Chasidut su Isaia 1:3

אכן על פי השכל כשנעיין בזה, אלו השנים רשעות אחד עשו ושניהם שוים ממש לרעה, כי כמו שזה השני גרם שיאבד הלה כל אשר לו כן גם הראשון גרם לו שיאבד כל אשר לו במה שלא הזהירו, ומה איכפת לזה האובד אם אבדו בשעה או ברבע שעה. הנה הנמשל, כל איש הישראלי יש לו הון רב הוא נשמתו החצובה ממקור קדוש חלק אלוה ממעל והוא דבר יקר הערך לא יערכנה זהב וזכוכית וכלי פז, אכן חוץ לזה אין לו דבר של כלום אחר ההתבוננות, כי אם אמור יאמר שהגוף והבשר שלו, זה אינו, כי מרבה בשר מרבה רמה (אבות ב, ז), ועל זה אמר התנא (שם ד, ד) שתקות אנוש רמה, ירצה בזה כי אנוש הוא המדריגה הפחותה כידוע, והוא איש אשר אינו משגיח כלל על דרכיו רק משתדל תמיד בהצטרכותו מה שצריך לאכילה ושתיה ושאר דברים, וזה אין לו מותר על הבהמה, כי גם הבהמה משתדלת תמיד על צורכה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו (ישעיה א, ג), ואמר התנא שתקותו של איש זה מה שהוא מקוה, דהיינו שיהיה לו תמיד די אכילתו וכל תאותו, אין זה תקוה שלו אלא של הרמה תקוה זו, שהמה מקוים לו בכדי שיהיה בריא ושמן ויהיה להם די מאכלם, דרך משל אדם המפטם בהמה כדי שתהיה שמינה לשוחטה, היתכן לומר שהבהמה מקוה שתשמן, ודאי זה אינו, אלא הבעל הבית שלה הוא מקוה לזה כי הוא יאכלנה, כך הרמה הוא הבעל הבית של הגוף, ותקות זה האנוש אינה תקותו, רק תקות הרמה. הרי גוף האדם אינו שלו.

וְזֶה בְּחִינַת הֲנָפַת הָעֹמֶר שְֹעוֹרִים, בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר, כִּי עֹמֶר שְֹעוֹרִים הוּא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת כָּל הַצִּמְצוּמִים כַּיָּדוּעַ, הַיְנוּ בְּחִינַת צִמְצוּמִים הַנַּ"ל שֶׁעַל יָדָם זוֹכִין לְהַשָּגוֹת אֱלֹקוּת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כְּלַל קַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁאָנוּ מְכִינִים עַצְמֵנוּ לָזֶה בִּימֵי הַסְּפִירָה עַל יְדֵי שֶׁמְּתַקְּנִים אָז כָּל הַצִּמְצוּמִים כַּנַּ"ל. וְהַצִּמְצוּמִים הֵם בְּחִינַת שְֹעָרוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֹמֶר שְֹעוֹרִים, בְּחִינַת עֲמַר נְקֵא, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְֹעָרוֹת קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, כַּמּוּבָא בַּכְּתָבִים. וְזֶהוּ בְּחִינַת שְֹעוֹרִים בְּחִינַת שִׁעוּרִין דְּאַתְוָן דְּאוֹרַיְתָא שֶׁהֵם בְּחִינַת שְֹעָרוֹת בְּחִינַת צִמְצוּמִים הַנַּ"ל. וְזֶה שֶׁמּוּבָא שֶׁעֹמֶר שְֹעוֹרִים הוּא בְּחִינַת מִנְחַת קְנָאוֹת, הַיְנוּ בְּחִינַת תּוֹכָחָה הַנַּ"ל שֶׁעַל יָדָהּ חוֹתְכִין אֶת הַמַּלְכוּת חָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁהִיא כְּלַל כָּל הַצִּמְצוּמִים הַנַּ"ל, שֶׁחוֹתְכִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲמָלֵק, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם. כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת זֶהוּ בְּחִינַת תּוֹכָחָה שֶׁמְּקַנֵּא לָהּ וּמוֹכִיחַ אוֹתָהּ, אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי. וְכֵן בִּכְלָלִיּוּת יִשְֹרָאֵל הָעֹמֶר שְֹעוֹרִים הוּא בִּבְחִינַת מִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁהַצַּדִּיק מְקַנֵּא וּמוֹכִיחַ אֶת יִשְֹרָאֵל וּמַזְהִיר אוֹתָם אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁרוֹצֶה לְפַתּוֹתֵךְ לְהַדִּיחֵךְ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. אֲבָל הַתּוֹכָחָה הִיא בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּדֶרֶךְ בִּזָּיוֹן שֶׁמְּקַנֵּא לָהּ וְאוֹמֵר אַל תִּסָּתְרִי וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּזָּיוֹן אַף עַל פִּי כֵן הַכֹּל מֵחֲמַת אַהֲבָה. בִּבְחִינַת כָּל רְחִימוּתָא דְּלָא קָשִׁיר עִמָּהּ קִנְאָה לָאו רְחִימוּתָא רְחִימוּ. שֶׁעִקַּר הַקִּנְאָה וְהַתּוֹכָחָה הַכֹּל מֵחֲמַת אַהֲבָה וָחֶסֶד כְּדֵי לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב לֹא לְרַחֵק חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם לְקָרֵב בְּכָל מִינֵי הִתְקָרְבוּת וְעַל כֵּן עַל יְדֵי תּוֹכָחָה זֹאת מִתְגַּלֶּה חֶסֶד שֶׁעַל יָדוֹ חוֹתְכִין אֶת הַמַּלְכוּת חָכְמָה תַּתָּאָה בְּחִינַת הַצִּמְצוּמִים הַנַּ"ל מִבְּחִינַת עֲמָלֵק וְכוּ', דְּהַיְנוּ מֵחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הַמְּבִיאִין לְאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁהֵם רוֹצִים לְהִתְחַכֵּם בְּחָכְמָתָם הָרָעָה עַל יְדֵי הַצִּמְצוּמִים וְהַשִּכְלִיִּים הַקְּטַנִּים שֶׁהֵם הַקְדָּמוֹת וְסִבּוּבִים לְהַשִּיג עַל יָדָם הַשָּגוֹת אֱלֹקוּת, וְהֵם רוֹצִים לַהֲפֹךְ חַס וְשָׁלוֹם, לְהַמְשִׁיךְ אֵלּוּ הַשִּכְלִיּוֹת לְחָכְמָתָם וְדַרְכֵיהֶם הָרָעִים. וְאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הַתּוֹרָה כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְרַחֲקִים מֵהֶם בְּכָל מִינֵי הַרְחָקוֹת. וְזֶה אָנוּ עוֹסְקִין בְּכָל יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁסּוֹפְרִין לָעֹמֶר, כִּי עַל יְדֵי מִצְוַת עֹמֶר שְֹעוֹרִים, שֶׁהִוא כְּלַל כָּל הַצִּמְצוּמִים וְהַשִּכְלִיִּים הַנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה קוֹצְרִין וְחוֹתְכִין אֶת הַצִּמְצוּמִים מִבְּחִינַת עֲמָלֵק בִּבְחִינַת קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד. כִּי הָעֹמֶר שְֹעוֹרִים מִנְחַת קְנָאוֹת הוּא בְּחִינַת תּוֹכָחָה שֶׁעַל יָדָהּ מִתְגַּלֶּה חֶסֶד. שֶׁעַל יְדֵי זֶה חוֹתְכִין מֵהֶם בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁהִוא בְּחִינַת הַצִּמְצוּמִים הַנַּ"ל כַּנַּ"ל. וּמְנִיפִין הָעֹמֶר כְּלָלִיּוּת הַצִּמְצוּמִים לַה' יִתְבָּרַךְ לְהוֹרוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְהָנִיף וּלְהָרִים כָּל הַצִּמְצוּמִים וְהַשִּכְלִיִּים וְכוּ' לְהָנִיף הַכֹּל לַה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי לְהַשִּיג עַל יָדָם הַשָּגוֹת אֱלֹקוּת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הָעֹמֶר בָּא מִשְּעוֹרִים שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה לְהוֹרוֹת שֶׁכָּל הַשִּכְלִיִּים וְהַצִּמְצוּמִים כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְנִיפִין אוֹתָם לַה' יִתְבָּרַךְ הֵם כֻּלָּם רַק בְּחִינַת בַּהֲמִיּוּת מַמָּשׁ. בְּחִינַת הֶעְדֵּר הַדַּעַת. וְעִקַּר תִּקּוּנָם עַל יְדֵי הַהֲנָפָה שֶׁמְּנִיפִין וּמְרִימִין אוֹתָם לַה' יִתְבָּרַךְ לְהַשִּיג אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יָדָם. כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁכָּל תִּקּוּנָהּ וְהַנְהָגָתָהּ עַל יְדֵי הָאָדָם הַבַּר דַּעַת דַּיְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה א), יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וְכוּ'. אֲבָל בְּלֹא הָאָדָם אֵין בָּהּ שׁוּם תּוֹעֶלֶת. כְּמוֹ כֵן כָּל הַשִּכְלִיּוֹת שֶׁהֵם הַצִּמְצוּמִים הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ הַשִּכְלִיּוֹת שֶׁיְּכוֹלִין לִמְצֹא בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם נִקְרָאִים בְּשֵׁם שֵֹכֶל אָדָם כִּי אִם כְּשֶׁמְּנִיפִין אוֹתָם לַה' יִתְבָּרַךְ לְהַשִּיג וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יָדָם. אֲבָל מִקֹּדֶם הֵם רַק בְּחִינַת בְּהֵמָה מַמָּשׁ. וְעַל כֵּן אָנוּ מְרִימִין וּמְנִיפִין הָעֹמֶר שֶׁבָּא מִשְּעוֹרִים שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה כְּדֵי לְהָנִיף כָּל הַצִּמְצוּמִים לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּה הָעִקָּר. שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נוֹצַרְנוּ, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁאָז דַּיְקָא קְרוּיִים אָדָם בְּחִינַת אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:

בהפטורה (ישעיה א' ג) ידע שור קוניהו וגו'. יבואר בלשון חכמה, כי הדבק מאד בהתורה יקרא חמור, כעין יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), שהוא כחמור למשא. וזה לעומת זה והוא חמור דים שהוא טהור (כלים פי"ז מי"ג), שהתורה נמשל למים (תענית ז' ע"א), וכעין שדרשו (רעיא מהימנא תצא, זוהר ח"ג רע"ט ע"א) בנוטריקון עני ורוכב על החמור (זכריה ט ט). והנה הפחות ממנו במדריגה ואף על פי כן נושא עליו עול התורה, יקרא שור שהוא כשור לעול, ועל כן יקרא יוסף שור שנאמר (שופטים ה' י"ד) מני אפרים כו' מחוקקים. והנה היודע, הוא היודע על בוריו. אבל מי שמבין באיזה דבר ולא על בוריו, יקרא מבין. והנה אבוס בעליו, היינו אוצרות הצפונות שלו יתברך, כענין שנאמר (ירמיה ט' פסוק כ"ז) ופתחתי מאבוסה, (ועיין בקונקרדאנציא בשורש אבס). והנה מקונן הנביא בדור הזה אף החשובים שנקראו לפי ערך הדור הזה ישראל, אין להם בחינת ידיעה על בוריו. וזה שאמר ידע שור קוניהו שהוא משגיח והכל בידו, ומי זה אמר ותהי ה' לא צוה, וחמור אבוס בעליו היינו הנסתרות שלו ית' יודע, וכעת ישראל לא ידע דייקא, ועמי לא התבונן.

ישראל לא ידע עמי לא התבונן (ישעיה א ג) הוי גוי חוטא עם כבד עון (ישעיה א ד). מה שכפל הדבר במילות שונות, נראה לפרש על פי מאמר חז"ל (ב"מ דף ל"ג:) שגגת תלמוד עולה זדון. ושמעתי על זה הפירוש כיון שהתלמיד חוטא בשוגג, ורואה ממנו עם הארץ ואינו מבין שהוא בשוגג, סובר שהותרה הרצועה ועושה בזדון, וזה עולה זדון אצל עם הארץ. וידוע דהתלמיד חכם נקרא ישראל וגוי, ועם הארץ נקראים בשם יעקב או עם. וזה הפירוש ישראל לא ידע שעושה בשוגג, עמי לא התבונן פירוש שעמי הארץ אינם מבינים שלא ידע, רק סוברים שהותרה הרצועה, וקאמר בתריה הוי גוי חוטא, היינו התלמיד חכם חוטא בשוגג, כי ידוע שהחטא הוא שוגג, היה על ידי זה עם כבד עון, כי הם עושים במזיד הנקרא עון. ואמר כבד, נ"ל כי ידוע כשעושה התלמיד חכם אחד בשוגג, עושה עם הארץ חבילות של העבירות במזיד, ואומר מדהתלמיד חכם עושה כך מה אעשה אני, ודו"ק היטב. ואמר אחר כך זרע מרעים בנים משחיתים, כי אמרו רז"ל (עירובין דף ו':) מקולי שניהם, בתרי קולי דסתרי אהדדי נקרא רשע. וזה שאמר כי עזבו את ה', היינו תלמיד חכם דנתרבה מאת ה' אלקיך תירא (דברים ו יג, פסחים דף כ"ב:) שאינם מכבדין אותן. ולענין ניאצו את קדוש ישראל נזורו אחור לאת דכתיב מקמיה, ולומר הלא תלמידי חכמים שחשובין מאד שנתרבו מאת ה' עושין כן, ואז מקדימין את התלמידי חכמים לומר שהם אחריו, ואם כן הוי תרי קולי דסתרי אהדדי, ולכך נקראו בלשון גנאי זרע מרעים וגו', והבן זה.

הברבה אחת היא לך אבי (בראשית כז, לח). הכלל, דיש חיות וברכה מהקדושה וזה לעומת זה עשה אלהים דיש גם כן חיות מהקליפות. וידוע מה שכתב האר"י ז"ל דהקדושה נקראת אחת שדבק באחדות הבורא ברוך הוא, וכן אמרו חכמינו ז"ל בכמה מקומות. ורש"י בחומש פרשת ויגש בפסוק (בראשית מו, כ) כל הנפש עיין שם. והנה יצחק בירך את יעקב מסטרא דקדושה. וזה שאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי, אחת דייקא, שמרומז על הקדושה, פירוש וכי מסטרא דקדושה לבד אתה יכול לברך. ברכני גם אני אבי, מסטרא דקליפה. ובזה סתר דברי אביו שאמר הן גביר שמתיו לך, דהא ברכתו דיעקב מסטרא דקדושה וכשיברך אותו מסטרא אחרא לא יהיה עליו גביר, כיון שברכה שלו יהיה מסטרא ההיפך מברכת יעקב. וכשמוע יצחק את דברי עשו, ראה רשעתו שנמשך אחר סטרא אחרא. אמר ועל חרבך תחיה, פירוש כשיבא עליך מכת חרב והרג ואבדן אז תחיה, דהיינו שתעלה על ידי זה שיבא קידוש השם. וגם אמר לו והיה כאשר תריד, דידוע מאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה מב) והיה לשון שמחה, ורש"י ז"ל פירש תריד לשון צער. וזה והיה, פירוש שיהיה שמחה כאשר תריד, כשיהיה לך צער יגון ואנחה אז ישמחו כל העולמות כנאמר (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה. וגם אמר ופרקת עולו מעל צוואריך. דהנה ישעיה הנביא אמר (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו וכו', אפס כשנותנים עול על צווארו אין השור יודע בעליו מצד בחירתו רק מוכרח הוא מחמת העול, אמנם כשפורקין העול מעליו הוא נוהג כבוד מצד בחירתו. כן הוא הדבר באומות, כל זמן שבית המקדש היה קיים היה העול על צוואר האומות שהיו נכנעין לישראל, מה שאין כן עתה שבית המקדש חרב נפרק העול מהם, אבל מצד הבחירה מחויבין לעשות רצון ישראל גם עתה בגלות שישראל הם בעלים כמאמר חכמינו ז"ל שכל העולמות ברא הקדוש ברוך הוא בשביל ישראל, והאומות הן כמו בהמות כנאמר (שם מ, יז) מאפס ותוהו נחשבו לו. וזהו שאמר יצחק לעשו ופרקת עולו מעל צוואריך, פירוש אפילו בשעה שתפרוק עולו של יעקב מעל צוואריך, דהיינו בזמן הגלות כפירוש רש"י רק מעל צוואריך הוא שתסיר שלא תהיה מוכרח לזה אבל ממילא מצד עצמך ראוי לך לעשות רצון ישראל אף על פי שאין העול על צוואריך כנאמר ידע שור קונהו וכו'. וזהו פירוש הכתוב וישא עשו קולו ויבך, פירוש אימת תהיה נשיאת קולו, דהיינו עליה שלו דהרמת קול היא עליה. ויבך, פירוש בשעה שיהיה בוכה, דהיינו שיהיה לו יגון ואנחה דמרומז על הדבר הנ"ל אז הוא עליה שלו כנ"ל והמבין יבין: