Chasidut su Genesi 47:29

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' (בראשית מז כח). יש לדקדק בהאי פרשה טובא. (א), דאמר ויחי יעקב, דהיה לו לומר ויהי יעקב דודאי היה בחיים. (ב), דקדוק האלשיך למה לא נזכר כמה חי בפדן ארם וכמה בארץ כנען. (ג), דאמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו, הוה ליה למימר ויהי ימי חייו. (ד), ימי ימי למה. (ה), דאמר אחר כך (בראשית מז כט) ויקרבו ימי ישראל, דשינה מיעקב לישראל (ו), דאיפכא מסתברא. (ז) אל נא תקברני במצרים, ואחר זה אמר (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי, ואחר זה ונשאתני וגו'. דקשה ממה נפשך אם ושכבתי היינו השכיבה במערה, האיך אמר אחר כך ונשאתני וגו', ואם קאי על הגויעה כפירוש רש"י (ד"ה ושכבתי), הלא אמר מקודם אל נא תקברני וגו'. (ח) למה חזר ושינה לקרא שמו יעקב, דכתיב (בראשית מח ב) ויגד ליעקב. (ט) באותו ענין שקרא שמו יעקב, חזר לומר ויתחזק ישראל. (י), דהיה ראוי' לומר ויתחזק וישב, ולא לכתוב לא ישראל ולא יעקב דהא ביה איירי קרא. (יא), הקבצו וגו' (בראשית מט ב), הלא כבר אמר האספו (בראשית מט א). (יב), למה לעיל לא אמר ושמעו, וכאן אמר ושמעו. (יג), למה אמר בני יעקב, ולעיל אמר סתמא האספו. (יד), בני הוה ליה למימר. (טו), למה חזר ואמר ושמעו. (טז), למה שינה מהאספו להקבצו. (יז), למה שינה לומר אל ישראל אביכם. (יח), מה שיש לדקדק בגמרא דתענית (דף ה' ע"ב) דאמר שם רב נחמן ורבי יצחק הוי יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, עכ"ל הגמרא. והנה קשה וכי מהלכות דרך ארץ הוא להפסיק את חבירו באמצע האכילה, אף אם לא ידע ממימרא דר' יוחנן. (יט), קשה על ר' יצחק האיך השיבו הכי אמר רבי יוחנן, כיון דיש בו סכנה. (כ), יעקב אבינו מה ענינו לכאן. (כא), למה מתאר אותו בשם יעקב, ולא בשם ישראל שהוא התואר המעולה. (כב), הלא מצינו כמה פעמים בגמרא שנזכר יעקב ולא תארוהו בשם אבינו, כמו יעקב תיקן תפילת ערבית (ברכות כ"ו ע"ב) וכדומה. וכאן תיאר אותו בשם אבינו, ולא דבר ריק הוא. (כג), שהקשה וכי בכדי חנטו חנטייא, הוה ליה להקשות איך חנטו. (כד), מה השיב לו מקרא אני דורש וכו', מכל מקום תשובתו נשארה מעל מהכתובים מפורשים. (כה) מה זרעו בחיים, והלא יהיה גלגול מחילות וישועה גם להמתים שבחוץ לארץ. (כו), לבאר המדרש תנחומא (ויחי סי' ב') ויקרבו ימי ישראל למות, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת, מהו ויקרבו, א"ל הקב"ה היום קובל עליך לומר שהוא יקום, עיין שם. והוא משולל הבנה. אלו קושיות שקשה בפרשה זו, מלבד הקושיות העצומות בענינים אחרים וכמה מקראות יתיישבו בס"ד.

ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). במדרש רבה (דב"ר פ"ט ו'-ז') למה נגזר עליו מיתה בזה הלשון הן, רבנן אמרו למה הדבר דומה לאחד שכיבד את המלך כו', כך אמר משה בהן קלסתיך, ובהן אתה גוזר עלי כו', א"ל אי אתה זוכר שאמרת הן לא יאמינו לי (שמות ד א). (דב"ר פ"ט ז') דבר אחר אמר ר' אבין מהו הן, למה הדבר דומה למטרונה אחת שעשתה למלך פורפירה. כך אמר הקב"ה למשה קילסת אותי בהן, ובהן אני גוזר עליך מיתה, עד כאן. והנה הדבר אחר שאמר ר' אבין אין לו מובן, דבשלמא לפירוש הראשון הוא בדרך עונש על שאמר הן לא יאמינו לי כו', אך לפירוש השני קשה באמת זו תורה וזו שכרה, בשביל ששבחו בהן, יגזור עליו בהן מיתה, וכל יסודו של המדרש הוא ליישב קושיא זו, ולא ידענא מאי תירץ ר' אבין, והמשל אינו דומה להנמשל, דבהמשל צריך לומר שעשה לה איזה כבוד בזה הפורפירה שנתקברה בו, כדרך מלכים ושרים שמקברין אותו בבגדים חשובין, אך כאן מה כבוד חלק למשה בהן בזה, והיא פליאה עצומה. והנ"ל בזה, על פי דאיתא בזוהר פרשת ויחי (ח"א דף רכ"א ע"ב) ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), לא כתיב ויקרב יום ישראל, אלא ימי, וכי בכמה יומין מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא. אלא הכי תאני כד קוב"ה בעי לאתבא רוחא דבר נש ליה, כל אינון יומין דאקים בר נש בהאי עלמא, אתפקדין מיניה ועאלין בחושבנא כו', זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומין אתקריבא לגבי מלכא בלי כסופא, ולא דחי יומא מניהו וכו', בגין כך כתיבא קריבא בהו בצדיקיא וכו', עיין שם. ובזוהר פרשת תרומה (ח"ב דף קע"ד ע"א) איתא בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא א), היום ממש דההוא יומא אשלימו יומין לאתקרבא לאתר דא, דכתיב הן קרבו ימיך, ימיך ממש, עכ"ל. והנה לכאורה הנאמר ביעקב ובמשה שוין. אך אחר התבוננות יראה הפרש רב בניהם, והערני בזה הרמ"ע ז"ל בתחילת ספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ז' סוף פרק א', אחר שפירש תפלת משה שהתפלל עלינו שאין אנו יכולים להשלים מדת ימינו מפני דוחק הצרות ואנוסים אנחנו, שיהא נחשב כאלו השלמנו ושכרינו לא יקופח בעד כל אותן הימים, עיין שם. ומסיק שם וז"ל: מי שהשלים מידת ימיו כמשה רבינו ע"ה, ואין זה רק מקצת שבחו, שכן בפניו העיד עליו חפץ חסד הן קרבו ימיך, כפירוש הזוהר דקריבו קמיה מלכא בלא כסיפא, יכול להתפלל כגון זו לזכות הרבים, עכ"ל הזהב. ופירש המפרש יד יהודה, ר"ל תפילה זו שהתפלל משה, יאתה לו למשה דייקא ולא לזולתו, לפי שהוא השלים מדת ימיו במצות, יכול להתפלל על אחרים שלא השלימו ימיהן בהן ולומר אונס רחמנא פטריה, עד כאן דבריו. ועל מה שכתב שאין זה רק מקצת שבחיה, פירש וז"ל: רק שכל זה מה שהשלים ימיו אינו אלא מקצת שבחו, שכן אמר לו השי"ת בפניו הן קרבו ימיך למות, וידוע שאין אומרים לו לאדם אלא מקצת שבחו (עירובין י"ח ע"ב), עכ"ל. וכן פירש גם כן בספר יואל משה. ושניהם לא יצאו ידי חובת הביאור, דמה לזה הענין שיוכל להתפלל כן, הא דהוי מקצת שבחו, הלא גם אם היה כולי' שבחיה, מכל מקום כיון שהשלים מידת ימיו, וידע מזה שהודיע לו, יוכל להתפלל כן. והן אמת דיש לומר כפשוטו דאלו לא היה זה רק מקצת שבחו, לא היה מודיעו, וכיון שלא היו מודיעו לא היה מתפלל כן, ואם כן לא יתכן תפלה זו רק למשה שהיה רק מקצת שבחו, ולכך הודיעו לו, ולכך יוכל להתפלל והבן זה. אך אם כך היו כוונתו, היה לו לומר בזה הלשון שאין זה רק מקצת שבחו, ולכך העיד עליו בפניו כו', ואז היה משמע דהעיקר דהתפלה ההוא יתכן למשה דוקא, הוא משום שהודיעו לו ית"ש זאת, רק סיבת הידיעה משום שהיה מקצת שבחו. אבל הלשון הזה שכן בפניו כו', משמע שהביא זאת הא דבפניו העיד לו, רק לראיה שהוא רק מקצת שבחו, אבל העיקר דתפלה זו יתכן רק למשה, תולה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, חוץ מזה דזה הוי סיבת ההודעה, ויש להבין מה תולה זה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, אף אי הוי מודיע לו בלא זה. והנ"ל בזה דדברי הרמ"ע עמוקים, דהא יש להבין איך יתכן דזה הוי מקצת שבחו, הלא אין שום אדם יוכל להשלים יותר ימים ממה שחי בהם, ובאמת בענין השלמה זו יש מדרגות רבות גבוה מעל גבוה איך ומה ובמה, ואף בצדיק אחד יש הפרש רב בין הימים, ופרטות הענין אין לו שיעור, רק שבפשוט הענין מדבר רק דרך כלל שהשלים כל ימיו, ואיך יתכן שכלל זה הוא רק מקצת שבחו, והוא קושיא עצומה למבין. והנ"ל בזה על פי דאיתא בשם האר"י דמשה חי ק"כ שנה, לפי שהוא היה התרומה של כל העולם, ועל כן ימיו ושניו הן התרומה של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני (סנהדרין צ"ז ע"א), וכבר אמרו (זוהר ח"ב קכ"ז ע"א) מאי תרומה תרי ממאה, בעין בינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג). וכבר כתבתי בפרשת בראשית (ו ג) בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, עיין שם דלכך נקרא משה ראשית (עיין ב"ר פ"א ד'), והבן. והנה לפי זה מובן כשם שהתרומה הוא תיקון לכל התבואה, שאם לא נתרמה התרומה כולו מקולקל, כמו שאמרו מאי טבל, טב לא. ונ"ל שעל כן נקרא משה טוב (שמות ב ב), שהטוב של כל ימות עולם על ידו, והבן. אם כן לפי זה היה לו כל הימים של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני, נמצא שמה שאמר לו השי"ת הן קרבו ימיך, משמע רק ימים שחי, הוא רק מקצת שבחו דבאמת היה לו כל ימות עולם. ולפי זה לא יתכן מקצת שבחו זה רק למשה שהיו לו כל ימי עולם, ולפי זה מבוארין דברי הרמ"ע, דבאמת לא יתכן תפלה זו גם למי שהשלים מדת ימיו, דאטו משום דהוא השלים, יבקש שאחרים שלא השלימו יחשבו כאלו השלימו. אך למשה יתכן תפלה זו, דהוא השלים כל ימי עולם, ויוכל לבקש על אחרים שלא השלימו באונס שיחשבו כאלו השלימו, דהא הוא השלימן והוא כללא דיהודאי כמ"ש בזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק וקבל היהודים (אסתר ט כג), והבן. ויומתק יותר על פי מ"ש הש"ך בח"מ סימן כ"א (ס"ק), דאונס רחמנא פטרו אמרינן, אבל רחמנא חייביה לא אמרינן, עיין שם. אם כן לפי זה לא יתכן רק לפטור מעונש על ידי טענת אונס, אך לא לענין לקבל שכר, והבן. רק משה היה יכול להתפלל על זה, מטעם שהוא השלימו. והן הן דברי הרמ"ע דיתכן תפלה זו למשה דייקא שהשלים מדת ימיו והיו מקצת שבחו, משום דהוא תיקן כל ימי עולם, אם כן יוכל להתפלל כנ"ל, אם כן דברי הרמ"ע עמוקים ומפורשין לא ירדו לסוף דעתו כנ"ל.

ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), בב"ר (פצ"ו ב') הדה"ד (דברי הימים א' כט טו) כצל ימינו עלי ארץ, הלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן, אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף, עד כאן. ויש להבין למה נסמך זה המאמר להפסוק ויקרבו ימי ישראל למות דוקא. וגם להבין איך יתכן להדמות ימינו עלי ארץ, לצילו של עוף בשעה שהוא עף, הלא ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י). אך כשנעמיק קצת יתראה ויתגלה צדקת המאמר הזה, כי באמת העבר אין, ואם כן על דרך משל כששואלין על אדם כמה הוא חי, אם נשוב על דרך האמת ראוי לחשוב רגע אחת, כי מה שהיה חי עד הנה כבר הוא אפס ואין כי כבר חלף הלך לו, ומה בצע לו עתה במה שכבר היה ואיננו עתה. והעתיד אשר יהיה עוד, מי יודע כי האדם אינו בטוח בחייו. ואין לו רק הרגע של עתה, והיא אינה עומדת רק מועף ביעף, כי אחר כל רגע מת רגע אחד מזמן אשר הוקצב לו, והזמן פורח תמיד ואינו עומד במקום אחד, ואם כן תמיד אינו חי רק הרגע של עתה, והיא כצילו של עוף הפורח. והוא מוסר גדול לאדם שיהיה תמיד לנגד עיניו כי אין לו חיות רק עתה, ואם כן מי פתי יסיר לבלותו בהבל על כל פנים הרגע שיש לו עתה, אך ידביקהו בחי וקיים ית"ש. והנה זה שאמרנו כי מה שעבר כבר הוא אפס ואין, אינו בצדיקים, כי כל יום שעבר ממנו חי וקיים לעד, וגם בעתיד בודאי כי יחיה לנצח ולא ימות, כי גם במותו הוא חי באמת (ברכות י"ח ע"ב), רק הימים שעל פני הארץ מתים ממנו כי לא יתלבש בהן הצדיק. והיינו ויקרבו ימי ישראל למות, והיינו הדה"ד כצל ימינו וכו', ומזה ניכר שבח הצדיקים דבצדיקים אינו כן כנ"ל.