Chasidut su Genesi 22:5

זמן שיעור הדלקת נר חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק כי מאן דרגיל בנר זוכה לבנים זכרים תלמידי חכמים ובודאי תלמידי חכמים אינם יוצאים לשוק כי אם עוסקים בתורה וזהו שתכלה רגל מן השוק. עד שתכלה רגלי דתרמודאי כי ידוע כל המצוות זמניות בבוא הזמן של המצוה נתעורר הדבר שהיה בעת הראשון כשנצטוה המצוה בחג המצות יצאנו ממצרים והעיקר שיצאנו מן מ״ט שערי טומאה וכמו כן בכל עת בא חג הנ״ל יוצאים אנחנו בני ישראל כל אחד מקליפיות כי לולא היה חג המצות בכל שנה לא היה באפשרי לאדם להתחזק בהשם וכן בשבועות מקבל כל האדם את התורה דהיינו שבאיזה שכל ילך לעבוד את השם באותה שנה ובסוכות אנו מוקפין בחסד אל וחסד יסובבנו כמאז ומקדם שהיינו מוקפין בענני כבוד ובפורים הוא עת וזמן מפלת עמלק גם עתה בכל דור הוא מפלת רשעי אומות העולם ובחנוכה בהיות שהיו משניאי הדת ורצו לבטל את ישראל מתורה ולהעבירם מן החוקים ונעשו להם נסים שעמדנו בתורתינו ובחוקים שלנו וכן בכל דור ודור בבוא הזמן הוא מסוגל לזה שנחזיק בתורתינו ובחוקים שלנו. ועל כל זה מה שאנו יכולים להתחזק בדברי תורה ובחוקים הוא מחמת שהראשונים התפללו על זה כי ידוע כי האבות התפללו בימיהם על העתיד להיות עד ביאת המשיח במהרה בימינו לכן כתיב באברהם וירדוף עד דן שם תשש כחו והתפלל על הדבר כן רמז אברהם אבינו עליו השלום על חנוכה באומרו (בראשית כ״ב, ה׳) שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה, הוא כ״ה בכסליו שהתפלל שינצחו את היונים בימי מתתיהו וכמו כן יוסף הצדיק חרד על הדבר ורמז בדברו עם בנימין אלהים יחנך בני (שם מ״ג, כ״ט) יחנך לשון חנוכה שיעשה השם ניסים ונפלאות בחנוכה ובכל שנה ושנה יש מפלת הרשעים של אומות העולם שונאי הדת עד שיפלו ויתבטלו לגמרי ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו וזהו ערכתי נר למשיחי (תהלים קל״ב, י״ז) מן נר חנוכה הוא הערכה שיבוא משיח צדקינו ויתבטלו כל הקליפות וזהו עד שתכלה רגלי דתרמודאי הוא הקליפה כדכתיב תרמוד בהרים:

(פח.) א"ר אלעזר מה דכתיב (ישעיה ג) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב וכו' לא כאברהם שקראו הר שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) אשר יאמר היום בהר ד' יראה. ולא כיצחק שכתיב בו שדה שנאמר (שם כז) ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (שם כח) ויקרא שם המקום ההוא בית אל. להבין החילוק בין הר שדה ובית. הר הוא שגבוה מאד, ורומז על מה שנראה לאדם רחוק מאד מגבול תפיסתו. ולהגיע אל גבהות הזאת צריך האדם למסירת נפש, ולבטל תפיסתו לגמרי עד שיגיע לאותו ההתנשאות והתעלות, כענין שנאמר (תהילים כ״ד:ג׳) מי יעלה בהר ד'. ולזה נאמר לכו ונעלה אל הר ד'. ושדה הוא מקום זריעה וקצירה, שרומז על לפום צערא אגרא, היינו כפי שהאדם מייגע עצמו בעבודה ופעולה מצידו, כן ינהיר לו השי"ת. ואז מהצורך לאדם שלא יסיח דעתו ומחשבתו מעבודה, רק תמיד מוכרח להיות עומד ומתפלל להשי"ת בלי שום היסח הדעת, והשי"ת יעמוד לו לעזר ויסייע לו וימלא בקשתו. ובית פירוש (רש"י ז"ל) שהוא מקום מיושב, וזה רומז על שיש לאדם קדושה ותפלה בקביעות, ומכיר האדם מזה, שאם ייגע עצמו בעבודה כפי שכחו מגיע ועד כמה שידו מגעת, יקבע בעצמו קדושה ותפלה בקביעות, ואז ינחיל לו השי"ת נחלה בלי מצרים, אף במקום שהוא למעלה מתפיסתו. וזה לא כאברהם שקראו הר, שלא יהיה בכח אדם להכיר כחו ית' ואורו בלתי שיבטל עצמו לגמרי. כי טרם שבא אאע"ה לעולם היה נקרא השי"ת בשם אל עליון, כמו שכתיב (בראשית י״ד:י״ט) ויאמר ברוך אברם לאל עליון, שלא היה לאדם שום תפיסה שיוכל להגיע בעבודתו להכרת אורו ית', אכן אחר שבא אאע"ה קראו בשם ד' אל עולם (בראשית כא), שהתחיל להאיר בתפיסת אדם אף בעוה"ז, שע"י עבודה יוכל להגיע לאורו ית', אכן בגודל עבודה עצומה שיבטל עצמו לגמרי בתפיסתו. אבל לא היה בכחו להאיר הכרה זאת בגודל התבטלות כזה לבני דורו ולדורות ולכל הברואים, וכדכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור, שלא היה בכחם לראות המראה הגדול שבהר המוריה, וכמו שאיתא במדרש (רבה בראשית נו) וירא את המקום מרחוק, מה ראה ענן קשור בהר וכו', אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו, אמר להם הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, שבו לכם פה עם החמור. ומי שהיה רוצה להכיר אורו ית' היה מוכרח לבטל את עצמו דעתו ותפיסתו לגמרי, מבלי השאיר לו כל. וזה לא כאברהם, כי השי"ת חפץ בהשארת אדם. ולא כיצחק שקראו שדה, שכפי עבודת אדם ויגיעתו כן יזריח לו השי"ת אורו כגוונא דשדה, שכפי יגיעת האדם בעמלו בחרישה וזריעה כן ברנה יקצור ומקבל טובה. אלא כיעקב שקראו בית, עד שבא יעאע"ה לעולם כענין שאיתא בש"ס (שבת קמו.) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, כי באמת עומק רצונו ית' בהשארת האדם. וזה רומז מה שיעאע"ה קראו בית, שהאיר לאדם שאף שהוא בגבול ותכלית, מ"מ אם ייגע עצמו בתורה ומצות עד כמה שידו מגעת, אז ינחיל לו השי"ת טובה בלי מצרים ממקום גבוה בלתי גבול ותכלית, ויכיר מה הוא אצל בוראו, והעבודה תקרא על שמו, וכמו שאיתא בזוה"ק (וישלח קע"ב.) ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות בשעתא דסליק ברעותא דקוב"ה למברי עלמא, אפיק מבוצינא דקרדנותא חד קטורא ואתלהיט מגו חשוכא כו' ואתעביד ביתא דעלמא. וזה לא כאברהם שקראו הר, שצריך למסירת נפש להתבטל לגמרי. ולא כיצחק שקראו שדה, שהשפעת אורו ית' הוא רק לפום עבודת האדם ולא יותר כגוונא דשדה, שאדם חורש וזורע ומייגע עצמו, לעומת זה יש לו מה לקצור ולקבל טובה חוסן באשר זרע. אלא כיעקב שקראו בית, שאדם אף כי הוא בגבול ותכלית מ"מ יוכל ע"י עבודתו להגיע לאורו ית' שהוא בלתי גבול ותכלית. ועיקר בית הוא לעתיד שאז יתגלה ויתראה מפורש אורו ית' בתפיסת האדם. וזה לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב:

עוד פירוש על ויאמרו לאמר אשירה לה' וגו' (שמות טו א). על פי דברי הגאון בעל ווי העמודים בהמדרש (שמו"ר כ"ג י"ב) על הפסוק (תהלים מ ג-ד) ויקם על סלע רגלי (תהלים מ ד) ויתן בפי שיר חדש, מדבר בים, ויקם על סלע רגלי, העמידני בקומה זקופה בים בחרבה ויתן בפי שיר חדש תהילה לאלקינו, הדה"ד אז ישיר משה, עכ"ל. דהנה לכאורה יפלא מאי קמשמע לן המדרש בזה. ופירש הגאון הנ"ל על פי דאיתא במדרש (ב"ר נ"ו ב') ונשתחוה ונשובה אליכם (בראשית כב ה), הכל בזכות השתחויה, המתים אין חיין אלא בזכות השתחויה וכו', ללמדך שאין דבר גדול מן השתחואה, עד כאן. ולפי זה קשה למה לא מצינו השתחואה גבי שירת הים, מאחר דהוא גדול כל כך. אמנם בגמרא (יבמות קכ"א ע"א) משמע גבי כל גל וגל שעמד עלי נעניתי לו ראשי, שזה מצד הסגולה לנענע ראש לעומת הגלים, ולזו הכונה לא השתחוו ישראל, כי היו בלב ימים ויאמר החולק שאין גבורותיו של הקב"ה בכך, אלא מצד הטבע שהשתחוו להגלים, לכך עמדו ולא השתחוו, והבן. וזה דברי המדרש ויקם וגו', ר"ל העמידני בקומה זקופה ולא רצה ממנו השתחואה, כדי ויתן בפי וגו' תהלה לאלקינו, דהיינו דמזה נצמח התהלה לאלקינו כי מעשה ידיו היא ההצלה, עד כאן דבריו הביאו השבט מישראל (בסימן צ"ה). והנה המבואר משם, כי השירה לה' נצמח על ידי שלא רצה השתחואה רק קומה זקופה, כי בזה הורה כי לא ניצולו בסגולה ובטבע של הכנעה, רק בישועת השי"ת, כי בלא זה היה מקום לומר כי אלו ניצולו על ידי הסגולה, ואלו לא ידעו מהסגולה לכך נטבעו. והנה נחזי אנן דדרך השי"ת תמיד לשכון את דכא, ולהראות חסדו על ידיהם, ועל ידי זה ה' מלך גאות לבש (תהלים צג א), כי מתקלס בעולם, אבל בגאים אין מתגאה כי מסלקים כביכול שכינתו, כדאיתא בסוטה (דף ה' ע"א) אמר הקב"ה אין אני והוא וכו', שנאמר (תהלים קא ה) גבה עינים וגו', וקומה זקופה היא גאוה, ועליו אמרו רז"ל (ברכות מ"ג ע"ב) כאלו דוחק וכו'. וכאן רצה דוקא בגאות דקומה זקופה, ועל ידי זה התגאה ועשה ניסים. ועל פי זה מבואר אז ישיר וגו' כדברי המדרש הנ"ל, ויאמרו לאמור, ור"ל כי יש מגדיל כבוד אדונו בהראות סימני הכנעה, כמ"ש בתהילים (תהלים צה ו) בפסוק בואו נשתחוה, ויש בפה, ויש בשתיהם, וכאן לאמור צריך, כי אין להראות סימני הכנעה, והטעם כי אשירה לה' כעין תהלה לאלקינו, כי גאה גאה ארי מתגאה על גוותניא, ר"ל דוקא שלא כדרכו יתברך תמיד, דהיינו שעשה להם נס שהוא גאותו ית' דוקא בהראות סימני גאות וסוס ורוכבו וגו', ומזה נודע ה' עשה והשירה לה', והבן כי נכון הוא בס"ד.