Chasidut su Salmi 50:2

ונלע"ד שכל זה הוא פלוגתא דתנאי, שמצינו ג' פלוגתות בש"ס דלכאורה תמוה מה דהוי הוי. פלוגתא א' בסוטה פ' עגלה ערופה (יומא פ"ה.) מהיכן הולד נוצר מראשו, אבא שאול אומר מטיבורו, היינו מאמצע והיינו הלב. וביומא פ' הוציאו לו (יומא נ"ד:) ר"א אומר עולם מאמצעיתו נברא שנאמר (תהילים נ, ב) מציון מכלל יופי, ציון אמצעיתו של עולם מקום המקדש והוא הלב וכמש"ל, ר' יהושע אומר מצדדין נברא. וכן הפלוגתא (עבודה זרה ח.) אי בניסן נברא העולם אי בתשרי. ואלו הג' פלוגתות הם עולם שנה נפש, ופליגי אם ההתחלה מלב אם מהאברים. וכמובן, כי כשם שהיה הבריאה מי התחיל להשפיע במי תחלה, כך מסתברא שצריך להיות ההנהגה תמיד.

ה גם יאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל (יומא נ"ד:) ושתיה היתה נקראת תנא שממנה הושתת העולם, תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם דתניא רבי אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא וכו' עד אלו ואלו מציון נבראו שנאמר (תהלים נ', ב') מציון מכלל יופי אלהים הופיע, ממנו מוכלל יופיו של עולם. והנה נקודה אמצעית הלזו שממנה הושתת העולם שהוא מקום אשר תחת כנפי הכרובים בקודש הקדשים הוא הוא אשר אמר עליה יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, י"ז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כי כל החיות של כל העולם הזה וכל הברכות והשפעות הטוב והמיטיב לכל, הכל יורד בתחילה לשם ומשם מתחלק לכל יושבי הארץ כי שם נקרא לב הארץ בסוד הכתוב (ישעיה מ', ב') דברו על לב ירושלים, וכאשר באדם כל הכח מן המאכלים בא תחילה אל הלב שהוא מלך בכל האברים שבגוף, והלב לוקח לעצמו הזך והנקי ואחר כך שולח מאתו כח לכל האברים דרך מעבר הורידין כנודע מספרי החכמה, כן כל השפעות החיות היורד משמים לארץ יורד תחילה אל נקודה אמצעית הלזו הנקראת לב הארץ ומשם יתחלק השפע לכל האברים, ועל כן נקרא שער השמים כי שם הוא שער הראשון לקבלת ההשפעה הבאה משמים. ושם נקרא נשקי ארעא ורקיע אהדדי, כי תחילה עולים דרך שם כל התפילות ותחנונים ושבחי ה' יתברך ויחודי שמותיו יתברך מתתא לעילא בבחינת העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה מתעורר כנגדו לעילא לעילא להיות יורד כל שפע טוב וברכה ורחמים וחיים ממקור מחיה החיים לנוה אפריון למכון בית אלהינו. ושם מקדש ה' כוננו ידיך שהוא ככַּן ובסיס ליו"ד שבמקור העליון אשר משם נמשך כל אלה, ועל כן בעת הבריאה שהיה העלאת המיין נוקבין מניה וביה כידוע משם עלה ולשם ירד ונעשה אבן שתיה וממנה הושתת העולם להיות נפרץ ימה וקדמה ולכל צדדיו.

ויצא יעקב וגו' (בראשית כח י), ויפגע במקום וגו' (בראשית כח יא), ויחלום והנה סולם וגו' (בראשית כח יב). יבואר על פי שכתב במגלה עמוקות ריש פרשה זו, כי הלך עשו אל ישמעאל ולקח את בתו (בראשית כח ט), לפי שראה שיעקב הוא קו האמצעי, ורצה להרע לו משני צדדין מימין ומשמאל, כי לקמן בפרשה זו כתב כי ישמעאל רוכב מימין על ל"ו שרים שלו, ועשו משמאל, והם הגאים, עיין שם. והנה יעקב השיג זה ונתיירא, על כן רצה לקיים אם בא להורגך וכו' (ברכות נ"ח ע"א). והנה יעקב מדתו תפארת וכולל הז' ספירות כמ"ש הרשב"ץ, ומלכות גנוז בו כי יהודה בו בכח, אך כדי לאבד אותו רשע, רצה לדבק עצמו בגבורה דקדושה להגביר הדינים עליו. והנה סבר שחפץ מדה זו תיכף לאבד, אבל באמת גם במדה זו כלול רחמים ומסכמת להמתין על הלקט, ואז שמח במפלתן של רשעים (סנהדרין ל"ט ע"ב), והיינו נתמלא סאתם (סוטה ט' ע"א), כי מלא רק רע ואין בו תערובות טוב. אבל בעשו היה צריך שילוקט ממנו כמו אנטנינוס וכדומה כמ"ש בפרשת תולדות (בראשית כה כג, ברכות נ"ז ע"ב), וקטיעה בר שלום (ע"ז י' ע"א), ונבוזראדן דנפיק מיניה ר' מאיר (גיטין נ"ו ע"א), ואונקלוס בר אחתיה דטיטוס (גיטין נ"ו ע"ב), וכדומה. והנה במגלה עמוקות פירש מחרן אנחנו (בראשית כט ד), מסטרא דדינא קשיא, עיין שם. והנה בספר כבוד חכמים על אגדת ירושלמי (במסכת ברכות כ"ד אגדה כ"ב), כתב שם לפרש הפסוק (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. ותמצית דבריו על פי המאן דאמר (יומא נ"ד ע"ב) דמציון נברא העולם, שנאמר (תהלים נ ב) מציון מכלל יופי וגו'. והנה התחלת בריאת העולם היה במדת הדין, רק הגמר היה במדת הרחמים, כמאמר ר"ל (ב"ר י"ב ט"ו) בתחילה עלה במחשבה וכו', וראה שאין העולם מתקיים וכו'. ובודאי דמחשבות לבו קיים תמיד במקום התחלת הבריאה, רק אחר כך להתפשטות העולם גמרו בשם ה', ונמצא דמקום התחלת בריאה קיים על פי המחשבה, והיינו במדת הדין. והנה אמרו רז"ל בתחילה אמת, ואחר כך ורב חסד. ויובן שכך היא המדה, דמתחילה יושב על כסא הדין, וכיון שרואה שהעולם חייב כליה ח"ו, עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ומטה כלפי חסד, ונמצא כסא כבוד הראשון הוא דין. וז"ש כסא כבוד מרום מראשון, היינו הכסא כבוד הראשון הוא מקום מקדשינו, לפי שמשם היה התחלת הבריאה כנ"ל, עיין שם. ונמצא דבית המקדש הוא מקום הדין. והנה התחלה לכל דבר יקרא פתח ושער, והנה במקום אחד מקדים הפסוק שמים לארץ, ובמקום אחר מקדים ארץ לשמים, שנאמר (בראשית ב ד) ביום עשות וגו', ללמדך ששניהם נבראו כאחד, שנאמר (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה וגו', וכמו שהיה במשה ואהרן (ב"ר א' ט"ו). ועל פי זה יתבאר וילך עשו אל ישמעאל, והבין יעקב כונתו, לכך ויצא יעקב מבאר שבע, היינו ממדתו וילך חרנה, ר"ל לחרן כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, והנה ויפגע במקום שהוא מקום הדין וגו', ויחלום והנה סולם זה בית המקדש כמבואר במדרש (שוח"ט מזמור ע"ח), והנה מלאכי אלקים שלוחי הדין וכו', ויחלום אף על פי כן (בראשית כח יג) והנה ה' נצב עליו שכלול ברחמים כנ"ל, ובזה הראה לו כי אין חפץ באיבודן קודם שנתמלא סאתם כנ"ל, על כן ויאמר וגו' (בראשית כח טז) ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, דהיינו מדת הרחמים, ואנכי לא ידעתי שהיה סבור שהמדת הדין הוא רק דין, ולנגד שהשיג אותו המקום הוא מקום הדין, אמר (בראשית כח יז) מה נורא וגו' אין זה כי אם בית אלהים כנ"ל, הואיל וזה שער השמים היינו התחלת בריאתן, וכמ"ש בספר הנ"ל על הפסוק (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשך, והפסוק מציון מכלל יופי, ר"ל שממנו הוכלל העולם, על כן אלהים שהוא מדת הדין הופיע, עיין שם והבן.