Chasidut su Giobbe 28:28

ונקדים עוד מ"ש בקול בוכים (דף י"ד ע"א) הטעם שנקרא השקיעה ביאה. ולי נראה דיותר יתכן על פי אמרם (סנהדרין צ"א:) שהולכות למערב, שהשכינה במערב והוא עיקר חשקה והבן, ועיין בתוספת מסכת ברכות (דף ב' ע"ב) ד"ה ביאת אורו. ועל פי זה נראה שזה שאמרו (קהלת א ה) וזרח השמש ובא השמש, ומפרש למה נקרא שקיעת השמש בא, לזה אמר ואל מקומו שואף, היינו אל מקורו מקור כל העולמות זורח הוא שם היינו השכינה, לכך נקרא ביאה והבן, ועיין בספר הנ"ל שם דכתב יתכן דהמיתה יקרא ביאה עיין שם, רק זה בצדיקים שמגיעים למנוחות. ועל פי זה יש לפרש מה שאמר הקב"ה לאברהם ואתה תבא אל אבותיך (פרשת לך, בראשית טו טו), ר"ל שאצלך היא ביאה. והנה שמחה יקרא גם כן ההזדמנות אל השמחה, אבל השמחה עצמה היא ששון. ועל פי זה מבואר מלאים זיו ומפיקים נוגה, וממילא נאה זיום וכו', ומפרש איך מפיקים נוגה, לזה אמר שמחים בצאתם משום וששים בבואם משום הדבקות, ואם תאמר אם כן תנועה ההפכיות למה כיון שחשקם רק להדבק למה בורחים, לזה אמר עושים באימה, ומזה נצמח תנועה ההפכיות, נ"ל והבן. ואחר הקדמה זו נשוב אל הענין שלפנינו, דהנה על אומרו אל מול פני המנורה, פירש רש"י (ד"ה אל) אל מול נר האמצעי וכו'. וקרוב לשמוע פירוש המזרחי דפני המנורה, היינו נר האמצעי שהיה בגופה של מנורה, ומול פני המנורה היינו כותל המערבי שהוא מול נר האמצעי, וצוה שיהיו כל הז' נרות פונים נגד כותל המערבי, ובזה יתכן מה דאמר שבה הנרות, והבן. אך יש ליתן טעם לזה למה צוה ית' כך. וגם ליישב מה שקדקו רז"ל דאמר בהעלותך, ולמה לא אמר בהדלקתך (עיין רש"י [ד"ה בהעלתך]). וגם לפרש אמרם ז"ל (שבת כ"ב ע"ב) זו עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. על כן נ"ל שמה שצוה ה' שיהיו הז' נרות פונים למערב, הוא לרמז שכל שבעה כוכבי לכת כל סיבובן והילוכן ותנועות מתנגדות שיש להם, הכל על ידי שהם כוספין אל הרוח אשר ה' שמה זו מערב וכמ"ש למעלה, וכמו שמרמז לז' כוכבי לכת שפונים למערב שהשכינה שם, למען הדבקם בחי העולמים. ככה נמי מרמז ההיפך, כמו שבז' כוכבי לכת כל הארתם על ידי שהשכינה במערב, הכי נמי השכינה שורה בישראל בפרט בהיכל וקדשי קדשים דהוא במערב. וזה אמרם במסכת שבת עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, והבן. גם יתכן לומר על פי מ"ש באור החיים (ריש פרשה זו) כי היה בכל יום ממש התחדשות המנורה. הוי נמי הרמז כי מחדש בכל יום מעשה בראשית כאמור (תהלים קלו ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. והיינו חסד שריית שכינתו, דאלולי כן נכבו המאורות, וכמו שכתב היערות דבש שם בפטירת יאשיהו (על הפסוק בא השמש בצהרים), והרמז להיפך כמו שבהם מחדש בכל יום, הכי נמי כל איש הישראלי נעשה בריה חדשה בכל יום, וצריך להוציא עצמו ממשכא דחיויא כמ"ש בספר תניא, והבן. וזה שאמרו (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום, ר"ל יפנה אל המנורה דהיא מורה על סיבוב השבעה כוכבי לכת על ידי דחילו ורחימו מרוח אשר ה' שמה, והן יראת ה' היא חכמה (איוב כח כח), והבן. אם כן מזה עצמו ילמוד אהרן לעשות בדחילו ורחימו, ואז פרחת לעילא, ולכך אמר בהעלותך, והבן.

וזהו שאלת מפני מה תלמידי חכמים מצויינין. והטעם כמו שאיתא (כתובות ק"י ב') שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. והלשון דומה ר"ל שבדמיון הוא כן כי באמת ח"ו הלא מלא כל הארץ כבודו רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שהשי"ת עומד נכחו בכל מקום שהוא. ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי וכמו שאיתא (ב"ב ע"ה א') אוירא דארץ ישראל מחכים ונאמר (איוב כ״ח:כ״ח) הן יראת ד' היא חכמה. דהחכמה היא רק הדעת וההכרה [כתרגום חכים לשון הכרה] אותו ית"ש שזהו יראת ד' כאמור. וזהו גורם אוירא דארץ ישראל כמו שאיתא (בר"ר פ' ב') ברית חלוק לאוירות. שיש לכל אויר ענין מסוגל בפני עצמו מה שבטבע אותו אויר להכניס בטבע מי שנולד ונתגדל באותו אויר. ומסגולת אוירא דארץ ישראל להכניס בלבבנו הכרה שיש לו אלוקה. והוא ג"כ על ידי רוב הברכה שבארצה כמו שאיתא בשילהי כתובות שזה פלא תמידי מעיד על עושה הפלא וכיוצא [וזהו ג"כ ענין רבוי הע"ז שהיו עושים אז בארץ ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר]. ולכך נקרא השי"ת רק אלקי הארץ וכמו שכתב הרמב"ן (פ' וילך) ושאר מקומות הרבה. והיינו ששם הוא הכרת אלקותו ביחוד. וזה שאמר לפי שאינן בני מקומן. כי מקום ישראל הוא בארץ שלכן נקרא ארץ ישראל שהוא הארץ ומקום המגביל ומכיל לישראל בתוכה וזהו מקומם שלכן נקרא ד' אלקי ישראל שהם המכירים אלקותו ואלקי הארץ שזהו מקומם להכרה זו. וזה שאמר במתאי שמאי. שם מורה על הנפש כמו שנאמר (בראשית ג') כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו. שהשם רומז על כח הנפש ההוא וכמו שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאיתא בויק"ר (ס"פ ג') והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הולדו התלבשות הנפש באיברי הגוף וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש. וזהו רק במתאי כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהי' מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל. אבל בלא מתאי אין לנו לנצח הלבוש ולהתגבר עליו על ידי השם שיחפה על גנות הלבוש רק צריך לציין הלבוש שיהי' נאה ומהודר דוגמת מלאכי השרת. והדברים ארוכים ועמוקים ולפי שאין כאן מקומם להאריך קצרנו. רק המובן כי כאשר החכמים מצויינים במעשיהם וכל ענייניהם שהם רק שלוחי ד' לעשות רצונו ולא שום רצון אחר כלל אז הם נקראים מלאכי שרת:

נבוא לבאר ולתרץ על הקושיא שמקשים כל המפורשים למה לא נזכר משה בפרשה זו. הנה כתיב (משלי י, א) בן חכם ישמח אב, ומה הוא החכמה ויאמר לאדם הן יראת ה' הוא חכמה (איוב כח, כח) והנה הבורא יתברך הוא עושה ופעל הכל וכשעולמות מסתכלים בשורשם ורואים שמעצמותם אין להם כלום רק כל חיותם הוא מאת הבורא ברוך הוא אז יראה ופחד חיל ורעדה יאחזון. והנה הבורא ברוך הוא בעולמו ברא דברים המנגדים זה לזה. אש, ומים, ורוח, ועפר. וכל זה כשמסתכלין על עצמותם אבל כשמסתכלין על שורשם שהם מקבלין חיות ממקום אחד שם הם באחדות גמור אז גם בכאן הם באחדות גמור. זהו הרמז בפסוק הן, כי הן לשון אחדות כפירוש רש"י שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. וזהו הרמז הן האחדות בא מיראת ה' כשהן ביראה מחמת הסתכלות בשורשם אז הם באחדות גמור. וזהו גם כן הרמז בפסוק (שם כה, ב) עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום וכו', עושה שלום, אימתי נעשה השלום במרומיו, כשהם מתרוממים ומסתכלים בשורשם אז הם באחדות גמור. וזהו שדרשו חכמינו ז"ל (במדבר רבה יב) על זה הפסוק מיכאל ממים וגבריאל מאש וכו' עיין שם: