Chasidut su Salmi 127:1

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו'.
כתיב (תהילים קכ״ז:א׳) שיר המעלות לשלמה אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ד' לא ישמר עיר שוא שקד שומר וגו'. הענין בזה, דהנה אנו רואים את גודל הזריזות והנדיבות אשר הניח שלמה המלך בבנין הבית, כדאיתא במדרש (רבה שיר א) חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה, ומסיים (שם) מלמד שהיה בונה ביתו שלש עשרה שנים ובית המקדש שבע שנים, ועכ"ז אמר אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. היינו אם השי"ת לא יחתום ח"ו על זה הזריזות והנדיבות שהוא מעומק הלב, מה נחשב הוא, הלא הכל הוא אצל האדם בגבול ותכלית. אם ד' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. היינו דהנה אדם רואה לפעמים אור השי"ת מפורש בתפיסתו. ואז יושב האדם ומצפה ומקוה להשי"ת, שזה האור לא יופסק ממנו לעולם. ואם ד' לא ישמור עיר, היינו שאם ח"ו לא יחתום השי"ת על זה הציפוי והקווי שהוא מעומק הלב אינו נחשב לכלום, מאחר שהוא הכל אצל האדם בגבול ותכלית. כי עיקר עבודת אדם הוא להכיר בכל עבודותיו מה הוא אצל בוראו, היינו איך עבודותיו יש להם מקום אצל השי"ת. כי בכל העבודות אם ח"ו לא יחתום השי"ת עליהם שהוא מעומק הלב, אינם נחשבים לכלום. וזה אלה פקודי המשכן וגו' אשר פקד על פי משה. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שפקודי הוא לשון חסרון, מלשון ולא נפקד ממנו איש (במדבר ל״א:מ״ט). והיינו שמרע"ה פקד כל החסרונות של ישראל שחסרו עצמם בשביל כבודו ית' לראות עד היכן שהיה מעומק הלב. וכל אחד ואחד הכיר עד כמה שהיה מעומק הלב, כן הכיר תיכף איך שהוא מקורב אצל השי"ת. ואם היה מעומק הלב יותר, היה מקורב יותר אצל השי"ת. שבאמת כל אחד ואחד התנדב לנדבת המשכן, ומהיכן בא שממעותיו של זה עשה את הארון ואת הפרוכת, וממעותיו של זה עשה את הקרשים, ומזה עשה את הקלעים, זה הכל היה מי שנתן לנדבת המשכן יותר מעומק הלב הכיר איך שהוא מקורב יותר להשי"ת, כדאיתא בירושלמי (שקלים פרק ג) של בית רבן גמליאל היה מכוון לתרום כנגד השוקל. ופריך שם אילו היה שני כריים ותרם מאחד על חבירו שמא לא פטר חבירו. ומתרץ שם הנחת רוח היא להם שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהם תחלה. והיינו מחמת שבבית רבן גמליאל היה נדבתם מעומק הלב, לזה הכירו תיכף איך שהם מקורבים יותר להשי"ת. וכדכתיב (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, ואיתא בש"ס (סוכה מט.) אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, היינו שעיקר מן הצדקה הוא החסד שבצדקה, שבאמת אין נפקא מינה בין רב למעט ובלבד שיכוון, היינו עד כמה שאדם מחסר עצמו מהונו הן בממון והן בכח. ועד כמה שאדם מעמל ומיגע עצמו בשביל רצון השי"ת, כן רואה ומכיר איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אור השי"ת. ואם מעמל עצמו יותר, וביותר זריזות ונדיבות, כן מכיר שהוא מקורב להשי"ת יותר. וזה הכא נמי שמשרע"ה פקד כל החסרונות שלהם שהיו כולם מעומק לבם, והכירו תיכף איך שתפיסתם יש להם חיבור עם אור השי"ת, מאחר שהשכין השי"ת את שכינתו ביניהם, עד היכן שהראה להם השי"ת שהם עיקר המכוון מכל התחלת בריאת עולם:

כתית למאור להעלות נר תמיד (שמות כז כ). הנה הבעל הטורים כתב דכתית רומז לשני המקדשים, מקדש ראשון ת"י, ומקדש הב' ת"כ, לומר שמצוה זו של הדלקת נרות במקדש יהיה נוהג כל כך שנים, עד כאן דבריו. ועל זה קשה מאד דהעיקר חסר, דהיינו הדלקה בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו. והנ"ל בזה על פי מה שכתבתי לפרש מה שאמר יעקב אבינו אין זה כי אם בית אלקים בדרך שלילה (בראשית כח יז), ופירשתי פירוש אחד על פי התוספת במסכת ע"א (ע"ז מ"ה ע"א, ד"ה כל) בשם הירושלמי (ע"ז פ"ג ה"ה) (תמצאנו בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב ב) והעלהו לי לעולה על אחד ההרים). ופירוש הב' לפרש בזה גם מה שנאמר בקינות לתשעה באב זן עינו במקום הזה שר שמומו ויקונן אין זה. על פי מ"ש בשירת הים (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך וגו'. והפסוק (מלכים א' ח' יג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך וגו'. והפסוק בתלים (תהלים קכז א) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ולהבין כל זה, נקדים מה דעמדו הקדמונים הכי השני מקדשים שחרבו, הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו, חלילה מלומר כן. אמנם הענין הוא יובן על פי משל לאחד שהביא זרע אילן טוב ממרחק, ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואחר כך עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי, ועקרו וחזר והביא זרע אילן דוגמתו מן המובחר, ונטעו והכניסו לקיום להיות דבר המתקיים לעד. והנה בעת עקירת השני אילנות הראשונים, כל הרואה משתומם ומתפלא על מה עשה ככה לארץ הזאת לנטוע אילן טוב ויפה ולעקור אותו זה פעמיים ומה טעם יש בדבר. אמנם האיש הנוטע אף הוא השיב אמריו להם כי הכל בחכמה ובהשכל, וכי גם נטיעת ב' האילנות הראשונים ועקירתם, הכל היה צורך קיום אילן השלישי, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה ולא תוכל שאיתו, לזאת הקדים לנטוע נטע נעמן בארץ עדי תקבל קצת איכות וטבע עפר הארץ המגדלת אילנות כאלו, ואחר זה עקרו לנטוע אחר תחתיו, וכן בפעם הב', ואז כשקבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי, ונעשה קרן בן שמן משמני הארץ הרחוקה, ואז נטע אילן השלישי אשר לזה היה מגמתו גם מאז, ועתה לא יבצר ממנו אשר זמם לעשות ואחרית דבר טוב מראשיתו כאמור, עד כאן המשל. והנמשל הוא כשראתה חכמתו יתברך אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לקבל ולסבול נוגה אור קדושת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, אשר כוננה היוצר בגבהי מרומים ליסדו על מכון הר ציון, אשר עליו נאמר (תהלים כד ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וגו', לולי הב' מקדשות הראשונות אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקדש אשר היה שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר בית המקדש שלמעלה המכיוון כנגד בית המקדש של מטה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון קיום נצחי ובית עולמים יקרא, עד כאן דבריהם בשינוי לשון.

כִּי עִקַּר הַשְּׁמִירָה שֶׁל הָאָדָם וַחֲפָצָיו שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁמָרִין מִכָּל הֶזֵּקוֹת הוּא עַל יְדֵי שְׁמִירַת הַזִכָּרוֹן שֶׁהוּא לְאַדַּבְקָא מַחֲשַׁבְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהַיְנוּ לִזְכֹּר תָּמִיד בַּה' יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה אֱלֹקוּתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כַּמְבֹאָר בִּפְסוּקִים רַבִּים וְכַמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. שֶׁצְּרִיכִין לִזְכֹּר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי בִּכְלָל וּבִפְרָט. בִּכְלָל הוּא לִזְכֹּר בְּכָל יוֹם וָיוֹם תֵּכֶף בַּהֲקִיצוֹ מִשְּׁנָתוֹ יִזְכֹּר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד עוֹלָם שֶׁעָתִיד לָבֹא שֶׁהוּא הָעִקָּר וְלֹא יִשְׁכַּח וְיַטְעֶה עַצְמוֹ חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁזֶּה הָעוֹלָם הוּא עִקָּר חַס וְשָׁלוֹם. וְאַחַר כָּךְ צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ זֶה הַזִכָּרוֹן בִּפְרָט, דְּהַיְנוּ לְהִסְתַּכֵּל וּלְהָבִין בְּכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְדִבּוּרִים וַעֲשִֹיּוֹת שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מַזְמִין לוֹ בְּכָל יוֹם לְהָבִין מֵהֶם רְמִיזוֹתָיו יִתְבָּרַךְ לְהִתְקַשֵּׁר לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי ה' יִתְבָּרַךְ מְצַמְצֵם עַצְמוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית וּמַזְמִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶֹה בְּכָל יוֹם לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם וְהָאָדָם, וּמְרַמֵּז לוֹ בָּהֶם רְמָזִים לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהַגְדִּיל דַּעְתּוֹ וּלְהָבִין אֵלּוּ הָרְמָזִים בְּחִינַת לְאַדַּבְקָא מַחֲשַׁבְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה אֱלֹקוּתוֹ הַמְלֻבָּשׁ בְּכָל דָּבָר. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹמְרִין אֶת הַזִכָּרוֹן הַזֶּה עַל יְדֵי זֶה נִשְׁמָרִין מִכָּל מִינֵי הֶזֵּקוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי עִקַּר הַשְּׁמִירָה הוּא רַק מֵה' יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קכז), אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם קכא) ה' שֹׁמְרֶךָ וְכוּ' וְכַמְבֹאָר כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים וְעַל כֵּן כְּשֶׁזּוֹכֵר בַּה' יִתְבָּרַךְ וּמַמְשִׁיךְ אֱלֹקוּתוֹ בְּכָל דָּבָר עַל יְדֵי זֶה נִשְׁמָר הַדָּבָר מִכָּל רַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁה' יִתְבָּרַךְ נִמְצָא שָׁם, שָׁם כָּל הַבְּרָכוֹת וְכָל טוֹב וְנִשְׁמָרִין מִכָּל רַע וְעִקַּר הַמְשָׁכַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר הוּא עַל יְדֵי הַזִכָּרוֹן הַנַּ"ל עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכְרִין שֶׁה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר. כִּי בֶּאֱמֶת ה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל דָּבָר רַק כְּשֶׁאֵין זוֹכְרִין אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הוּא גַּם כֵּן מִתְעַלֵּם וּמַסְתִּיר פָּנָיו בִּבְחִינַת וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר (דְּבָרִים לא) וַאֲזַי יֵשׁ אֲחִיזָה וּשְׁלִיטָה לְהַקְּלִפּוֹת וּמַזִּיקֵי עָלְמָא חַס וְשָׁלוֹם מֵחֲמַת שֶׁאֱלֹקוּתוֹ נֶעְלָם וְנִסְתָּר שָׁם. אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁזּוֹכְרִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ דְּהַיְנוּ שֶׁמַּאֲמִינִין וְיוֹדְעִין שֶׁאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מְלֻבָּשׁ שָׁם אֲזַי תֵּכֶף נִתְגַּלֶּה אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּכְשֶׁנִּתְגַּלֶּה אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שָׁם אֲזַי נִמְשָׁךְ כָּל הַבְּרָכוֹת וְכָל טוֹב וְנִשְׁמָרִין מִכָּל רַע בִּבְחִינַת בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ, אַזְכִּיר דַּיְקָא שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁזּוֹכְרִין אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁמְּלֻבָּשׁ שָׁם נִמְשָׁךְ תֵּכֶף בְּרָכָה בְּחִינַת אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ וּכְשֶׁה' יִתְבָּרַךְ מְבָרְכוֹ הוּא נִשְׁמָר מִכָּל הֶזֵּקוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּשָֹר וָדָם נוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ וְכוּ' אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הָאָדָם וְשׁוֹמְרוֹ וְכוּ':