כן שאר השבטים הלא פסקו אנפשייהו דיצאו מכלל בני נח מאברהם, וזה שאמר הכתוב (בראשית נ כ) שאמר להם יוסף ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, כלומר ומחשבה רעה אין מצרפה למעשה, והיינו לטעמייהו דדין ישראל יש להם, ואם כן אין להעניש לעשו גם כן על החמס, והבן. אבל יוסף ובנימין דלא היו במכירת יוסף, אין צריכין לפסק זה, אלא סוברים דלא יצאו מכלל בני נח, אם כן בדין הוא שעשו יפול בידן, והבן. ועוד יש לומר ההיפך, על פי מ"ש בפרשת וישב דהיו מחולקין באבר מן החי דעוף, שהשבטים היו אוכלים דסברו דדין בני נח להם דמותר באבר מן החי דעוף להרמב"ם, ויוסף היה סובר דדין ישראל להם ואסור, ועל פי דברי מהרי"ט הנ"ל דעל ידי שיצאו מכלל בני נח, אין לזרעו של עשו זכות אבות, ואם כן שאר השבטים פסקו אנפשייהו דלא יצאו מכלל בני נח, אם כן יש לעשו זכות אבות, אבל ביד בניה של רחל דלא פסקו כך, נופל בידם כנ"ל, והבן. והפסוק (עובדיה א') מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת, נ"ל דידוע דיש וא"ו המחלקת, וידוע דכרת היינו שזרעו נכרתים, וידוע דבאמת אין הכרעה אם יצאו קודם מתן תורה מכלל בני נח או לא יצאו, ואומר הפסוק הנ"ל דעשו נתפס בדרך ממה נפשך, אם לא יצאו מכלל בני נח, אם כן הרי נידון על המחשבה, ואם יצאו מכלל בני נח, אם כן זרעו נכרתים ממנו דאין נחשבין לזרעו ואין לו זרע, וממילא דאין להם זכות אבות. והכי פירושו מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת, ר"ל או נכרת, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יש לפרש גם כן המדרש (המובא בעיר בנימין סי' שמ"ב במסכת ב"ב) (שמות טו יח) ה' ימלוך לעולם ועד, מפני מה (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו אל תוך הים (שמות טו יח-יט). וגם אמרם בתרגום יונתן זה יתנו כל העובר על הפקודים (שמות ל יג), כל דעבר בימא יתן. על פי מה שביארתי בריש פרשת יתרו דמקריעת ים סוף אתה למד דיצאו מכלל בני נח, דאם לא כן מה נשתנו אלו מאלו, והנה מבואר בתנחומא פרשת תשא (סי' י') מחצית השקל היינו לכפר על מכירת יוסף, עיין שם. וכבר כתבנו דהיו מחולקין באבר מן החי דעוף, אם יצאו מכלל בני נח הדין עם יוסף וצריכין כפרה על מכירתו, מה שאין כן אם לא יצאו הדין עמהם, והוא הוי ח"ו כבעל לשון הרע ומוציא דיבה ואין ראוי להענש על מכירתו, כמו שאמרו רז"ל (פסחים קי"ח ע"ב) דראוי להשליכו וכו'. ואם כן כל דעבר בימא הרי קם בשיטתיה, דיצאו וכו', ולכך ניצל, אם כן צריך ליתן לכפר על מכירתו, ודו"ק, והנה הקושיא מה נשתנו, לא קשה רק אחר שנטבע פרעה וחילו, והבן דאז קשה מה נשתנו אלו מאלו (ילקו"ש רמז רל"ד). והנה מבואר במדרש ה' ימלוך בעתיד ולא מלך בהוה, לפי שעדיין צריכין לגלות. והנה מבואר בזוהר חדש פרשת וישב דהגלות הוא על ידי מכירת יוסף, והיינו ה' ימלוך לעולם ועד בעתיד ולא בהוה, מפני מה כי בא סוס פרעה ופרשיו אל תוך הים, וקשה מה נשתנו אלו מאלו, ועל כרחך צריך לומר דיצאו מכלל בני נח, אם כן יש בידם עון מכירת יוסף וצריך לגלות, והבן.

ועשית אותה קטרת רקח מעשה רוקח (שמות ל לה). תרין מלאים ו', דין. ואידך זבובי וכו' יבאיש יביע שמן "רוקח (קהלת י א). ו' הוא אות חיים, כנודע מפסוק (בראשית ד טו) וישם י"י לקין אות (עיין תיקו"ז סט קי"ח ע"ב), והנה כיון שניתן רשות וכו' אינו מבחין וכו' (ב"ק ס' ע"א). וז"ש זבובי וכו' יבאיש יביע (אפילו) "שמן "רוקח, (הצדיקים נקראים שמן החכמה מצויה בהם, על כן מלא ו' אות חיים החכמה תחיה (קהלת ז יב), אף על פי כן כיון שניתן רשות וכו', והסגולה להעציר ועשית אתה קטרת רקח מעשה "רוקח):

וכן בשקלים הקושיא והתמיה, שנאמר (שמות ל, יג) זה יתנו, שהוא מחצית השקל, והקשו רבים ושלמים למה יתנו מחצית ולא דבר שלם.

פו. לְהַמְתִּיק הַדִּין תּאמַר הַפָּרָשָׁה שֶׁל אַחַת־עֶשְׂרֵה יְרִיעוֹת עִזִּים (שְׁמוֹת כו,לו), וּקְטרֶת (שְׁמוֹת ל') וְאַחַת־עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ משֶׁה אֶת הַשְּׁבָטִים (דְּבָרִים לג) וּמֶרְכָּבָה שֶׁל יְחֶזְקֵאל (יְחֶזְקֵאל א').

שמ"מ פי' איש אשר יעשה כמוה להריח בה (שמות ל, לח). שיהיה ריחו נודף שיצא לו שם כאנשי חסידים שנק' קטרת שמקשרין ומייחדין קבו"ש והם עושים להריח בה ונכרת מעמיו ודפח"ח:

‏[רנא] ע"י החשק הוא כלי קבול להשראת שכינת הש"י בקרב לבו. וזהו תרומת המשכן מאת כל איש ‏אשר ידבנו לבו דנדיבות הלב דבנ"י עי"ז הוא בנין המשכן דשכינת הש"י בתחתונים ובזה הוא כל חד ‏לפום מה דמשער בלבי' שאינו דומה הרגשת א' משכן הר"י בלבו לחבירו. כי כפי נדיבת לבבו ‏בתגבורת חשקו להשיג כך הוא שכינת הש"י. ויש עוד תרומת האדנים ודקרבנות שנא' בה העשיר ‏לא ירבה וגו' שבין העשיר בדעת ובהרגשת הלב ותגבורת החשק ובין העני שוים בחלקים כי הוא ‏לכפר על נפשותיכם כמפורש בכתוב וכמשז"ל בירושלמי דשקלים (פ"ב ה"ד) דלכפר אעגל. פי' לקנח ‏לכלוך דחשקות רעות מן הלב. וכן בקרבנות ציבור אז"ל (מ"ר פנחס) תמיד של שחר מכפר כו' ‏ובענין הרחקה מן הרע כל ישראל שוים שכולם יוכלו לינקות מן הרע בתכלית רק חילוק המדריגות ‏הוא בהשגת הטוב. וגם דמצד הנקיון מהרע באמת מגיעים למדריגה דשוה ומשוה קטן וגדול. כידוע ‏דיש עיגולים ויושר וחילוק המדרגות מעלה מטה הוא מצד היושר משא"כ בעגול הכל שוה. וידוע ‏דהרע עומד בין עיגולים ליושר ולעתיד כשיבוער הרע אז תשמח בתולה במחול שהוא המחול ‏לצדיקים מצד העיגולים שיהי' נגלה אז דהכל שוים. ולפי שבעוה"ז אנכי קודם לא יהי' לך דעדיין לא ‏נתנקו מרע לגמרי ועכ"ז משיגים קדושת הש"י ולכך הוא חלוק לשיעורים. ומאחר דנקיון הרע כח זה ‏שוה באמת בכל. אחר שיגמרו פעולת אותו כח כראוי בשלימות אז יהי' השגת אנכי הבא אחר לא ‏יהי' לך ג"כ בהשתוות. וזהו השוה בעצמו הוא מצד כח דלא יהי' לך ומשוה מצד אנכי. וזהו בכחות ‏דבנ"י וגם בהשפעת הש"י הוא שוה באמת מצידו מוכן להשפיע לכל א' בשוה. וזה ענין במן ג"כ לא ‏העדיף המרבה וגו' מצד נתינת הש"י הי' שוה. רק החילוק הי' בהרגשת הטעמים שכל א' הי' טועם ‏כפי מה שרוצה כמשאז"ל (יומא עה.) בזה ודאי הי' חילוק כל א' איזה טעם הי' מרגיש דבהרגשת ‏הטעם אין השתוות. וכן נתינת התושב"כ ומצות שוה לכל רק הרגשת הטעמים ורזי תורה יש ‏חילוקים והוא הנקרא תושבע"פ שע"ז נא' לעתיד ולא ילמדו עוד וגו' כי הוא ג"כ משוה את המקבלים ‏כמו שהוא שוה מצד עצמו. וזה ענין תרומת אדנים כי תושב"כ הוא העמידה לתושבע"פ דלכן ‏פתיחת הש"ס תנא אקרא קאי פי' שהיסוד הוא המקרא וע"ז הוא עמידת המשנה וזהו אדנים למשכן ‏ג"כ הוא היסוד משפע הש"י מצד ההשתוות כשאינו מתחלק עדיין להשגת לבות בנ"י. וגם זה הוא ‏מצד הכנת בנ"י בכלל בשוה באמירת נעשה ונשמע בזה העשיר לא ירבה וגו' שע"ז נבנה גוף המשכן ‏דשכינת הש"י בפרטי לבבות דבנ"י. וגם היסוד הוא ע"י הסור מרע כמשאז"ל (שהש"ר א' פ' ג) יצא ‏טיפה של ליצנות נכנס טיפה של תורה. וע"ז הוא יציאת מצרים וימי הספירה קודם מ"ת הגם דאינו ‏נקיון גמור שלא ישאר כלל רושם פסולת שזהו דבור לא יהי' לך שבעת הדבור דהש"י הי' בטול כח ‏הרע באמת באותו רגע. כי דבור הש"י עצמו פועל בכל העולמות ובדבר וגו' נעשו גם בגמר מעשה ‏דעולם העשי'. וזה יהי' כן לעתיד בגמר מעשה דעוה"ז. רק מ"מ להכנה לאנכי צריך ג"כ השתדלות ‏בכח אדם בסור מרע שהוא הכנה לעשה טוב: ‏