Chasidut su Salmi 131:1

גַּמְלָא – זֶה בְּחִינוֹת הַצַּדִּיק הַפָּשׁוּט, בִּבְחִינַת (תהילים קל״א:א׳): וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ; כִּי הוּא מִתְנַהֵג בִּפְשִׁיטוּת, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת, וְכָל עֲבוֹדָתוֹ הוּא בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה. כִּי אֵין יוֹצֵא מִפִּיו גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת, וְהוּא רַק כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ, וְזֶהוּ בְּחִינַת גַּמְלָא.

כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו. היינו בכל הקריאות צריך האדם להיות דבוק בהש"י, כי קריאה היינו חשק ותשוקה לדבר, וע"ז אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קל״א:א׳) שיר המעלות ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וכו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי, גמול הוא תינוק הנעתק משדי אמו, וכמו שהתינוק בעת שירצה ליקח איזה דבר מחזיר ראשו ומביט לאמו אם לא תלך ממנו, כן צריך כל נפש מישראל להביט לה' ושלא ישוקע בתאוה וחמדה שלא ישכח ח"ו בה' רק לחשוב דרכיו, וכמו דאיתא בגמ' (ביצה י"א.) יונה כל דמדדה ורואה את קינה וכו' וכנסת ישראל נמשלה ליונה (שבת ק"ל.).

וזהו הענין גם בעשו, שאף כי יש לו טענה זו שנולד מזרע קדוש, ואיך נוכל לחשוב מצדו שסר מרצון השי"ת, אמנם שנאבד ונעלם מאתו סדר יחוסו ואין לו שום שייכות ליצחק ורבקה^עוכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה ה' ילחם: אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא קדושין (יח.) והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, וכן הוא בתפארת יוסף פורים ד"ה ויבא עמלק: שאני עמלק שהוא הולך בקטרוג, כיון שאין אדם יכול לברר עצמו ואפילו מי שהולך בעבודה היותר גדולה, ורק יוצרך להשי"ת שיחתום שמו עליו על כל עבודותיו. והשי"ת הוא כל יכול, ויכול לברר אותו אף שעושה בזדון. ואיתא במדרש (תנחומא תצא יא) כל זמן שעמלק בעולם כאילו כנף מכסה את הפנים, היינו, שהוא המסתיר ואומר שאין צריך כלל לעבודה, כיון שבלתי השי"ת אין האדם יכול לברר עצמו ולמה צריך כלל להתחיל בעבודה.. ולזה נקרא בשם שעיר, שהוא מלשון שערות והם מותרות באדם, כי כל אברי אדם ובשרו יש להם שייכות להנפש, וכשיחתוך אדם באבר או בבשר ירגיש הנפש במכאוביו, אבל אם יגזוז אדם שער ראשו לא יהיה לנפש שום הרגשה בזה. אבל בישראל מה כתיב (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר, שהשי"ת מרגיש במכאובי ישראל, מפני שיש להם סדר היחוס שהשי"ת ברא אותם. ואף שגם במיוחסי ישראל מתערב לפעמים היחוס, וכענין דאיתא בתקוני הזהר (תקון יד דף ל.) א"ר שמעון אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש. אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו. א"ל ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודעא בקרא דא, תוצא הארץ נפש חיה למינה, דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהון אינון דכר ונוקבא ואינון זוגין ומאן דנטיל ממה דלאו איהי מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו. משמע מזה, שאף במיוחסים יוכל להתערב מין שלא במינו^עזהסבר העניין דכלאים מבואר לעיל פרשת נח אות מא עיי"ש., אכן שאני בישראל שיש בהם מדת יוסף הצדיק, ששומר ומברר תמיד יחוסא דישראל, ועומד על המצפה שלא יתפשט נפש מישראל למרחוק למקום שלא יוכל להכיר משם את שרשו, רק כענין דאיתא בש"ס (ב"ב כד.) יונה כל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה מידדי ואי לא לא מידדי, וכנסת ישראל נמשלו ליונה^עחנתבאר במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה כי מי וזה לשונו: אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קל״א:א׳) שיר המעלות ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וכו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי, גמול הוא תינוק הנעתק משדי אמו, וכמו שהתינוק בעת שירצה ליקח איזה דבר מחזיר ראשו ומביט לאמו אם לא תלך ממנו, כן צריך כל נפש מישראל להביט לה' ושלא ישוקע בתאוה וחמדה שלא ישכח ח"ו בה' רק לחשוב דרכיו, וכמו דאיתא בגמ' (ביצה י"א.) יונה כל דמדדה ורואה את קינה וכו' וכנסת ישראל נמשלה ליונה (שבת ק"ל.). ועיין מי השלוח ח"א תהילים (קלא) ד"ה שיר., לזה לא יוכל להיות בישראל הרכבה שלא ממינם: